אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבכל פעולה ופעולה מתעורר משהו מבפנים, איזו אנרגיה חדשה, איזה כוח חדש. תקרא לזה "האיחוד", כוח האיחוד שמתעורר הוא פועל.
אורן: בכל ההסברים שאתה נותן, שהם כולם הגיוניים בצורה פשוטה ביותר, יש פה התעלמות מתהליך שקורה במדינה בשנים האחרונות. כל הרעיון היפה פה נשען על רוח של התנדבות והשתתפות ותרומה לכלל. למרות שלא חייתי אז אני מניח שזה היסוד, שעל ידו נוצרה כאן המדינה. מתנאים קשים הצליחו לבנות כאן מדינה לתפארת. זה כמו שאתה מתאר, שלפני כמה עשרות שנים היית במשמר האזרחי וכן הלאה. אני לא עשיתי מחקרים אבל אני מניח שכל התהליכים האלה, שנשענים על כוח התנדבותי קיימים גם היום, אלא שכמות ההשתתפות בהם היא בירידה לאורך השנים.
איך אני יודע? לא צריך להיות חוקר גדול, אני אסתכל על המקום המובהק ביותר שבו נמדדת השתתפות האדם, צבא הגנה לישראל. עם השנים אחוז המתגייסים לצה"ל למשל הלך וקטן. ואם בעבר כל אחד היה חולם להיות ביחידה הקרבית ביותר ולתרום כמה שיותר לפי היכולות שלו, אז היום כל בחור צעיר, כמעט שני או שלישי ודאי, כבר פשוט מוותר על הגיוס לצבא, יש לו מחשבות משלו בראש. וזה מוכיח שהתהליך שאתה מתאר לא רק שאנחנו לא בדרך אליו, אלא אנחנו בדרך התרחקות ממנו.
מה אתה מציע שיוכל לרתום ולגייס רוח חדשה של התנדבות בקרב הציבור? כי אחרת כל הדברים האלה הרי לא יעבדו.
אם אנחנו לא נוכל לשכנע אותם, אז החיים ישכנעו, ואסור לנו לחכות לזה. זאת אומרת, כלפינו אנחנו צריכים להרגיש התחייבות למצוא דרך ושביל לליבו של האזרח, לעורר אותו בנחיצות לחיבור. ואנחנו לא סתם מביאים לו את החיבור ומסבירים לו להיות ילד טוב, כי להתחבר זה טוב, רוחני. אלא אנחנו מלבישים את זה על הצרכים האמיתיים שלו. אבל שוב אני אומר, הכל צריך להיות מלווה בסדנאות, בהרצאות, בהסבר ובהפעלות כאלו שכל הזמן הוא ירגיש בזה שבחיים שלו בעצם אין יותר כלום.
אורן: מה פירוש?
עד כמה שאנחנו נמצאים בחיים שלנו אנחנו יודעים שהם נעשים יותר ויותר ריקניים, וכאן אתה נותן לו מילוי. אני ראיתי אתמול עד כמה שאנשים שמחים מזה שהם באו לאירוע כזה והשתתפו, וקיבלו הרבה כוח והתפעלות והתרגשות מזה שהיו בהידברות זה עם זה, בחיבור זה עם זה, בשירה. קיבלו כיבוד. הם קנו בשמחה כל מיני מתנות רק כדי להשתתף בבניית העסק המשותף, בבניית הבניין שלנו וכן הלאה. זאת אומרת, הכל תלוי בתעמולה שלנו.
מי שישתתף ישתתף, מי שלא לא. זה הכל בא בחוגים. בכל איזור ואיזור, בכל עיר ועיירה. יש חוגים שירוצו לכך מתוך שהם מבינים שזה טוב, יש להם קרבה, נקודה שבלב. יש חוגים שמבינים שכדאי לעשות כך, כי זה טוב לציבור, אלטרואיסטים כאלה, יפי נפש. יש חוגים שיבואו בגלל שיש חוגים לילדים, וצריכים להשתתף, או נזקקים, או זקנים וכולי, כל מיני מחסנים וכן הלאה. פותחים מטבח לרעבים שפעם ביום תהיה שם סעודה, פשוטה, אבל לכולם, וכל אחד שיש לו כרטיס יכול לבוא. זה לא לכולם, כי מי שלא משתתף, לא מקבל כרטיס, וכל המחסנים האלה הם לא בשבילו, זאת תהיה רשת. ועוד ועוד דברים.
זאת אומרת, אתה מקבל מילוי הצרכים היומיומיים שלך, של המשפחה, הילדים והבית, בכל דבר ודבר, על ידי זה שאתה גם משתתף. לא בכסף, כי אין לך, אבל זה שווה ערך הרבה יותר מכסף. תעשה חשבון ותראה שאתה מרוויח בזה הרבה יותר. זה שווה אלפי שקלים בחודש. וחוץ מזה אתה מקבל פיצוי - גאווה, חיבור, איחוד, הרגשה יפה וטובה. זאת אומרת, יש כאן מילוי מכל הצדדים. כאילו קיבלת עוד כמה אלפי שקלים בכיס וקיבלת גם טוב בנשמה.
ובינתיים הצרות והבעיות מתגברות מיום ליום, מחודש לחודש בטוח. ובהתאם לזה אתה מחפש איך להשלים אותן. איך מעליהן לבנות משהו משלים, כי כל פעם שבאה איזו מכה ומגלה עוד חיסרון ועוד חיסרון, אז אנחנו יחד כולנו, בציבור שלנו, משתדלים לבנות כרית ביטחון, כרית כזאת שלא נרגיש עוד צרה ועוד צרה שהיא באה.
חוץ מביטחון מדיני אנחנו כך יכולים להגן על הכל, עד כדי כך שאנחנו אפילו קונים איזה גנראטור ומפעילים את החשמל בעיירה שלנו בעצמנו ולא תלויים בחברת החשמל. הייתי ביישוב שנקרא "אור הגנוז" ליד מירון, הם משתמשים בגנראטור משלהם, הם אומרים שזה הרבה יותר זול. אני לא יודע אם גם היום זה נכון עם המחירים של הסולר, אבל הם אומרים שזה הרבה יותר זול ממה שאנחנו מקבלים מחברת החשמל. עד כדי כך אנחנו יכולים לעשות. זאת אומרת, אנחנו יכולים לשחק עם כולם, עם רשתות השיווק, עם כל דבר ודבר. למה לא? ואיזה רווח אנחנו מקבלים לדור הצעיר, איך הוא מתחנך מתוך זה? כשהיום זה רק מביא לך צער בלב.
היתר תראה בעצמך. אני לא מדבר כאן על האור המחזיר למוטב, הכוח הפנימי שטמון בזה, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבכל פעולה ופעולה מתעורר משהו מבפנים, איזו אנרגיה חדשה, איזה כוח חדש. תקרא לזה "האיחוד", כוח האיחוד שמתעורר הוא פועל. אתה יכול לשאול את הרופאים, אני לא מדבר על פסיכולוגים, אני מדבר על רופאים ממש, עד כמה שאחוז הבריאות יעלה. אנחנו יודעים שרוב המחלות, אני הייתי אומר כולן, אבל רובן הן מכל התסכולים, מכל החסרונות.
זאת אומרת, מה אני מרוויח כאן לעומת מה שאני מפסיד. הכל תלוי בתעמולה, איך אני מסדר את ההסבר ומביא אותו לכל אחד ואחד. ואם בחודש הראשון לא יהיו מספיק אנשים, אתה תראה מה שיקרה בחודש השני והשלישי, כי המכות יבואו, ואנחנו כבר נהיה מוגנים. אבל יחד חייב להיות כל הזמן חינוך, במקביל, כל הזמן.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם -כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה.
אורן: אם אני מבין נכון, החידוש פה ביחס לארגוני מתנדבים וארגוני חסד שפועלים היום, והם רבים, שיש כאן משהו שהוא דו סטרי.
בארגוני צדקה וחסד שיש היום לא דורשים מהאדם שום דבר, לא דורשים ממנו השתתפות. הם אוספים כסף, פותחים מחסנים, ונותנים את זה, זה נקרא "חסד". מלמעלה למטה פועלים כלפי האזרחים. זה גם טוב, זה מקל על האדם. אני בא לשם, נותן משכון, למשל חמש מאות שקל, לוקח עגלה שזה השווי שלה, ומשתמש בה. אני חייב להחזיר אותה בעוד חודש, לוקח את הכסף שלי חזרה, ומשלם להם עבור השימוש עשרה או עשרים שקל, לפי ערך הבלאי. זה כדאי, זה טוב. אבל כך יכול לעשות כל בעל בית. אז הוא לא ייקח ממני עשרה שקלים בלאי, אלא ייקח עוד חמישה שקלים רווח. אין שום בעיה. וזה קיים בכמה מדינות, שאתה בא לוקח ומחזיר. לא חשוב מה, אפילו שואב אבק. זה דבר שכמה שהוא עולה ונמצא בבית.
אבל כאן זה לא כך, אנחנו לא בונים את זה על רווח והפסד, אלא אין לי מאיפה לקחת, אין לי ממה לקחת, אני משתמש רק ברצון היפה של בני אדם שרוצים להתחבר יחד לעזרה הדדית. זה הדדי. בגמ"חים האלה אין שום דבר הדדי. פשוט פותחים למסכנים או לכל מיני נזקקים מקומות כאלו שיוכלו קצת יותר ליהנות, להקל עליהם את הדברים. וגם כמה שהם לוקחים ומקבלים, בזמן האחרון זה הופך להיות עסק לא רע.
אורן: אז זה החידוש.
זה החידוש שאנחנו מקבלים כאן איחוד העם.
אורן: את זה הבנתי, אני לא שואל על איחוד העם, אני שואל על ההדדיות. זאת אומרת, כאן יש תנאי, שכדי ליהנות מהשירותים האלה, שבעצם נוצרים על ידי כוח התנדבותי, אני חייב בעצמי לתרום כוח התנדבותי למערכת.
כן.
אורן: זה התנאי? אז לדעתי זה דבר חדש, זה חידוש שלא קיים בארגוני המתנדבים שיש היום. לַמה אתה חושב שזה יביא לשיפור המצב של כלל האוכלוסייה בישראל? לכאורה אתה מחמיר את המצב. מה הכוונה? היום ארגונים התנדבותיים שקיימים בשטח, ארגוני חסד נותנים שירותים לציבור בעצם ללא תשלום או בתשלום סמלי. שם אם אני נזקק לתמיכה, אני בא אליך ומקבל. עכשיו החמרת את מצבי, לַמה? כי אתה אומר לי, אתה לא יכול לקחת. אתה תרמת במשהו לרשת ההתנדבותית הזאת? תראה לי כרטיס שלך, אם אין לך כרטיס חבר מועדון, אז אתה לא יכול לקבל.
נכון.
אורן: אני כאזרח הקטן, כאדם מן הישוב, מצבי הורע עכשיו. עד היום פעלו כלפי ארגוני התנדבות שעזרו לי. עשו כלפיי חסד והקלו עלי את מצוקת החיים. עכשיו אתה פותח רשת מקבילה שיש בה חוק חדש, אין כזה דבר לקבל חופשי, זה שאתה צריך עוד לא אומר שאתה זכאי. היום כל הארגונים האלה פועלים כלפיי, אתה אומר שאתה צריך, בבקשה, קח. הכרזת על צורך מסוים שלך, יש בידינו, אנחנו נותנים לך. עכשיו התנאים של האזרח נהיו עוד יותר קשים.
לא.
אורן: לַמה?
כי כמו שהארגונים האלה קיימים, אתה יכול לקבל מהם שירותים מוגבלים. אתה בסך הכל מוזיל רק כמה מוצרים או כמה שירותים שהם יכולים לתת לקהל. אבל אתה לא משתף את כל התושבים. שזו המטרה שלי. וחוץ מזה, אתה לא משפר כאן את היחס ביניהם, את האווירה שבעיר. אתה לא לוקח בחשבון את האווירה שהם חיים מתוך שיתוף, זה דבר אחד. ודבר שני, אתה לא יכול לתת להם פיצוי בחוגים לילדים, ובכל מיני מחסנים. תראה מה שהם עושים, אפילו שיש עשרים שלושים גמ"חים, הם כולם סך הכל רק לתת לזמן קצר איזו מזוודה או כסאות, שולחנות, דברים מאוד מאוד מוגבלים. כאן אנחנו מדברים על כך שעל ידי ההשתתפות של האנשים, אנחנו רוצים להפוך את העיירה לעסק אחד, לארגון אחד, לקומונה. מה זאת אומרת? שיוכלו להתארגן ולקנות הכל יחד בצורה יותר זולה, להשתמש בחשמל ובמים יחד, להגיע להדדיות כזאת שזה יתחלק לכולם בצורה שווה יחסית, בהתאם ליכולת האדם.
אורן: שמה יתחלק?
הכל. אנחנו מתקרבים למצבים יותר ויותר קשים, הגזירות הכלכליות יותר ויותר קשות. אנחנו צריכים בהתאם לזה לראות עד כמה שאנחנו נהיה יותר ויותר מלוכדים כדי להקל על כולם, שנוכל לשמור לפחות על רמת החיים ההכרחית, ולתת בנוסף לזה כמה שיותר שירותים של מה שאנחנו צריכים. הגמ"חים עצמם לא מקלים עליך הרבה. לא מדברים על זה שאתה לא צריך לקנות, אלא לוקח מהם עגלה או איזה שולחן או כסא בעת הצורך, כשאתה עושה מסיבה, למרות שזה גם טוב.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים.
אורן: הם נותנים אוכל לרעבים. קבלתי אתמול במייל דו"ח סיכום שנת פעילות של אחד הארגונים. והם כותבים מה הם עשו השנה. אני זוכר שורה שלמשל נתנו אוכל לנזקקים. הרבה פועלים בתחום הזה.
כן, זה רגיל.
אורן: אז אוכל לנזקקים זה לא רע. זאת אומרת, אם הייתי נזקק ובאתי אתמול וקבלתי מהארגון הזה אוכל, עכשיו מהרשת החברתית החדשה הזו אני לא אוכל לקבל אוכל.
לא, אתה לא תוכל. אתה נותן משהו, תורם משהו? אם אתה אדם רגיל עם כוח שאתה יכול לתרום ולא תורם, אתה לא יכול לקבל.
אורן: ובעיניך המודל הזה הוא מודל עדיף?
מכל אחד לפי היכולת שלו, ולכל אחד לפי צרכיו. זה המודל.
אורן: לא הבנתי. אם תוכל תסביר.
בצורה הדדית. אני דואג למלא לך את כל ההכרחיות שלך, גשמית ורוחנית, ואני דורש ממך השתתפות בכל היכולת האפשרית שלך באותה הרשת שמספקת לך דברים הכרחיים. הכרחיות מצידי והכרחיות מצידך. קשר הדדי, זה מביא את החיבור בינינו. אם אתה לא מבין את העיקרון הזה לא מגיע לך לקבל כלום. זה לא סתם חסד, זה חסד ודין יחד, כי אנחנו ארגון חינוכי. ולכן לא יתכן שאדם יקבל משהו בלי לתת, זה לא גמ"ח. הקשר יכול להיות רק בתנאי ששניהם מקבלים ושניהם נותנים. ואם אחד נותן והשני מקבל זה לא קשר. קשר זה הדדיות בין שווים. שווים זה שאחד נותן לשני וכל אחד מקבל מהשני.
אורן: בהתארגנות כזו יהיו מדדים? זה נכון בכלל להגיד שיהיו פה מתנדבים? כי בגלל שזה דו סטרי, זאת אומרת אני מַקצה, שעה שעתיים בשבוע לפעילות כלשהי שברשת הזאת.
אם אנחנו מסכימים שזה מספיק. אם הארגון מסכים. ואם לא מסכים, אז הוא יגיד לך שזה לא מספיק.
אורן: אז תהיה התחשבות ביכולות. רוב האנשים עובדים משרה מלאה, אז הארגון הזה יצטרך להציב, אלא אם כן הוא מתכוון שיבואו אליו רק מובטלים לתרום. אם אתה מתעסק רק עם מובטלים אז יש להם הרבה זמן.
לַמה מובטלים? במשהו יתחשב ובמשהו לא, כי הוא ארגון חינוכי, הוא רוצה לאזן קבלה והשפעה.
אורן: אני אומר שאי אפשר יהיה לדרוש ממני עשרים שעות התנדבות בשבוע, אין לי אותם פשוט בלו"ז שלי, אין עשרים שעות. הנה, כבר נתת לי סוג של מדד אחד, הזמן.
בצורה יחסית, סגולית.
אורן: מה הכוונה סגולית?
כמה שיש לך זמן פנוי.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור.
אורן: זאת אומרת יצטרך להיות פה איזשהו תהליך או שהאדם יגדיר או שיבקרו או מה, איך זה יעבוד?
אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה אדם מאוד מוכשר, ואתה פרופסור ובאמת עסוק מבוקר ועד לילה. אבל אתה מאוד רוצה להיות ברשת הזאת. אתה לא נזקק, אבל האידיאה הזאת קוסמת לך, ואתה מצליח מהלו"ז המפוצץ שלך למצוא שעה בשבוע, ואתה בא מכל הלב ותורם את השעה הזאת.
אני לצורך העניין, פקיד במוקד שרות של אחת מחברות הסלולר, בא מחתים כרטיס בבוקר, חוזר אחר הצהריים. אני יכול למצוא לעצמי שמונה שעות בשבוע לתרום. כלפי הרשת החברתית הזו, מי מוגדר כתורם יותר, אתה שהצלחת ממש במאמץ על למצוא שעה בשבוע? אתה מתרוצץ בין אוניברסיטת באר שבע לחיפה, אתה אחד מטובי המומחים בארץ, ולי יש יותר זמן פנוי ממך.
שניהם תורמים יחסית, שעות יחסיות, פרופורציונליות, בהתאם לכמה שהם עסוקים ופנויים.
אורן: מי יגדיר את זה, האדם עצמו?
גם עכשיו זה קורה בעבודה שלי. כי אני כפרופסור, נתתי הרצאה באמריקה, שם אני נותן הרצאות, מקבל צ'ק על אלף דולר, היו לי צ'קים כאלה. אתה נותן שרות של שעה, מקבל חמישים שקל. אז גם עכשיו אנחנו פועלים בצורה כזאת.
אורן: לא הבנתי, זה כלפי המשכורת שלך בעבודה או מה?
כן. אבל אני אומר לך שגם עכשיו מודדים אותנו, מודדים את ההשקעה שלנו בצורה יחסית, כמה אני יכול לתרום וכמה אתה יכול לתרום. התרומה שלי היא, נגיד, פי עשרים מהתרומה שלך, לכן בשעות כלפי הארגון, אם אתה יכול לתרום יותר, אתה תורם. אני יכול לתרום פחות, אז אני תורם פחות. מה לעשות?
אורן: הבנתי את ההערכה כספית.
אבל אני אומר לך שלא זה העניין, אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור. כמו שכותב בעל הסולם, כל אחד יעבוד עשר, שתים עשרה שעות ויותר, למען הציבור.
אורן: זה נראה לי כמו מטרה שאליה אנחנו רוצים להתקדם.
כן, אבל זה תלוי בחינוך.
אורן: ברור. המצב הזה, נשמע לי כמצב מתוקן שבו האדם נותן את כל מה שיש לו. אנחנו בונים איזשהו תהליך מדורג, זה עוד לא קיים היום. עוד לא קבלתי לגמרי את התשובה. אתה הפרופסור ואני הפקיד בסדר? אתה הצלחת במאמץ עילאי למצוא שעה בשבוע, אני מצאתי שש שעות בשבוע. הרשת החברתית, התנדבותית הזאת, תתייחס אליך פחות טוב מאלי?
לא.
אורן: לַמה, איך היא תדע שלא?
כי זה מה שאני מסוגל לעשות.
אורן: מי יגדיר, אתה או הרשת?
הרשת.
אורן: איך היא יודעת? היא תשאל אותך, היא תראיין אותך?
כן.
אורן: זאת אומרת על פי הדיווחים שלך. לא נלך עכשיו להתחיל לבדוק.
גם בעל הסולם כותב, שאנשים הולכים מבית לבית ומבררים דברים כאלה, מה הנחיצות ומה היכולת.
אורן: זאת אומרת, אתה תספק איזשהו מידע ועל פי המידע הזה.
כן
אורן: זה מבחינת האינפוּט, מה אתה מכניס. זו המדידה של מה אתה מכניס לתוך הרשת. עכשיו אתה תקבל כרטיס חבר, וגם אני אקבל כרטיס חבר. הכרטיס חבר יהיה "וַואן סַיְיז", כרטיס אחד לכולם?
אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. זה כל כך לא מציאותי בינתיים, שלא נראה לי שאם עכשיו אנחנו נתחיל להתווכח ולברר זה יעזור לנו במשהו.
אורן: אז עיקרון בסיסי אחד, השתתפת, יש איזה רף מינימום?
כעיקרון כן, כולם שווים.
אורן: השתתפת, אתה בפנים. ואנחנו נשלם.
כן.
אורן: אנחנו נסיים כאו את השיחה שלנו להיום. אז תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם שהייתם איתנו, נמשיך בשיחות הבאות, תצטרפו אלינו, נשמח. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי
אורן: עוד שאלה שעלתה לי עכשיו שדיברת. בשיחה הקודמת שלנו הדגשת שאתה לא רוצה לנקוט במונח חינוך כי חינוך נתפס אצל אנשים כמשהו ששייך לילדים ומשהו שהוא נמשך על פני זמן מאוד מאוד ארוך.
שינוי דעת החברה. אפשר לשנות את המילים.
אורן: ניצה קודם שאלה שאלה שהייתי שמח אם תוכל להרחיב את התשובה לגביה. אמרת הדגשת בשיחה הקודמת שלנו "חכם עיניו בראשו" הוא לא מחכה עד שהקריסה תטביע אותו ותמית אותו סופית, הוא מראש רואה את המגמה, מנתח אותה וגוזר ממנה מה צריך לעשות.
אנחנו היום מרגישים כאן בארץ שהמצב הכלכלי של כל אחד מהאנשים שחיים פה הולך ונהיה קשה יותר. מחודש לחודש קשה יותר, המחירים כל הזמן עולים, עוד גזרות כלכליות מפה ומשם, ואנשים כבר מתחילים לספור כל שקל לאן הוא בדיוק הולך. אם פעם הגיע הקיץ והאדם נוסע אוטומט לחו"ל, היום הוא אומר "רגע אולי לא, אולי נשים בצד, אולי כבר השנה לא ניסע".
ודאי ראיתי את זה בחו"ל. גם את היית, שמת לב או לא?
ניצה: כן בטח.
חצי, שליש ממה שיש.
אורן: ניצה מכירה היטב את התחום, והיא אומרת שהקיץ הזה אנשים הרבה פחות נוסעים. זה מעיד על זה, שאנשים מסתכלים קדימה, כמו שאתה אומר "חכם עיניו בראשו", ואומרים אי ודאות מתקרבת, נראה שהמגמה היא שלילית ולא חיובית, לא צריך להיות גאון הדור כדי להבין את זה, בואו נתחיל להיערך לזה מעכשיו.
ואתה ציינת פה כמה צעדים. ציינת למשל בוא נתארגן בינינו עם מחסנים לביגוד, עם כלי בית, עם ריהוט, בוא נארגן רשימות של נותני שירות ללא תשלום, בוא נעשה גוף רכישה, נוריד מחירים וכן הלאה. מה שניצה קודם שאלה, והייתי רוצה שתענה על זה. אנחנו רוצים להיות חכמים, אני לא רוצה לחכות לזה שכל המערכות הנוכחיות קורסות, אלא כבר מהיום להתחיל להגדיר תכנית הבראה. שהיא באה, והיא לא מתנגשת בשום דבר, אלא היא באה כתוספת, כמשלימה.
ניתן דוגמה. למשל יש לי 4 ילדים. הבן הצעיר שלי, עכשיו הוא רוצה ללמוד לנגן בכלי נשיפה. וחשבתי שכמו לשני הגדולים ממנו, שנתתי להם שיעורי נגינה בכלים שהם רצו לנגן, אני גם נותן לו עכשיו שיעורים בכלי נשיפה. אשתי ביררה כמה זה עולה והגענו למסקנה שכרגע התקציב שלנו לא מאפשר, וזה גורם לי צער, כי בסך הכל אני רוצה שהוא יתפתח, ואין לי אפשרות לממן את זה.
ואתה פה מצייר איזשהו מודל של שיתוף חברתי, שבו בעצם אנחנו נעזרים אחד בשני. עכשיו כשתיארת מחסנים לביגוד, ולכלי בית, ולריהוט, על מה אתה פה מדבר בעצם? האם אתה מדבר על דברים שאני לא משתמש בהם. תאר לי קודם את זה, ואז נעבור לנותני שירות, כי זה הרבה יותר בעיתי בעיני.
דברים שאתה יודע שאתה לא משתמש בהם והם יכולים לעזור לזולת, אתה מוציא מהבית ומביא למחסן. במחסן עובדים אנשים שמסדרים את הדברים האלה, מתקנים אותם, ומציגים אותם. ומי שצריך בא, מסתכל, רואה, ומקבל את זה לעצמו.
לאנשים, לכל אחד יש עודף, חצי מהבית שלו בדרך כלל. וכך אנחנו יכולים לעזור זה לזה בזמן שאין לך במה לקנות, וכל מה שיש לך זה בסך הכל כדי לקנות מזון נניח, ולשלם על כל מיני שירותים הכרחיים.
אורן: וזה גם כבר במינוס, גם לזה לא מספיק.
נגיד, כן.
אורן: זה לא נגיד, זה היום. רוב המדינה במינוס.
אז ודאי שהדברים האלה יכולים להקל ולעזור. לגבי החוגים, אז ודאי שבמסגרת העיירה שלנו, או השיכון שלנו, איפה שאנחנו נמצאים, אנחנו יכולים גם לעשות כאלה חוגים לילדים, כל מיני דברים שבאים בהתנדבות.
אורן: מי מעביר את החוג, מי ידריך?
מישהו מומחה.
אורן: האם הוא יקבל תשלום?
יכול להיות שהוא יקבל מתלמיד.
אורן: ממי? אין לי כסף לשלם לו היום.
כאן השאלה, או שאנחנו מעבירים את זה לפסים של הכסף, אז זה כמעט כמו שהיה כאן.
אורן: נכון, זה מה שלא הבנתי. אין לי כסף.
לא. או שאנחנו עושים את זה בצורה התנדבותית, אנחנו לא לוקחים אף אחד במשכורת. אבל השאלה, מה עושים כל אותם האנשים שעכשיו יוצאים משוק העבודה.
אורן: המובטלים?
כן.
אורן: בטח יושבים בבית, מקבלים קצבה, חלק מחפשים עבודה.
אין, אין עבודה.
אורן: אתה שואל היום, במצב הנוכחי? היום כמה יש במדינה, אני לא בקי במספרים, 7% משהו כזה.
אז יהיו 50%, מה תעשה איתם?
אורן: 50% אתה כבר בונה על קריסה כללית. השאלה היא אם אנחנו יכולים להגדיר מערכות, שכבר מהיום יתחילו לפעול ולא יחכו ל- 50%. למה לי לחכות, החכם עיניו בראשו. כבר רואים שהאבטלה הולכת וגוברת, כבר יותר קשה לי. אני נותן לך דוגמה, זה לא עתיד, היום אני מחליט שלילד השלישי אין חוג, כי אין לי. זה לא חזון אפוקליפטי, זאת המציאות שלי.
אז שוב אני אומר לך. אנחנו בונים כאלה מרכזים שיהיו לילדים שלנו חוגים. האנשים האלה יעבדו בהתנדבות. והם כמו כולם יצטרכו לקבל קצבה.
אורן: נגיד שהוא מובטל היום. מורה למוסיקה למשל.
כן. ואם לא מובטל אז לא מובטל.
אורן: לא, אם הוא לא מובטל אז הוא עסוק, אז הוא מתפרנס. אתה אומר מובטל.
כן. שהוא מקבל קצבה רגילה, וחוץ מזה מקבל מאיתנו כרטיס חבר לכל מיני הדברים שלנו. לביגוד, אפילו למזון הכרחי, לעוד משהו. הוא נמצא כמשתתף, כמו בקיבוץ נניח. הוא פועל, הוא עובד, הוא נותן לחברה.
אורן: אני לא בדיוק תופס. היום הוא מקבל דמי אבטלה, אם אני זוכר זה 70% ממה שהוא היה מקבל. נגיד שיש לי כזה מורה למוסיקה, מובטל לצורך העניין יש את הדוגמה הזאת. לי אין כסף, ולהרבה אנשים אני מניח שהיום כבר אין כסף לחוג.
על ידי זה שהוא עובר אצלנו חינוך אינטגראלי, הוא כן מסכים לעבוד כמורה למוסיקה לילדים. אז יש לו זמן פנוי כל היום, יש לו ילדים שרוצים את זה, ואנחנו חוץ מזה נותנים לו אילו הטבות עבור זה שהוא עובד. הוא נקרא אצלנו "חבר מועדון" נניח. בצורות כאלה אנחנו צריכים למשוך אנשים, גם בצורה קצת אגואיסטית, וגם על ידי ההערכה שאנחנו נותנים. ואם הוא בעל מקצוע הוא גם כן רוצה את זה.
אורן: למה?
כי בעל מקצוע, זה הביטוי שלו. אם אני יודע ללמד לנגן חליל, אז בשבילי זה גם תענוג ללמד ילדים לנגן. ואחר כך אני מוציא אותם לכיכר באיזה ערב, והם מנגנים לפני כולם, יש לי מזה הכרה, יש לי מזה גאווה, יש לי מזה כבוד. ההורים של הילדים האלה מכבדים אותי, והם ממש רוצים לעזור לי בהכל. אם יש לי איזו בעיה בבית, מגיעים אלי אינסטלאטור, חשמלאי, עוד מישהו, עוזרים לי לתקן משהו.
אורן: למה הם באים?
כי גם אני עוזר לילדים שלהם, והם עוזרים לבית שלי.
אורן: לא הבנתי. יש אינסטלאטור, כשאני מזמין אינסטלאטור, עולה לי כך וכך בשכונה.
לא עולה לך כלום.
אורן: מה זאת אומרת לא עולה לי כלום? הוא צריך להתפרנס.
הוא גם כך וגם כך. אנחנו מדברים על זה שכולם מקבלים איזו מין קצבה.
אורן: למה? הוא מתפרנס, הוא עובד, הוא בשוק, הוא עובד. האינסטלאטור הזה עובד. האם אנחנו מדברים על אינסטלאטור שהוא גם מובטל?
כן.
אורן: אז נגיד יש לי מורה למוסיקה מובטל ואינסטלאטור מובטל.
אנחנו צריכים להוריד את הכל ההוצאות המיותרות.
אורן: של מי?
של כולם. אז אנחנו צריכים לעשות כך שכל משפחה ומשפחה יכולה להתקיים. נניח חשמל היא צריכה, גז היא צריכה, מזון נורמאלי, ביגוד, את כל הדברים האלה היא צריכה בסך הכל.
אורן: בריאות, חינוך, כל הדברים האלה, זה אלמנטארי.
המשפחה צריכה אותם. כמה זה בסך הכל עולה למשפחה? אנחנו צריכים לראות, האם אנחנו יכולים לכסות את זה, ועל ידי מה אנחנו יכולים לכסות את זה.
אורן: לכסות הכוונה להשלים את מה שאני לא מסוגל בעצמי?
כן. עכשיו אני אומר לך, אתה אומר שזה בקריסה אם חצי מהמדינה תהיה מובטלים, אבל כך זה יהיה.
אורן: על זה אנחנו רוצים לדבר, על תרחיש כזה עתידי שחצי מהמדינה תהיה מובטלים?
זה לא כל כך עתידי, אז נגיד שליש ולא חצי.
אורן: 33%.
זה מה שקורה, כל אלה שיוצאים עכשיו לכיכרות וצועקים, ביניהם אני חושב רוב המובטלים. אמהות חד הוריות ועוד כל מיני אנשים, תדבר איתם, כל שני יגיד לך "אני יושב בבית".
אורן: מובטל, לא כל שני. רוב האנשים זה דווקא אנשים שהולכים לעבודה, וכמו שאני תיארתי, מה שהם מתפרנסים לא מספיק להם לכסות את מה שהם צריכים, אלמנטארי, לא מותרות, דברים פשוטים.
דברים פשוטים.
אורן: כן, וזה התסכול שלהם. למה אני גם עובד, גם שרתי בצבא, גם אשתי עובדת ושרתה בצבא, ואני חי בחברה שלא מאפשרת לי לחיות בכבוד. כאילו שאני צריך להיות נתמך סעד, ובאתי לקבץ נדבות.
אני מסתכל על כך כמו על אבטלה סמויה.
אורן: מה פירוש?
כי עוד מעט זה יתפוצץ כמו בועה.
אורן: מה יתפוצץ?
כל עניין התעסוקה, אבל נניח כמו היום, שאין לאנשים במה להשלים את החודש.
אורן: נכון, חסר לכל אחד כסף כדי לגמור את החודש.
למה אתה חושב שאתה לא יכול לבנות מערכות שיעזרו אלה לאלה?
אורן: זו בדיוק מטרת השיחה. לברר, ללמוד ממך מה אתה מציע במציאות הזאת, שבה רוב האוכלוסייה לא מסוגלת לסיים את החודש בכבוד. נתתי דוגמה ספציפית, איך אתה מציע לבנות לפי התפיסה חדשה, שהיא לא תבטל את כל מה שיש, אלא פשוט נתחיל לבנות אותה כך, שתצמח ותגרום לשינוי?
כי ממה התחלנו? בהמשך לשיחה הקודמת, הגדרנו את הנושא שלנו היום, איך אנחנו בונים תכנית הבראה חברתית שמספקת לחברה ביטחון קיומי, ומקנה לכל אדם הרגשת ביטחון פנימי, מתוך כך שנתחיל לבנות בינינו ערכים של חיבור, של איחוד, של עזרה הדדית, זה בגדול. ועכשיו אנחנו רוצים להתקדם. איך אנחנו פורטים את ההגדרה הגדולה ששמנו, לתכנית פעולה מא' לת'?
נקודת האפס שלנו, היא המצב הנוכחי. לרוב האוכלוסייה בארץ נעשה יותר ויותר קשה, היא לא מצליחה לספק לעצמה את כל מה שהיא צריכה, כדי ללכת לישון בלב שקט, אני כאב לארבעה ילדים, לא הולך לישון בלב שקט, ואותו דבר רוב האנשים בארץ.
זאת נקודת הפתיחה, ומכאן מה אנחנו יכולים להציע, ואיך לפעול כדי להביא אותי למקום שאני כאבא אהיה רגוע? שאם הילד שלי רוצה ללמוד מוסיקה, איך אני כאדם נורמאלי יכול לספק לו למשל לימודי מוסיקה, ומחר חס ושלום את האוכל שלו אפילו? היום אלה מותרות, אבל אני כבר מתרגם לעצמי לאן הכל הולך, כי מחודש לחודש המחירים עולים.
אני שואל אותך, עם כל מה שיש לך היום, בלי לקבל גרוש נוסף מאף אחד, בלי להשקיע, כי אין לך מאיפה, איך בכל זאת אתה בונה, על ידי חיבור בין בני אדם, מערכות עזר הדדיות, שפתאום תרגיש שאתה תקבל יותר. היום אתה מתרגם הכל לכסף. אינסטלאטור עולה כך וכך, חוג למוסיקה כך וכך, לתיקונים כך וכך, אז אם אנשים בונים לעצמם מסגרת, שבה הם יכולים לקבל את השירותים האלה, בצורה הדדית אחד מהשני ללא תשלום, אלא מפני שהם נמצאים בחברה שקשורה בצורת עזרה הדדית, אז האנשים שמסוגלים לתת שיעור במוסיקה, או לעשות תיקונים בבית, יעשו זאת.
ואנשים שהם חופשיים, יצאו לרחוב וינקו אותו, או יעשו כל מיני תיקונים בעיר, ובכך יחסכו את הכסף מהעירייה, הם יעשו בהתנדבות עוד עבודות שונות שהעירייה עושה ומבזבזת עליהן המון כסף. וזה יקל עליהם בהתאם לכך את התשלומים העירוניים. הם יצטרכו לשלם על המים ועל החשמל אבל בצורה אחרת. כי הם יכנסו להסכמים מיוחדים עם חברת החשמל והחברה למים, הם יגידו ש"אנחנו רוצים לקבל את זה כך וכך, ולא אחרת, אנחנו הצרכן הגדול".
ואז תשלם חצי ממחיר החשמל, ושליש ממחיר המים, וגם המזון שתקבל, לא יעלה לך פי שלוש מאשר באירופה, אלא דומה, או אפילו פחות. אז כל קוטג' יעלה שקל וחצי, ולא שבעה שקלים. הכל תלוי עד כמה שאתה מקבץ את הכוח הצרכני, ומנהל אותו מול רשתות האספקה. גם בחשמל, גם במים, גם בבריאות, גם בביטוחים, בכל דבר הכוח בידך. וודאי שהם לא מעוניינים בכך.
אורן: יש פה כמה מישורים שציינת והייתי רוצה שתרחיב על כל אחד ואחד. במישור הראשון שהוא גם המעניין ביותר בעיני, הוא שאתה אומר, שאנשים שלא מצליחים היום לשלם עבור הצרכים שלהם, נאמר אני, ניצה ואתה, שלושה אנשים, אתה צריך משהו ולא מספיק, אני משהו והיא משהו, לכל אחד מאיתנו יש צרכים אחרים, ולמעשה אנחנו יכולים להיכנס בינינו למעין שותפות, קראת לה "חברה של עזרה הדדית" שבה אנחנו עוזרים אחד לשני.
נכון.
אורן: זה מאוד מזכיר לי את המושב שבו נולדתי. ברחוב שבו גרנו היו כמה בתים, אבא שלי היה רואה חשבון, לידינו גר שכן שהיה מסגר, ומעליו גר שכן שהיה אינסטלאטור, והרביעי היה בתחום האלקטרוניקה. אני זוכר שתמיד כשהטלוויזיה הייתה מתקלקלת, השכן הרביעי בא אלינו הביתה, כשהייתה נזילה השכן השלישי בא הביתה, וכשהם היו מקבלים מכתבים ממס הכנסה כולם באו לאבא שלי, וכך החיים התנהלו להם בנחת.
הציור שציירת עכשיו לוקח את העיקרון הזה וממקסם אותו. החברה הזאת של עזרה הדדית של אנשים נניח עם כרטיס מועדון או משהו דומה, מה יש בה, יש שם אנשים שרוצים להתנדב, מה הרציונל שמניע, מה האינטרסים?
אני שואל אותך, אתה גם רואה חשבון כמו אבא שלך וגדלת בחברה כזאת, תגיד לי אתה, מה הרווח הכלכלי?
אורן: גדול, עצום.
עצום?
אורן: בטח, זה לא רק רווח כלכלי, זה גם ביטחון. ביטחון נפשי שאתה יודע שאם הוא בא, הוא יסדר לך את הטלוויזיה כמו שצריך, כמו לאח שלו.
כן, כי בשביל מה לו לבוא עוד פעם? כמו בסין, שם משלמים לרופא כשאתה בריא ולא כשאתה חולה.
אורן: נכון, כי הוא יודע שהוא יצטרך להתמודד עם זה, אז שיעשה מההתחלה כבר כמו שצריך. אתה גם יודע שהוא לא ישקר לך, אם תזמין בעל מקצוע אחר הוא יגנוב אותך, הכל בשביל הכסף.
עכשיו השאלה, איך מהפסטורליה של המושב שבו גדלתי, אתה מדבר על זה כאן ועכשיו? לא אי שם בחום של החממה. אתה מדבר על העיר הקשוחה, שבה כל אחד נמצא בקונכייה שלו, לא משאיר את הדלת פתוחה אפילו שנייה אחת, ישר נועל אותה, ומישהו יכול לדפוק עד שימות בצד השני, רק שאף אחד לא יפריע לו.
על ידי מערכת החינוך, דרך כלי התקשורת המקומיים והארציים, אבל אנחנו מבינים שבמקביל חייבת להיות תעמולה והיא קודמת לכל.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, כלכלה/בריאות/ביטחון, כלכלה |
| להשאיר תגובה | |