במערכת האינטגראלית, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח.
סך הכל, בכל אלפי שנות הקיום שלה, האנושות בנתה רק מערכות הגנה. נגד מכות בריאות, מכות חום קור, מכות מלחמה, מכות טרור, נגד חוסר. ועכשיו כבר לא נצטרך לעשות את זה, מכיוון שאם נתקדם לקשר הנכון בינינו ונהיה מאוזנים עם הטבע כמו מערכת אחת מאוזנת, לא יכול להיות שיקרה כאן משהו רע. כי כל האנושות נמצאת בתוך המערכת הזאת, ואם אני גורם לה לאיזון, להרמוניה, אני אראה שאני מחזיק צבא, אני מחזיק משטרה, אבל פתאום אני מגלה שאין לי בזה צורך. כמו שבעל הסולם אומר, "בּוּלֶט", במקרה כזה, אף זר לא יכול לנגוע בנו.
ניצה: היינו רוצים לשאול כמה שאלות על הרשת הזאת, מהו אופייה? מהן התכונות שלה? איזו רוח היא מביאה? ממה שאמרת עכשיו, אני מבינה שהרשת בעיקר נותנת איזו הרגשת ביטחון והגנה לכל מי שהוא חלק ממנה.
זהו החלק הפנימי שלה, חוץ מהשירותים החברתיים.
ניצה: מה הרוח הזאת מביאה מבחינת ההרגשה שהיא נותנת לאנשים בתוכה? האם יש עוד דברים שהם מרגישים בה?
אדם פתאום מרגיש שהוא נהנה מזה שהוא כבר לא יושב בסלון בבית ומקלל את השכנים, או את הילדים שלהם, או כל מיני דברים אחרים, וחי מזה. אלא הוא חי פתאום ממשהו קצת יותר גבוה בהתרוממות רוח, ומזה שהוא מרגיש חופשי. "אני יכול לא לנעול את הדלת, כי אני עם כולם יחד", זו הרגשה שמביאה את האדם לפתיחת החיים שלו. גם פסיכולוגים מסכימים בזה, שאדם פתאום מרגיש שהחיים שלו הם לא רק שלו, הוא מרגיש יותר את החיים של השני, ואז מתוך זה יש לו מין התרחבות, יש לו רוגע, הרמוניה, שקט, נוחות.
האדם מרגיש שהוא כבר לא צריך לדאוג למשפחה שלו לבד, ושאשתו "יושבת לו על הראש", ושהילדים כל הזמן באים אליו לבקש, "אבא איפה האופניים? אבא איפה הכדור? אני רוצה בובה", או משהו אחר, אלא הכל חופשי, הכל פתוח, הילדים ילכו לחוגים.
ואפילו אם הוא צריך לתרום, הוא מרגיש שזה מוסיף לכבוד שלו. יש כאן תמיכה גם מהצד השלילי, וגם מהצד החיובי. זה לא באמת שלילי, כי אפילו שאני צריך לעבוד, אני לא מרגיש שאני עובד, אני מרגיש שבזה אני תורם, שאני רוכש כבוד.
וכך כשאנחנו נמצאים במערכת האינטגראלית בצורה כזאת, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח. זו באמת איזו מין מכונה שפועלת מעצמה ללא דלק "פרפטום מובילה", כך שגם נתינה וגם קבלה מביאים לי התרוממות רוח.
ניצה: אנחנו רוצים לשאול שאלות על הרשת שאתה מתאר, כי היא לא קיימת במציאות של היום, אין דבר כזה. ולכן אנחנו רוצים להתחיל להרגיש אותה, להבין אותה, ללמוד אותה. ורק אחר כך, לאט לאט, נוכל אולי לפתח איזה מודל שאפשר יהיה ליישם בכל מיני מקומות כמודל יישומי. בשלב הראשון, הייתי רוצה להבין איך זה עובד? כרגע אני מתחילה להרגיש אותו.
אני בטוח שזה לא יוכל לעבוד אלא אם נלווה כל שלב ושלב בהידברות, בשולחנות עגולים, בסדנאות, בשירים "על הדשא" מה שנקרא. כל מיני אירועים כאלה שמהם אנשים מקבלים סיפוק.
כל הזמן צריכים לדאוג שיהיה להם סיפוק, אבל סיפוק מכוון מהמקור של האיחוד. רוצים סיפוק? מתאחדים. מרגישים רע? פתאום הממשלה מטילה עוד מס על כל המדינה? באותו הזמן, באותו הרגע, אנחנו מחליטים שהיום אנחנו עושים סדנה. כל העיר או כל השכונה מגיעה ועושים סדנה. והתוצאה מהסדנה חייבת להיות פשוטה. בחיבור שלנו אנחנו מתעלים למצב שבו אנחנו לא מרגישים במה שקורה, אין שום דבר רע.
וגם בצורה הגיונית, אם בכל זאת אני אצטרך לחיות, נניח ב 20% פחות ממה שחייתי קודם, אני אשלים את ה 20% האלה על ידי הרגשת האושר, על ידי הרגשה "לא על לחם לבדו יחיה אדם" וזה אפשרי. ויכול להיות שזה יהיה אפילו יותר בריא, בלי כל ה"פפסי קולה" וכל מיני הממתקים המזיקים והשוקולדים. יהיה משהו פשוט גם לילדים וגם לי וכן הלאה. אבל יחד עם זה, על מצב הרוח אני אשמור ואפילו אעלה. אז אני לא אסע לחו"ל, אני אמצא כאן בארץ אתרי פיקניקים ומילויים כאלה, שימלאו אותי יותר מלהסתובב בערים בחוץ לארץ.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
כדי לצאת מהמשבר הגלובלי האינטגרלי, וודאי שאנחנו צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד"
אורן: בשביל מה, שילכו הביתה? קודם הבנתי שיש רשת חברתית של עזרה הדדית, אני בא לשם, תורם את מה שיש לי שזה זמן פנוי, תורם את מכשיר הטלוויזיה הישן שאני כבר לא משתמש בו. אתה תורם את הזמן הפנוי שלך, את הכישרונות שלך, את המוצרים שלך, ביחד אנחנו יכולים על ידי עזרה הדדית להתמודד עם הגזירה הכלכלית שבאה היום. עכשיו אתה מסביר לי תמונה עתידית שבה כל בני האדם יהיו באיזה שוויון של רמת הכנסה שווה? זה אלפי שנות אור מהתפיסה שלי היום. למה לך להסביר לי את זה היום?
אני לא אומר היום, אני אומר שבסדרת ההסברות אני חייב להסביר את כל ההיסטוריה ואת הרקע שלנו ומה הטבע של המשבר, מאיפה הוא נובע ובמה הוא חייב להסתיים ולהיגמר, באיזון הכללי, בהרמוניה הכללית. הרמוניה הכללית היא שאנחנו נהיה בשוויון, שווים. לפי הגופים שלנו אנחנו שווים, אתה צריך אולי שני קילו בשר ביום ואני צריך חצי קילו דגים ביום, אבל זה נקרא שוויון, כי כל אחד חייב לקבל לפי הגוף שלו. אבל לא יכול להיות שאחד הוא יותר מהשני, כדי לצאת מהמשבר הגלובלי האינטגרלי, וודאי שאנחנו צריכים להיות "כאיש אחד בלב אחד", בחיבור ההדדי, בערבות הדדית.
אתה תצטרך לאט לאט להסביר להם את העקרונות הללו כי הטבע דוחף אותנו לכך והמשבר לא יפסק אלא אם כן נרצה לקבל את התנאים האלה. אז לאט לאט אנחנו נתקדם לזה, אבל זה חייב להיות. המשבר הזה עובר על בני האדם כדי שהם יקבלו שכל ורגש לחיבור. במה אתה מודד את החיבור, בכך שאנחנו משתמשים במחסן אחד? אתה לא צריך מחסן, אתה מרוויח עשרים אלף שקל ואני מרוויח חמשת אלפים שקל, אני צריך את המחסן, זה נקרא חיבור בינינו? חיבור בינינו זה שאנחנו שווים לפי הגופים וכל אחד תורם למערכת זה נקרא חיבור, הדדיות.
אורן: איך נגיע אליו פעם?
פעם? בעזרת המשבר הגלובלי.
אורן: אבל אני הבנתי שיש תנועה שקוראים לה "תנועת הערבות", שלא רוצה לחכות לקריסה כללית אלא היא פועלת מהיום לעבר הכיוון הזה.
ולכן כדי שאתה לא תגיע לאותה תוצאה של צריכה אחת, רמת חיים אחת וכולי, על ידי מכות, היא מביאה לך את זה על ידי "צלחת מעופפת" או על ידי "שטיח מעופף" ועל ידי "כרית ביטחון יפה." אבל אתה תצטרך לדעת מראש שאנחנו הולכים לקראת שוויון.
אורן: שוויון אבסטרקטי זה בסדר, אני בעד שוויון, אבל זה לא היה כל כך שוויון אבסטרקטי, קודם דיברת על דברים מאוד ברורים ולא רצויים בעיניי כמו רמת הכנסה שווה.
אתה מדמיין 99% מאוכלוסיית העולם או מתושבי ישראל נניח, כבעלי חיים שאתה רק צריך להגיד להם באיזו צורה הם צריכים "בכלוב" שלהם להיות מחוברים כדי שיהיה לכולם אוכל, גם לזאבים וגם לכבשים. תתחברו בבקשה זאבים וכבשים, בצורה כזאת שיהיה לכולם, אחרת מהר מאוד תאכלו אלה את אלה ותמותו שניכם. הכבשים ימותו כי אכלו אותם זאבים, והזאבים ימותו אחר כך מרעב כי אין להם כבשים. אז תתחברו ביניכם בצורה כזאת שיהיה איכשהו איזון ביניכם כדי שתוכלו להתקיים.
אני שואל, האם הם לא צריכים להתפתח בחלק המחשבתי, בחלק הרציונאלי, בכוונות, במשהו שמעלה אותם לדרגת האדם במקום להיות כבשים וזאבים? הם בני אדם או לא? מה הטבע רוצה מהם, להשאיר אותם כך ורק לגרום להם שיהיו במקום מגודר בקיום פחות או יותר מאוזן, בדרגה "הבהמית" או קצת יותר? אז החינוך האינטגרלי חייב לבוא אליהם רק בצורה הדרגתית. אפילו כדי להיות מחוברים אלייך וללכת אחריך כמו אחרי רועה צאן הם גם צריכים לדעת, פחות או יותר, את סדר ההתפתחות.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
בשביל מה המשבר הזה? הוא משבר מטרתי. שזה גם ריפוי.
אורן: כדי להקים את הרשת החברתית של ערבות הדדית הם צריכים לדעת דברים, נכון?
אבל רשת זה לא סתם מחסנים, רשת זה יחסים בין בני אדם שמבינים יותר ויותר למה ובשביל מה עושים את זה, ושיש להם מתוך זה פיצוי פנימי. אתה צריך לעלות אותם מִדרגה שהם לא רוצים כלום, שחסמו להם את השכל.
בשביל מה המשבר הזה? הוא משבר מטרתי. אתה רק בורח מהדליקה או אתה משתמש באש הזו כדי להתחמם, כדי לבשל, להביא לעצמך כל מיני סוגי תועלת, המשבר הזה נראה לך כמצב רע שאתה רק רוצה לכבות אותו כמה שאפשר, או שאתה מבין שזה גם ריפוי?
עכשיו אנחנו גם מתחילים להבין סופסוף בזמן האחרון, שכל מחלה היא לא מחלה, זה ניקוי וריפוי לגוף. וכך אנחנו צריכים לראות זה בתוך המשבר. הוא לא משבר, אתה יודע מה זה crises ביוונית? זו לידה חדשה, משבר זו בכלל לא המילה הנכונה שאנחנו משתמשים בה. זו באמת הלידה החדשה, נקודת ההיפוך. אתה צריך להסביר להם את זה, ודאי, לתת להם תקווה, "חבר'ה אנחנו עכשיו נמצאים אתכם כמו העוּבר ברחם, הכל חשוך, פתאום יש לחצים, פתאום כל הדברים האלה, אלה הצירים שעל ידם אנחנו באים להיוולד בדרגה החדשה. בוא נשתמש בזה נכון, בוא נעזור בעצמנו לעבור את הדרך הצרה הזאת".
לידה היא דבר מאוד כואב אבל אם אתה פועל יחד עם הטבע, במאמצים הדדיים, אז אתה נולד בצורה מהירה ויותר קלה. אנחנו רוצים לעשות זירוז לידה בסך הכל, נכון? אבל בשביל זה הם צריכים גם להיות שותפים איתך, לא סתם כך מתחברים, נחזיק ידיים, עכשיו נשיר, נקפוץ, לשבת, לקום. אלה בני אדם רציניים, הם צריכים לדעת שהם משתתפים כאן בתהליך היסטורי. אתה צריך לעלות את רמת ההשתתפות שלהם, להסביר מה קורה כאן בכלל, עד כמה שהם גדולים, שהם כאן בונים משהו חדש, הם בונים דוגמה, תבנית של אנושות חדשה. את הדוגמה הזאת הם אחר כך יכולים להציג לכל העולם הסובל, המסכן, שממש הנמצא בקריסה.
ואנחנו ניתן להם את הדוגמה הזאת, הם ילמדו מאתנו, כולם ידעו עלינו, יבואו לכאן מכל העולם כלי תקשורת, מדענים כדי לחקור, ואנחנו נסביר להם מה אנחנו עושים, כל אחד יוכל להסביר. אתה לא מסדר סתם עדר. המשבר בא כדי להעלות אותם מדרגת "בהמה" לדרגת אדם. אתה צודק שצריכים כאן מיומנות, שגם לי חסרה. באילו מנות לשחרר להם את הידע? באיזו צורה? בצורת שירים, סרטונים קטנים, סצנות מהתיאטרון, מהטלוויזיה, עוד כל מיני דברים, בעקיפין, על אחרים להראות את זה. לתת דוגמאות מהטבע מה שקורה בהתפתחות הכללית של הכוכבים, בהתפתחות של האדם, קצת בהיסטוריה אולי, בדברים מצחיקים במקצת.
אבל לגרום שזה ייקלט בהם קודם כל בצורה ש"יש בזה משהו" ואחר כך אתה חוזר על זה ומסביר להם, מה הם שמעו? מה הם ראו? וכך לאט לאט זה נקלט. זו מיומנות של הפדגוגיה, החינוך. הוראה היא דבר קשה מאוד.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
אם הוא מרוויח עשרים אלף שקל בחודש ואתה חמשת אלפים, אז מתחיל לשרוף לך בפנים, אתה מתחיל להרגיש שזה לא בסדר
אורן: בוא נמפה את האינטרסים שיש פה ונראה איפה אנחנו יכולים לייצור ביניהם נקודת מגע וחיבור.
אנחנו לאט לאט מביאים להם את החשיבות של חיבור מעל כל יתר הדברים, עד כדי כך שכל הפערים שנמצאים ביניהם נראים להם כמקור הצרות והבעיות. אם הוא מרוויח עשרים אלף שקל בחודש ואתה חמשת אלפים, אז מתחיל לשרוף לך בפנים, אתה מתחיל להרגיש שזה לא בסדר, שואל למה זה כך? אתה רוצה לעשות קוּפה משותפת, אתה רוצה לחיות יחד עם כולם.
אורן: באיזו מדרגה זה ביחס לאיפה שאני נמצא היום? אם אני או הקהל הרחב נניח בנקודה אפס של ההתפתחות, את היעד שהכרזת עליו עכשיו, איפה אתה שם ביחס לאפס שאני נמצא בו היום? כמה מדרגות יש ביני לבינו?
תקבע לזה מדרגה x, y.
אורן: לא, אני מנסה להבין, כמה היא רחוקה ממני היום?
הכל תלוי איך שאתה תעבוד על החברה, הכל תלוי בתנאים החברתיים, אני לא יכול לבנות לך עכשיו נוסחה. אם התנאים ההתחלתיים הם כאלה, ואם החברה נמצאת בהתפתחות יפה וטובה עם סוג האוכלוסייה שיש שם. ואם יש שם הבדלים כאלה במשכורות ובהכנסות וגם בהשכלה ובהכל, ואם הגזירות הכלכליות וכל מיני מכות טבע ובריאות וכן הלאה משתנים כך או אחרת ובתדירות כזו וכזו ואתה עושה סדנאות כאלה ואחרות, אז נניח שאחרי חצי שנה אתה יכול כבר להרגיש בתוך בני האדם שהם מוכנים לוותר על השוני, על הפער בהכנסה הפרטית. אני לא יכול להגיד לך כי זה מאוד תכליתי, אתה צריך לראות את מהשטח.
אורן: טוב, אז בינתיים מהשטח רעיונות כאלה אין צורך לשחרר עכשיו.
לא ולא, אבל אני אומר לך כמו למארגן שזה היעד.
אורן: את זה אני מבין.
להביא אותם להחלטה כזאת בעצמם.
אורן: פנימית.
כן. זה סימן שאתה עבדת טוב.
אורן: טוב. אם זו המטרה שלי ועכשיו יש את הציבור הרחב שכלפיו אני פועל, אני רוצה להשתמש במצוקה הקיומית, הכלכלית שיש היום כדי לקרב את הקהל במשהו אל עבר היעד של חיבור בין אנשים. במשהו. המצאת פה מודל שהוא מבריק שקוראים לו "רשת חברתית של ערבות הדדית", על ידי שיתוף בינינו אנחנו יכולים להתמודד טוב יותר עם המצוקה שעכשיו לאט לאט לוחצת על כל אחד ואחד.
אחד יעשה את זה מהכרה של הרעיון והזדהות אתו ברמה הערכית, נניח עם החמישים אלף שקל בחודש, אני גם אשמח להוציא את הדברים המיותרים שלי, במילא אני לא עושה איתם כלום אז למה שאני לא אעשה בזה טוב למישהו? אם ההסברה, הקמפיין יהיה טוב, אני אעשה את זה.
אתה לא עושה את זה כדי שיהיה טוב למישהו. אתה עושה כדי שאתה תרגיש את עצמך יותר טוב. אל תשחק לפנינו כבשה תמימה.
אורן: לא, אני עד אתמול לא הוצאתי. עכשיו הקמפיין שלך רוצה שאני כן הוציא.
לא, הקמפיין שלי בסך הכל פעל כך שאתה פתאום רואה שעל ידי זה אתה רוכש הרגשה יותר טובה. אז אתה משלם על זה במה שאתה זורק.
אורן: במקום לפח שם את זה על המדרכה.
סמרטוטים מהארון שלך, שאתה בכל זאת לא משתמש. רק שאתה קמצן, לא רצית לזרוק אותם, אז אתה עכשיו זורק אותם למחסן, ועוד מתגאה "תראו מה שתרמתי".
אורן: זה לא טוב, זו תוצאה לא טובה מהקמפיין?
בהתחלה זה בסדר.
אורן: אז אנחנו בהתחלה. אנחנו רוצים להקים רשת עירונית, שבינתיים לא קיימת. היום קיימים ארגוני חסד למיניהם.
מתחילים מהתיקונים מהקל אל הכבד.
אורן: ואתה אומר, שברשת הזאת אני מוציא דברים מיותרים מהבית שלי, ואתה מהבית שלך, והיא מהבית שלה, ויש לנו מחסן של מוצרים שמי שזקוק למשהו, יכול לבוא ולקחת. ובשכבה נוספת, אני מקצה שעה שעתיים בשבוע מהכישרונות שלי לטובת החברה, במקום שבו אני חי, וכך אתה והיא ואנחנו עושים כל מיני פעילויות, שמקלות על החיים של כולנו. אמרת שאם זה יהיה רק כך, אתה לא מסתפק בזה, לזה אתה רוצה להוסיף עוד איזה ערך מוסף.
אתם בניתם קואופרטיב, כמו אגד.
אורן: כן, בנינו את זה בהמלצתך. עכשיו עליו אתה רוצה להוסיף דבר נוסף. איזו הסברה, ערכים, אולי תובנות. את האינטראקציות הבנתי, והן נראות מועילות, יש סיכוי טוב שזה יתפוס, כי יש פה תועלת ברורה. על זה אתה אומר שצריכים להוסיף עוד איזו שכבה רעיונית.
לא שכבה מלמעלה, אלא מלמטה, בתשתית.
אורן: מה היא, ובאילו דרכים לשלב אותה?
סדנאות והסברות.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים
אורן: תודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן.
שלום הרב לייטמן, הגברת ניצה מזוז.
בשיחות האלה אנחנו מנסים להבין וללמוד, מה הם החיים החדשים שאנחנו יכולים ליצור בינינו במדינת ישראל, מתוך כל המצוקות שמתגלות וגוברות מיום ליום, ואיך אפשר לפתוח לעצמנו אופק חדש, עתיד חדש, ותקווה כדי שנוכל ללכת לעבר משהו טוב.
הרב לייטמן, אנחנו מקבלים הרבה תגובות, שאלות וסקרנות שהתעוררו מהשיחות האחרונות שקיימנו. והנושא שהוא השורש של כל השיחה שלנו היום, והכיוון שמושך ביותר שכדאי ממנו להתחיל, הוא הדרישה שתסביר ותוליך את החברה הישראלית בכלל, ואת מדינת ישראל למקום של חשבון נפש. לא ממקום פילוסופי, לא ממקום של מותרות, אלא מתוך מצוקת הקיום.
יש תחושה בציבור הישראלי שהתחילה כבר לפני שנה והולכת ומתעצמת, שאיבדנו את הדרך. באנו לארץ לפני יותר משישים שנים והתחלנו להקים פה חברה, בדרך עברנו כל מיני תהליכים, והיום כשאנחנו רואים לאן הגענו, אנחנו מאוד לא מרוצים מהמצב. המחשבה הרווחת בציבור היא שאם נבין את התהליכים שעברו עלינו מאז ה"יחד" הראשוני שמתוכו קמה המדינה, שבעצם נבנה משום דבר מלבד בסיס של רצון טוב ושיתוף בין אנשים, אל המצב הלא נעים, הלא סימפטי, הלא מכבד, ושאינו מקנה תחושה של ביטחון לכל פרט ופרט, שאנחנו נמצאים בו היום.
ההיגיון הפשוט הוא שאם נבין מה קרה לנו, נוכל מתוך זה לדעת מה אפשר לעשות מכאן ואילך כדי לגרום לכך שכל אזרח במדינה, לדוגמה, לגרום לי, כאדם נשוי, אב לארבעה ילדים, שעובד ומפרנס, אשתי גם היא עובדת ומפרנסת, שנינו עובדים מבוקר ועד לילה, יוכל לחיות פה עם תקווה, עם ביטחון מינימאלי שיהיה בסדר. אז אם תוכל להוליך אותנו בניתוח הבנת התהליכים, נוכל להתקדם ולהבין מה יהיה מכאן ואילך.
ראשית אני חושב שהבעיה היא לא רק במדינת ישראל אלא בכל העולם. אז מצד אחד, זה עוד יותר מחזק את העובדה שהמחקר שלנו מאוד אקטואלי. ומהצד השני, ההבנה שאת התהליך שאנחנו עוברים, עובר כל העולם בקצב שונה בהתאם למידת ההתפתחות והמנטאליות של כל מדינה ואומה. וההתפתחות הזאת נקראת התפתחות האגו שבתוך האדם.
אני זוכר שלפני כשלושים וחמש שנים בערך, בתקופת מלחמת "יום כיפור", הייתה בצבא היסטריה כזו שחיילים התחילו לסגור את התיקים האישיים שלהם עם מנעול. כך שאם היית מעמיס את כל הדברים על הטנקים, סגרת אותם עם המנעול האישי שלך. אני הייתי אז בחיל אוויר, עבדתי באלקטרוניקה ואני זוכר כמה שהמצב הזה היה מאוד לא נעים ולא טוב, אבל היינו צריכים לנהוג כך מחוסר ברירה, ואני ראיתי שזה קרה בצבא במשך השנים, כשעבדתי שם, הייתה הסכמה והדבר כבר נכנס להרגל, וזה היה בסדר. וכך זה לגבי כל דבר ודבר.
וודאי שאנחנו לא יכולים להתנגד לטבע, ואנחנו גם לא יכולים להמשיך כך ולשמור אותן המסגרות הקודמות האלה, כמו שגם אי אפשר לשמר את המשפחה, את הבית, ואת הילדים במתכונת הקודמת. אתה יודע יש הרבה שירים נוסטלגיים כאלה, על מה שהיה אז בהרצליה ובתל אביב הישנה והמתוקה, בכפר סבא ועוד. אלה היו דברים טובים. אבל התהליך הוא תהליך, התפתחות היא התפתחות. אנחנו רואים שאפילו במצרים, ביוון, ברומא ואפילו בבבל מצאו כאלה כתבים שמספרים שגם שם התלוננו שהדור החדש כבר לא בסדר לעומת הדור הישן והילדים לא רוצים לשמוע את ההורים. זה היה כך גם לפני שלושת אלפים וארבעת אלפים שנים.
לכן זהו התהליך שאנחנו עוברים, ואי אפשר לעצור אותו. אנחנו רק צריכים להבין, האם מה שאנחנו עושים הוא בהתאם לטבע, האם זה מקדם אותנו בהתפתחות. האם זה לא מנוגד להתפתחות הטבעית? או שאנחנו עושים כאן עצירה מלאכותית ולא רוצים לגדול, ומחזיקים לדוגמה, את הדור השלם של הילדים שלנו, בתוך קיבוץ ולא נותנים להם לברוח. זה דבר שהיה קיים בכמה מקומות.
וכשאנחנו בודקים זאת, אנחנו מבינים שדווקא ההתפתחות שאנחנו עוברים עכשיו, היא התפתחות הפוכה. כי סיימנו את ההתפתחות האגואיסטית והגענו לקריסה הסופית, ועכשיו אנחנו צריכים להיכנס לשיתוף, לקשר, ולאו דווקא כדי לשרוד כמו שהטבע מחייב אותנו. אלא מפני שכל הצורות שמתגלות עכשיו בחברה האנושית ובכלל בכל מקום, נמצאות בעיוות אפילו מההתפתחות האגואיסטית. בכך שאנחנו מתחילים "לאכול" זה את זה. התחרות היא לא תחרות בונה, אלא תחרות הורסת. היא לא מוסיפה לנו ביצירה של דברים טובים, נכונים, כשכל אחד דואג איך להתקדם ושבזה הוא מקדם את הסביבה, כמו שזה היה בהתפתחות הקפיטליזם.
אני זוכר שאני הסתכלתי על הקפיטליזם מרוסיה, והיה לי ברור שברוסיה כל המשטר וההתפתחות ייהרסו בסופו של דבר, כך שלא תהיה התפתחות. כי הם היו מדכאים את טבע האדם להתפתח. היית חייב להיות בתוך החברה, חייב להיות יחד עם כולם, ולא קבלת משכורת יותר גבוהה. ואם אתה רוצה לפתח דברים חדשים, לא ניתן לך כי בזה אתה תהיה בולט מהאחרים. ואז העצירה המלאכותית הזאת, הייתה הרסנית, היא זו שהרסה את המדינה.
לעומת זאת, באמריקה או באירופה, ראיתי שאירופה קמה אחרי מלחמת העולם השנייה ותוך עשר, חמש עשרה שנים, לא ראו בכלל שהיה שם הרס כללי של ממש. הכל הוקם מחדש, היה יפה, נקי, התפתח ושגשג. ואותו הדבר קרה באמריקה. וברוסיה כשאתה עושה משהו כזה כמו הקפיטליזם, במיוחד כשאתה זורק לשם את כל התקציב המדיני, את כל הכוח. אז אתה מצליח עם תכנית החלל או עם משהו כזה. אבל בעצם כל העם נמצא בשבי.
אז ודאי שהיה ברור שהתחרות וההתפתחות לפי האגו הפרטי של האדם, היא התפתחות טובה ורצויה, ומביאה תוספת טובה ויפה לכל אחד ואחד. עד לזמן מסוים, שהתחיל להיות בה סוג של עיוות. שהתחרות הזאת שהיא התחילה לצרף לעצמה, לא הייתה תחרות חופשית, אלא הגבלות אישיות. לדוגמה, כשאני מעביר במסחר או בתעשייה חוק שאוסר משהו, ואנחנו עושים יחד הסכם נגד הצד השלישי, למרות שהוא יותר טוב מאיתנו. זה המקום שבו אנחנו מתחילים לשחק עם זה, כמו שהאמריקאים עזבו את הזהב שהערך שלו היה ממש במשקל בכל דולר ודולר, והעבירו אותו לסתם לניירות שאין להם שום ערך ועוד כאלה דברים.
וכאן אנחנו הרגשנו שכשהאגו גדל, הוא נותן תוצאה יפה, אם הוא באמת לשם ההתקדמות. אבל אם הוא לא לשם ההתקדמות, אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר, כאשר הוא מתחיל להיות אחרי רף כלשהו, אחרי איזו נקודה, אז הוא כבר מתחיל לייצר בועות שאין בהן התקדמות ממשית. כמו שקרה לדוגמה במחקרים שייצרו נורות חשמל שהיו יכולות לעבוד עשר אלף שעות. אבל לאחר שראו שאין בזה רווח, הקטינו את האיכות שלהן כך שיעבדו רק עד אלף שעות. ואחר כך אפילו פחות.
זאת אומרת, שאתה כבר לא מתקדם, האגו שלך לא מקדם את התעשייה, את המסחר, את חיי האדם בכל מקום. ברפואה היו מייצרים תרופות טובות ומכשירים, שהאדם היה נהנה מהם. פתאום התחילו לייצר תרופות שאין בהן צורך, ולמכור אותן רק כדי שיקנו בכל מקום. זאת אומרת בכל דבר שהשגנו בעבר על ידי התחרות, על ידי האגו שלנו, והיינו בהישגים טובים, פתאום זה נעלם. פתאום הייתה תחרות לא נקייה, שלא למען האזרח, ולא למען המדינה והעולם, בסופו של דבר. אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר וזהו. אם יש לפנַי בדרך עוד מישהו, אז במילים אחרות אני "הורג אותו", פיזית או אחרת. ואני נשאר לבד. ואם אני לבד, אז אני יכול על ידי החוקים לייצר מה שבא לי ומוכר את זה לאנשים והם קונים בלית ברירה. ואם הם לא רוצים לקנות, אז אני מעביר חוק שהם יקנו בכוח, או משהו כזה.
זאת אומרת, שזה קרה בערך בשנות השישים, ואפילו התחיל בארצות הברית במאה הקודמת, באירופה זה קרה קצת יותר מאוחר, כי המלחמה אפשרה שם שוק יותר גדול, יותר מגוון, בגלל השוני שהיה בין הארצות באירופה, כמו גרמניה לעומת יוון, כשאיטליה סיפקה להם את הכל. אבל בעצם הגענו למצב שהאגו מתחיל לעבוד נגדנו, והתחרות היפה שהייתה לטובת האזרח ולטובת המדינה פסקה. ובמקום זה התחילו פרוטקציה, חוקים מלאכותיים, וכל מיני דברים שמתוכם יש לנו ממש בעיה להתקדם היום.
והאגו שלנו בכל הרמות, בכל השטחים, בכל חלקי החברה, בתעשייה, בחינוך ובכל דבר, התחיל לעבוד בצורה מעוותת. הוא עבר סוג של שינוי, עיוות, קלקול, מוטציה, ובמקום להיות הכוח המניע להתקדמות, התחלנו להשתמש בו למטרות מלאכותיות, כדי להצליח בכל מחיר. וכבר כמה עשרות שנים זה מה שקורה.
לפני כארבעים שנים, כשהייתי מדען צעיר, לקראת גיל 30, זה היה מכובד להיות מדען, היה מספיק להביא רעיון יפה וטוב לטובת המדע, המדינה, האדם, הטכנולוגיה, ההתפתחות תעשייתית, או בכל תחום שהוא, ואז יכולת לקדם אותו. כי האנושות הייתה מעוניינת במשהו חדש, והיית מסוגל ללכת לקראתו גם אם אין לך כלום חוץ מהרעיון הטוב עצמו.
אחרי שעזבתי את המדע בגיל 30 בערך, ואפילו לפני כן כשהתחלתי את העלייה לארץ, התכתבתי מהארץ עם החברים שלי מהעבר, ושמעתי שהם נעשו מדענים והם סיפרו לי איך שהמדע פתאום התחיל לקבל כיפוף, עיוות, שכבר לא חשוב לאף אחד אם יש לך רעיון טוב או לא, אלא שהכל נקבע לפי פרוטקציה, הכל נקבע לפי כמה שאפשר לקבל עליו כסף ובאיזו צורה ניתן לחלק אותו, כך שיהיה יפה וטוב לאחרים. שכל המדע הוא רק לשם קבלת איזו מדליה, בשביל שם יפה, ולא יותר מזה.
זאת אומרת, שהוציאו גם את כל הדברים שהיו ממלאים את האגו של האדם ומקדמים אותו בכבוד, במושכלות, וברצון של אדם לשלוט על הטבע, אין דבר כזה כבר. זאת אומרת שמכל העיסוק של האדם יצא האגו הבריא, המקדם, שמפתח אותו ואת הסביבה, ובמקום שהיה יכול על ידי זה להיטיב לסביבה, האדם התחל להרוס את הטבע מסביב, ולאף אחד כבר לא אכפת מה עושים. לפני כן לא היה דבר כזה, האנשים היו דואגים לסביבה.
זאת אומרת, האדם נעשה צר עין כל כך שהוא כאילו לא מסוגל יותר לשלוט על זה, אין לו כוח לבוא לאדם ולדבר איתו עבור הכלל, כמו שעכשיו אין לנו כוח להתמודד נגד מכות הטבע, נגד האקולוגיה. אף אחד לא יכול, ולכולם זה בעצם לא אכפת, חוץ מאשר לעיתונאים שכותבים בכל מקום על מה שקורה, כי זו העבודה שלהם. זאת אומרת, שהאגו עבר מוטציה ונעשה הרסני. כשאנחנו מדברים על השימוש הנכון בטבע האדם, אנחנו צריכים להביא לו את הכרת הרע, במה האגו שלנו רע ובמה האגו שלנו טוב, כי חוץ מהאגו אין לנו שום דבר.
הרצון להתקדם, הרצון לעשות משהו, להיות במקסימום הנאה ובמינימום השקעה, זה הטבע שלנו. כל תא ותא וכל צמח וכל החי תמיד כך מתקדם וחושב. כשאתה מסתכל על חתול, על זאב או על צמח, זה תמיד כך שהוא מנסה בצורה אופטימאלית כמה שפחות לבזבז אנרגיה וכמה שיותר להרוויח מכל מצב ומצב, זה בעצם חוק הקיום בכל מידת הזמן של כל דבר קיים. גם בדומם זה אותו דבר, הוא תמיד מוצא לעצמו מצב, קיום, תנאים שבהם הוא מחזיק את עצמו בצורה הבטוחה ביותר.
ולכן אם אנחנו הולכים עם הטבע הזה, אנחנו רק צריכים לראות איך אנחנו חיים היום, ומה אפשר לעשות במקום ההרס שנגרם על ידי האגו, כי אם הוא יתפתח הלאה זה כבר יהיה לא טוב, אנחנו רואים שמאז שהתחלנו להשתמש באגו בצורות המעוותות האלה, התחלנו לייצר לעצמנו בעיות, שלא ראינו אותם מייד, אבל תראו למה הגענו במשך הזמן.
אז איך אנחנו חוזרים ורואים איפה השימוש הנכון ברצון של האדם למלא את עצמו, להתקדם, לשגשג, ואיפה זה מעבר ליחס הנכון שאנחנו מייצרים לעצמנו רק בעיות. אם אנחנו עושים חשבון, בדיקה, ביקורת, אם אנחנו לומדים את זה, אנחנו רואים שכשאדם משתמש באגו שלו בצורה אישית זה מהר מאוד מביא אותו להחלטות "שיהיה לי טוב לעומת האחרים", על חשבון האחרים בכל מחיר, ועל זה אנחנו צריכים לשים דגש. זאת אומרת, אם אתה רוצה להשתמש בטבע שלנו בצורה הנכונה, אתה חייב לעשות חשבון שהתועלת של האדם הפרטי והתועלת של החברה יהיו תמיד קשורים זה לזה.
מתוך זה אנחנו מבינים, שכדי שיהיה לאדם כזה יחס לסביבה, לאנושות ולעצמו, למשפחה ולכל דבר, הוא צריך לקבל חינוך, הוא צריך בעצם להבין את הדברים. לא יכול להיות שהוא יתייחס יפה סתם כך. הוא לא יתייחס. אנחנו רואים שבצורה טבעית, באגו שלנו, בכל השטחים שאנחנו נמצאים, הגענו להרס כללי. אנחנו נמצאים במולטי משבר, בחינוך, בתרבות, בחיי המשפחה, בתעשייה, במסחר, בכל מה שאנחנו עוסקים, כי זה הטבע הכללי שלנו, לכן יש לנו משבר.
אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים. אדם צריך להבין ולהרגיש שהוא חלק אינטגראלי מהחברה. ואם הוא מוציא את עצמו מהחברה ועושה חשבון שיכול להיות לו יותר טוב מאשר לכלל החברה, זה מביא לו הרס. אם היינו יכולים לבנות מנגנון כזה, שברגע שאני עושה חשבון בכל דבר, שיהיה לי מזה טוב יותר מאחרים, מיד אני נכנס למשבר, מיד אני נכנס לחוסר הצלחה.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כי כל עודף האגו שיש לנו לעומת הדומם, צומח וחי, אנחנו משתמשים לרעת הזולת, ואנחנו צריכים להשתמש בו לטובת הכלל, לטובת כולם, אפילו לטבע הדומם, צומח וחי. אנחנו צריכים לראות את כל הדומם, צומח חי והחברה האנושית יחד בצורה אינטגרלית, זה אותו דבר, במילים אחרות. ואז אם אני דואג לכולם שווה, כי אני מבין שבמערכת כזאת כשהכול קשור זה לזה לא יכול להיות שלמישהו יהיה יותר טוב מהשני, אז כל המערכת תהיה באיזון.
אבל כדי להביא את זה למודעות של כל אחד ואחד, אני צריך חינוך. מערכת מאוד חזקה של חינוך, של דעת קהל חברתית, חוקים ברורים, כך שאנחנו שמים מחסומים להתפתחות האגואיסטית המעוותת, כי טבע האדם תמיד יהיה כך. אז חייבת להיות דעת החברה, חוקים, כל מיני הגבלות כדי לייצב את האדם בכל פעם, בכל רגע ורגע ללא הפסקה. אנחנו כל הזמן מייצבים אותו, מחנכים אותו להיות יחד עם החברה. עד המצב שהחברה תקבל כזה כוח, מודעות עצמית, אווירה, שדה כוח שימצא בידי החברה, כך שהאדם לא יוכל לצאת ממנה. אנחנו לומדים את זה בחלק מהלימוד שלנו שנקרא "בחירה חופשית", שהאדם הוא תוצאה מהסביבה.
אם אנחנו נבנה סביבה נכונה, ובמשך כמה שנים היא תתייצב בצורה כזאת והיא תשפיע על כל חבריה ברדיוס גדול, או בכל העולם, אז לאט לאט, גם החברה וגם אלה שיתחנכו בה, יקבלו את ההגבלות האלה בצורה טבעית, ויחשבו רק לטובת הכלל. ובתוך הכלל, כי אני חלק מהכלל, בטוח יהיה לי כמו לכולם.
לפני שאנחנו בונים את ההגבלות בתוך החברה, לפני שיהיה ברור לכל אחד ואחד איך ועד כמה רצוי להשתמש באגו שלו וכמה לא, בכל דבר, בכל מקום, בכל עיסוק, אני לא חושב שאנחנו נוכל לצאת מהמשבר הזה. כי הוא נובע מתוך השימוש המוגזם בתוך האגו של האדם. אנחנו רואים שכל אותן הצורות שאנחנו נמצאים כנגדן, נגד הצורה של הטבע שאנחנו הורסים, אנחנו רוצים לעשות הכל מלאכותי, לא אכפת לנו מה שאנחנו עושים עם כדור הארץ, אנחנו חושבים שכל המערכת הזאת היא בעיקר לטובת עצמי ולא חשוב מה יקרה בעוד דור.
תראה עד כמה שהאגו שלנו לא נותן לנו לאזן את החיים שלנו בצורה נכונה. מה אני מכין לילדים שלי, לנכדים שלי. אני לא יכול לעשות כלום. אני מסתכל על עצמי ורואה שלמרות שאני אוהב אותם, לא אכפת לי מה שיקרה, אני לא יכול לראות את העתיד, עד כדי כך האגו סותם לי את הראייה. ואני מודע לזה ולא יכול לעשות שום דבר.
למה? אני אישית לא יכול לעשות שום דבר. אם אתה תשאל אותי, אני יודע שאני הורס את החברה, שאני הורס את הטבע, שאני עושה כך. אני משתמש בדברים שהם הרסניים, שהם ממש מזיקים לכל, למה אני לא יכול לעצור את עצמי? מפני שאין לזה דעת הסביבה, שאני כל הזמן ארגיש שאני יחד עם האחרים. כי אני שייך למערכת האנושית, ומה שמקובל אצלם, אני רוצה או לא רוצה, אני מכבד את זה. את הדברים הכי גרועים אני יכול לכבד, הכי מזיקים אני יכול לכבד אם זה על דעת כולם. כך אני בנוי.
ולכן עד שאנחנו לא נחדיר לתוך החוג הרחב של החברה האנושית או בתוך המדינה, את הידיעה הזאת, שאנחנו צריכים לאזן את האגו שלנו ולא לתת לו לגדול היכן שהוא לא מתחשב עם הכלל, עד שאנחנו לא נביא את הידיעה הזאת לחוג הרחב, לאנושות, אנחנו לא נצליח בעצמנו. אף אחד מאיתנו, עד כמה שיהיו לו רצונות טובים, לא יוכל להתקדם לטוב, להתנהג בטוב.
לכן אני אומר, שבכל מצב, אין לנו שום דבר לעשות חוץ מחינוך. כדי להתחיל בחינוך עם העם, עם הקהל הרחב, אתה יכול לפנות אליו עם הסברים יפים, קטנים, קצרים, איזה תועלת הוא מקבל אם הוא מתחיל להתחבר, אם הוא מתחיל לחשוב על הזולת, אם הוא מתחיל להתחשב בכולם ומסתכל על עצמו שהוא לא מנותק מהכלל. אנחנו צריכים לעורר את כוח החיבור, האיחוד, הערבות בתוך הכלל.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התפתחות האגו, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |