המערכת הזאת או היצור שיש בו רק כוח קבלה לא יכול לחיות, כי הוא לא יכול כל הזמן לספוג, הוא ממית את עצמו כמו מחלת הסרטן.
ניצה: נתת פה ארבעה כיוונים, דיברנו על הקונפליקט בהעברת המסר. איך מעבירים את המסר. כשבין ההיגיון לבין המציאות, יש פער מאוד גדול. ואז איפה זה שם אותנו? נותן לנו כרגע ארבע אפשרויות. הייתי רוצה לבחון את היתרונות והחסרונות של כל פתרון כזה ואז לנסות לקבל תמונה רחבה יותר ומשהו שייתן לנו כתנועה עזרה באיזו דרך לפעול, או אולי דרך ביניים.
אז אני אחזור. אחד המסרים, הכיוונים הראשונים שנתת, זה לתת את המסר הפשוט, בחיבור בינינו נבריח את כל השונאים. איפה היתרון במסר הזה? שהוא מדבר לכולם. החיסרון שלו שהוא "פרווה", כי הוא לא מספיק חזק, אין בו את העוצמה שאנחנו מדברים. בהקשר הזה אני רוצה שאלה שהגיעה מאחת הנשים שעובדות באינטרנט.
והיא כותבת כזה דבר, אם מדובר על מסר של חיבור בהגדרה של יחס טוב יותר אחד לשני, אז אולי זה מובן במישור הבסיסי בין בני אדם, שיהיה יותר נחמד ברחוב, בכביש, אולי אפילו בתור לבנק. בדיוק כמו שחושבים האמריקאים, הם כאלה נחמדים אחד לשני, מחייכים. ויש כאלה שאפילו קוראים לזה סוג של צביעות. אבל בעצם אם על זה אנחנו מדברים, אז יש פה משהו שעובר כמסר שהוא לא חזק, הוא "פרווה". זה החיסרון אולי של העברת המסר הזה. שיש בו משהו שהוא מצד אחד נעים, קל לשמוע אותו, מצד שני הוא לא מספיק חזק. זה כיוון אחד. הכיוון השני אמרנו ללכת עם הנושא של לפתוח את הכוחות ואיך זה פועל, שזה מאוד עוצמתי וגבוה.
אסור לנו לזלזל אפילו בצביעות, כי בזה אנחנו נותנים דוגמה זה לזה. למרות שאני לא אוהב את השני ולא אכפת לי ממנו, אבל אני מראה לו עד כמה שאני כאילו אוהב אותו, ועד כמה שכאילו אכפת לי ממנו, בזה אני מעורר בו רגשות אמיתיים, כוחות אמיתיים. לאט לאט כך קורה. כי ההרגל נעשה טבע שני.
אני זוכר שהגעתי בפעם הראשונה לאחי שחי עשרות שנים בטורונטו שבקנדה. שם כל החיים הם כמו מתוך חלום, כולם חולמים, כולם חיים בקושי. זאת אומרת, הכל מתנהל באיטיות. אז הוא אמר, אני אתן לך דוגמה. הוא נעצר ראשון ברמזור לפנייה שמאלה, כשהרמזור היה ירוק, ואחריו עמדו עוד כעשרים מכוניות. הוא נעצר, פתח עיתון והתחיל לקרוא. וזה היה בערב, בשעה שיש הרבה פקקים, אף אחד מעשרים האנשים לא צפר. בישראל כבר היו רוצים להוציא אותו מהרכב ולעשות לו לינץ'. ואני כבר לא מדבר על הצפירות.
הדבר הזה הוא טוב או רע? זה חינוך. ואני מבין שאם אני הייתי גר שם והייתי נמצא ביניהם, אחרי כמה חודשים בטוח הייתי מתנהג כמוהם. מלכתחילה הייתי מתנהג כמוהם, כי בושה, מה אני אצפור אם עשרים אחרים לא צופרים? אבל אחרי כמה חודשים זה היה יוצא ממני בכלל, איך אפשר בכלל לצפור? אדם כנראה צריך את זה, ואני נותן לו את האפשרות.
זאת אומרת, אסור לנו אפילו לזלזל בפעולות שהן מלאכותיות, שבכוונה אנחנו עושים אותן כמשחק. אלא דווקא המשחק הוא דבר רציני, הוא מביא לנו הרגלים שהופכים להיות טבע. וטבע זה כבר הכל. לכן אולי יש לנו כאן גישה שייוולד בנו כוח ההשפעה חוץ מכוח הקבלה. בואו נתנהג כך, אבל נלך קצת יותר רחוק מהאמריקאים, חוץ מהחיוך החיצוני שלהם. אלא נעשה פעולות שמהן יכול להיות שלאט לאט ייוולד בינינו כוח החיבור, כוח השפעה אמיתי, והוא יאזן את הכוח הרע, כוח האגו שבינינו, כך שאנחנו נהייה פתאום מאוזנים בשני הכוחות האלו. וכשכוח הקבלה וכוח ההשפעה יעבדו בינינו יחד, זה ייתן לנו חיים חדשים.
אם יש רק כוח קבלה, המערכת הזאת או היצור שיש בו רק כוח קבלה לא יכול לחיות, כי הוא לא יכול כל הזמן לספוג, הוא ממית את עצמו כמו מחלת הסרטן. כל חי צריך גם לקבל וגם לתת. לקבל דברים, לברר מִהם דברים טובים ולפלוט דברים רעים. וכך אנחנו עובדים כל הזמן בהתחברות בינינו. כל הזמן כך. וכל האקולוגיה הגדולה, הטבע, החברה האנושית בתוכה, כולם נמצאים כטבע אחד שבתוכו כל אחד, כל אלמנט ואלמנט, עובד בקבלה והשפעה, קבלה והשפעה, קבלה והשפעה. ועד כמה שהם עובדים בצורה הדדית כזאת, אנחנו רואים טבע מושלם.
כך זה בכל החלקים והאיברים בגוף, וכך זה בכל הטבע, בדומם, צומח, חי, מדבר, בכל המינים וכל הזנים ובכל מה שיש. חוץ מהחברה האנושית שמשתמשת רק בכוח לקבל. וגם כשהיא נותנת, זה לא נקרא "נתינה", כי אני כאילו מוציא משהו מעצמי כדי לתפוס ממך יותר. אני מוציא מעצמי למשל כוס ומוכר לך, כדי לקבל לעצמי מה שיותר כדאי לי. זאת אומרת, זה לא כוח נתינה לעומת כוח קבלה. אנחנו לא נמצאים בקשר, ולכן לא מרגישים חיים שיכולים להרגיש בחברה האנושית.
אם אנחנו מוסיפים את כוח ההשפעה, אפילו שיבוא מתוך חוסר רצון וחוסר עניין שלנו בזה, רק מתוך הרגל, רק מתוך משחק, מתוך אִיום, שאין לנו ברירה וכן הלאה, אנחנו בכל זאת מוסיפים כוח השפעה. ואז בינינו, לאט לאט, מתחילות להיוולד מערכות הקשר, שאני גם נותן חוץ מלקבל, שאני מתחיל לקבל את ההבנה שלחברה יש חיים משלה. שאנחנו נעלה את החיים החברתיים לרמה מיוחדת ושיש לזה קיום בפני עצמו.
ואז אנחנו נרגיש את החברה כגוף אחד שיש בו חיים בכל מיני מעברים בין בני אדם, ואנחנו בתוך החברה הזאת כמו תאים, מקבלים ומוסרים, ובינינו עוברים רגשות ואנרגיות למיניהן, ואנחנו פתאום מתחילים להרגיש כוח משותף בינינו, שמתחיל ממש לזרום, ובסירקולציה כזאת שלו אנחנו מתחילים להרגיש חיים חדשים.
שאני נמצא שם כמרכיב קטן, אבל אני מרגיש את החיים החדשים האלו, שהם בתוספת לחיים הפרטיים שלי, כך שהחיים הפרטיים שלי נכללים במערכת החברתית הזאת, ואני מתחיל להרגיש את החיים שלי מוגברים פי כמה וכמה פעמים. כמו תא או איבר של הגוף שחיברו אותו לגוף, כך אני ארגיש את עצמי שאני מחובר לאיזה מנגנון עצום שיש לו זרימת החיים, עוצמת החיים.
אני לא יודע באיזו צורה אפשר להעביר ל"עמך" את ההתפעלות והחכמה שיש בזה, ועוד מחקרים רבים שיש וכן הלאה. אלה דברים שצריך אולי לחלק אותם לפרוסות ולתת אותם בצורה הדרגתית כזאת. אולי להעביר אותם בכלל דרך אנשים שהעם מכבד אותם, מדענים למיניהם, להביא לזה דוגמאות מהצבא, מהקומנדו, מאנשים שפעלו כך ביניהם, מפסיכולוגים. אבל נראה לי שההסבר צריך להיות לכיוון זה בכל זאת, אם בכלל צריך הסבר. כאן השאלה, אם בכלל צריך הסבר.
כי אם אנחנו במקצת מעלים את האיום, אז יותר קל לאדם להתחבר, כי בכל זאת הוא יצור רגשי ולפני איום הוא יותר מוכן לקבל את התרופה, אפילו שהיא לא כל כך נראית לו, אבל אין ברירה, לא מגישים לי שום תרופה אחרת.
חיים חדשים, האומה הישראלית, שיחה 57, 13.8.2012
צריך לדבר יותר על החיוב, על החיבור, על האהבה, על הדדיות, שיחה בונה ולא הורסת
אורן: בימים אלה אנחנו מזמינים לכאן הרבה מומחים בכל מיני תחומים. כל אחד מהם מתמחה בתחום מסוים, והוא עוזר לציבור להכין את עצמו ולהיערך לקראת המצבים הלא נעימים שמתקרבים. אתה בעצם מומחה בתחום החברתי, בתחום של יחסים בין אנשים, מהי ההמלצה שלך לציבור כדי להיערך לקראת המצב הזה?
אני ממליץ להשתתף כמה שיותר בהפעלות שאנחנו מעבירים.
אורן: בוא נדַמה בעיני רוחנו שבתכנית הזאת צופה כל הציבור הישראלי, ויש אפשרות להעביר לכולם איזו הפעלה, איזה משהו למחשבה. דיברת על פעולות מיידיות, על דברים שלא כרוכים ביותר מדי תנועות, אלא דברים מיידיים. גם דיברת קודם על חיפוש נקודות של אהבה, ולא בדיוק הבנתי מה משמעות הדבר. השאלה היא האם אתה יכול עכשיו להעביר אותנו איזה תהליך?
בשביל זה אני צריך שולחן עגול.
אורן: האם צריך לעשות שולחן עגול בכל בית?
זה לא חייב להיות שולחן עגול, זה יכול להיות אפילו אדם בודד מסך המחשב או מסך הטלוויזיה, והוא צופה בקבוצה שנמצאת סביב השולחן העגול ומבררת, מלבנת את המושג "חיבור", מה זה נקרא "ערבות", מה זה נקרא "אהבה" בינינו, באיזה מצב אנחנו ולאיזה מצב אנחנו צריכים להגיע.
אנחנו פחות צריכים לדבר על הבעיות כי בזה אנחנו נטבע בהן שוב, אלא אנחנו צריכים לעלות מעליהן. צריך לדבר יותר על החיוב, על החיבור, על האהבה, על הדדיות, שיחה בונה ולא הורסת. לכן כמה שיותר לדבר על החיוב וכמה שפחות לדבר על השלילה.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
כוח החיבור, כוח הערבות, מאזן ומתקן את הכל בצורה האידיאלית, הוא מביא אותך להרגשה שאתה נמצא במשפחה
אורן: האם היית ממליץ שהציבור הישראלי יעשה כאלה דיונים, כל אחד במקומו? זה יכול להיות גם בעבודה. אני מניח שבימים אלה כולם מדברים רק על המצב המתקרב, האם היית מציע שאנשים ידברו על זה? אם אני מבין את ההמלצה שלך, אז בניגוד למומחים אחרים, אתה לא מדבר על איך להיערך לקראת האיום המתקרב.
לא. מהמקום שממנו אדם מדבר, שם הוא נמצא. אני לא רוצה להיות בהרגשת האיום, אני רוצה להתעלות מעליה. אני רוצה להשתמש בכוחות החיוביים, בכוחות שמעלים אותנו מעל האיום, שמבטלים את האיום, שמטפלים בצורה כזאת, שנעלמים כל הגורמים הביטחוניים וחברתיים מהאופק.
אורן: האם זו איזו תרפיה המונית?
זו לא תרפיה, אני בזה לא נותן איזה סם הרגעה לכולם, זו לא איזו פעולה פסיכולוגית. אלא אני אומר שהעם מוצא בזה כוח חדש שנמצא למעלה מהחיים שלנו, כי זה כוח החיבור והוא נגד האגו, נגד הטבע של האדם, ואנחנו מבררים ומבליטים את הכוח הזה שנולד דווקא מתוך החיבור שלנו, הוא לא קיים מן הסתם בטבע. לכן היה תנאי, אם אתם רוצים להגיע לערבות, אז אתם נעשים כאן לעם ומתקדמים, ואם לא, אז כמו שכתוב, "כאן מקום קבורתכם".
אורן: אתה אומר שהדיונים על, מה זה חיבור, מה זו ערבות, מה זו אהבה בינינו, הם יעוררו בינינו איזה כוח שנמצא מעל החיים שלנו. מהו בדיוק הכוח הזה ואיך הוא יוכל לשמש לנו כנשק או כמגן?
זה אותו כוח שיש בגוף שלנו כשהאיברים עובדים בצורה הדדית, בהרמוניה ביניהם, שנקרא "חיים", שנקרא "כוח החיים". אם האיברים מתחילים לעבוד כל אחד לעצמו ולא באיזון, לא בהרמוניה זה עם זה, אז מתחילות להתעורר כל מיני בעיות מהליקוי שבכוח הערבות. ואז כתוצאה מהחיסרון בכוח שמייחד את כל האיברים בעבודה המשותפת, הגוף מתחיל להידרדר ברמת החיים עד שמת. "מיתה" זה נקרא שאיש לא מבין את רעהו, שאיבר אחד לא עובד בהרמוניה עם האיבר השני, ואז הגוף מתפרק.
אורן: אני חושב שזהו בדיוק המצב בשגרה של החברה הישראלית, איש לא מבין את רעהו.
נכון, וגם לא מעוניין.
אורן: אני לא יודע אם הוא לא מעוניין, אבל בפועל איש לא מבין את רעהו, וכל אחד בטוח שרק הוא צודק בכל תחום ובכל דבר ובכל עניין. ובאמת השנה האחרונה מוכיחה את זה היטב, והפירוד כאן מגיע לשיא. ודווקא בימים של היערכות לאיזה מצב חירום, אנחנו יודעים שתמיד יש בכל זאת איזו התאחדות, איזה חיבור מסוים, איזו הרגשה שאנחנו ביחד.
אתה מדבר על לעורר את הכוח החיובי, את כוח החיים, כוח של הרמוניה ואיזון, אבל אם לא היה מצב חירום באופק, לא היית יושב איתנו עכשיו באולפן ומדבר איתנו על כך.
גם עוד קודם לכן יצאנו לעם עם עניין הערבות.
אורן: אבל אני לא יודע אם הציבור היה קשוב, היום כבר יש לך צופים שמקשיבים.
כן. לכן אני משתמש בהזדמנות זאת. אבל אני שוב רוצה להגיד שהכוח הזה הוא חיוני לנו לכל דבר, ולא רק לעת האיום הביטחוני, אלא גם כדי לתקן את המצב הכלכלי שלנו, ואת מצב הבריאות ובכלל את פערים שבעם, את הכל.
כוח החיבור, כוח הערבות, מאזן ומתקן את הכל בצורה האידיאלית, הוא מביא אותך להרגשה שאתה נמצא במשפחה. ואפילו אם אתה מקבל פחות או מקבל יותר, זה מתוך ההסכמה החברתית, מפני שבמצב הנוכחי זה הכי טוב לכולם, זה בינתיים הפיתרון האופטימאלי.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו גם רוכשים כוח מיוחד, שמגיע לנו לא רק בגלל שאנחנו מתחברים בינינו לגוף אחד, "כל ישראל חברים"
אורן: הייתי שמח אם היית יכול להרחיב לגבי התחושה שאני חלק מהאומה, חלק מהעם. אמרת שבזמן מלחמה התחושה הזאת באה על מנת להקל על החרדות של האדם, ואתה מדבר על תהליך אחר. האם תוכל לחדד את ההבדל?
למשל הזיכרון שלי מהמלחמה האחרונה הוא כשגרתי במושב בעמק חפר, ואירחנו כמה משפחות מאזור רמת גן, ששם נפלו הטילים במלחמת המפרץ. ואפילו במלחמת לבנון השנייה, מלפני כמה שנים, גם אז באו כמה קרובי משפחה מאזור נהריה. ובכלל לכל אדם במדינה יש כאלה זיכרונות, שבזמן מלחמה מתנהגים אחרת, בזמן מלחמה אנחנו ביחד.
ואתה אומר שהתחושה הזאת, שהפרט הוא חלק מהאומה, במצב כזה, במצב של איום מלחמתי, היא שונה מהעוצמה הזאת שאתה מציע לעורר דרך הדיבור על הדברים הטובים בינינו. כמו שאמרת, לא להתעסק במחלה אלא בעניין הבריאות. האם התהליכים שקורים בזמן מלחמה, משרתים את השדרוג החברתי שאתה רוצה להוביל בתפיסה של האדם את עצמו כחלק מהכלל?
כן, אבל רק בתנאי שאנחנו לוקחים את זה כנקודה התחלתית בלבד, ולא דנים בזה ולועסים את זה כל הזמן.
אורן: אבל להיכנס למצב מלחמה זה לא משהו שאתה בוחר להיכנס אליו, אם יש מלחמה אז יש. החום הזה, אתה מדבר על הקשר של האדם לעם.
אני לא מדבר על בריחה מהצרות, אלא אני מדבר על ניצחון על כל החיים האלה, הם מורגשים כחיים בגוף שבור, בגוף שהחלקים שלו נפרדים ולא מתפקדים בהרמוניה.
נניח, פעם שברתי את הרגל שלי בשלוש מקומות ולא יכולתי לתפקד. זאת אומרת, כמה שרציתי להזיז אותה, לא הייתי מסוגל, היא כאבה ולא הייתה מסוגלת לבצע את הפקודות שרציתי לבצע. לא יכולתי לא להרים אותה, ולא לסובב, ולא כלום, היא הייתה שבורה לגמרי. השאלה היא, מה ההבדל בין רגל שבורה לרגל שלמה?
אורן: שהאחת שבורה והאחת שלמה.
לא.
אורן: אז מה?
הרגל השבורה לא מרגישה את הגוף, היא לא יכולה לתפקד עם הגוף, היא לא יכולה ליהנות ממה שגוף נהנה. היא מנותקת, סוגרים אותה בגבס, קושרים אותה בכל מיני חבלים וזהו. ואז הגוף לא נהנה, קשה לו בלי הרגל, וודאי שהרגל לא נהנית מזה שהיא מנותקת מהגוף. וכשהיא מצטרפת לגוף לאחר זמן הריפוי, אז שניהם נהנים, גם הגוף נהנה מהרגל והרגל נהנית מהגוף. והרגל מבינה את הפקודות של הגוף ומבצעת בשמחה המשותפת ביניהם.
אורן: ומהו הנמשל ביחס לציבור בישראל?
זה אותו הדבר. אם אני מתחבר לציבור, וכולנו מחוברים יחד, ביחד אנחנו מתפקדים כמערכת שלמה, יפה, בריאה, וכולנו עוזרים בצורה הדדית זה לזה. ואז אנחנו פתאום מרגישים עד כמה שיש לנו אוצרות, שלל רב, שבהם אנחנו לא משתמשים, שאנחנו מבזבזים אותם מפני שכל אחד חושב רק על עצמו ולא רוצה להתחלק ולעזור לשני.
אנחנו לא צריכים לייצר יותר שום דבר, אלא רק לחלק. אם אתה משיג ערבות, פתאום אתה מרגיש שיש לך כל כך הרבה רזרבות, וכאלה אוצרות גדולים.
כתוב בעיתונים שהחקלאים אפילו לא אוספים את התבואה כי אין מי שיקנה אותה. ובינתיים, חצי מהעם נמצא בחוסר. אלה שמוכרים ירקות בסיטונאות מוכרים קילו בשקל, ובחנות זה עולה 15 שקל לקילו. כל זה נובע מחלוקה לא צודקת, מאי התחשבות וכולי, וכך זה בכל העולם. אבל אנחנו צריכים לתת מזה דוגמה על כך, שבחיבור אנחנו יוצרים הרמוניה בכל הרמות.
וחוץ מזה, אנחנו גם רוכשים כוח מיוחד, שמגיע לנו לא רק בגלל שאנחנו מתחברים בינינו לגוף אחד, "כל ישראל חברים", היינו "מחוברים", ואז יש לנו עם כמשפחה אחת, אלא שבזה שאנחנו מחוברים יחד, אנחנו גם מחוברים למערכת הכללית של הטבע, שעכשיו מציג את עצמו כמערכת אינטגראלית. שם הכל מחובר יחד, עולם הדומם, הצומח, החי, וגם החברה האנושית. ואם מישהו מהחברה האנושית מתחבר גם כן לכל הטבע, לפי ההרמוניה, לפי אותם החוקים של החיבור ההדדי, הוא מרוויח.
בואו ונראה את זה בתוך הערבות, אנחנו נראה שפתאום נגלה מהטבע כוחות טובים, בריאות, עד כדי כך שאנחנו גם נראה איך הכל מסתדר, גם המצב עם איראנים, ועם כל האחרים.
ואני לא נמצא בפנטזיות, אני אדם מאוד ריאלי, אבל כולם פתאום יתהפכו להיות החברים שלנו. כי בזה שאתה מתגבר כדי להגיע לערבות, כך תהיה כגיבור ההופך את שונאו לאוהבו, כך זה יקרה. למה? כי הכוחות שנמצאים בטבע, הם שמעוררים כל אומה לקום על אומה אחרת, ואנחנו נרגיש את היחס אלינו מכל האומות, ובפרט מהשכנים שלנו, ועד כמה שמצב הזה משתנה.
לכן בואו ננסה, מה יש לנו להפסיד בזה? אלא אתה מרוויח מהרגע הראשון, בחיבור, במגן פנימי, פסיכולוגי, בזה שאתה מתקן את האיזון החברתי לחלוקה יותר צודקת, את החינוך, והמשפחה, וכל מיני בעיות האלימות בכל מקום. ובטוח כשיש עם יותר חזק, המדינה מתחזקת, מוצקה, מחוברת בפנים, ואתה תראה עד כמה שזה עובד ממש למעלה מהשכל שלנו, כי אתה מתחיל להשתמש במערכת האינטגראלית של הטבע.
יש היום הרבה מחקרים על כך שאנחנו כולנו שייכים למנגנון אחד. אתה פתאום נמצא במנגנון אחד, מחובר, כמו שהרגל לגוף, כמו שהתחברת לכל העם, לגוף אחד. ועכשיו הגוף הזה מתחבר לטבע, לגוף יותר גדול, ופתאום אתה משיג את כוח החיים, ואתה עכשיו בכלל לא יכול לתאר לעצמך מהו. ופתאום יש לך כאלה אוצרות, כמו לפי נוסחת האיינשטיין E שווה MC בריבוע, שמחשבת כמה אנרגיה יש בכל גרם של חומר. גרם אחד של החומר מספיק כדי לספק לכל הכדור הארץ לאלף שנה. אתה עולה לכאלה כוחות, מפני שאתה מתחיל להשתמש בחיבור, ולא במערכת המרוסקת.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
החיבור זו באמת אותה נקודה שבלעדיה לא נוכל לפתור שום בעיה לאומית כי זה היסוד שלנו.
ניצה: אמרת קודם מה שנשיג במלחמה נוכל להשיג על ידי חיבור. זה משפט שהייתי רוצה קצת לפתוח ולהבין יותר. מה זה אומר?
לקחת אותו כסלוגן?
ניצה: לא. הייתי אפילו מנסה קודם כל להבין מה אנחנו הולכים להשיג במלחמה ולמה אנחנו חושבים שהחיבור יכול לתת לנו את אותו פתרון?
על ידי מלחמה אנחנו משיגים מצב של שלום. מה זאת אומרת? אנחנו מנטרלים את שונאינו שרוצים להשמיד אותנו. אז קודם כל אנחנו משיגים, מה שאנחנו קוראים לו שלום, זה לא שלום, זו פשוט הפסקה של המלחמה לזמן מה. כמה קורבנות אנחנו משלמים עבור זה? זו שאלה. כמה זמן המלחמה תימשך? זו גם שאלה, ברור. חוץ מזה יש עוד מטרות, כל העולם גם מעוניין בזה, אירופה, אמריקה עם המשבר שיש להם, הממשלות במזרח התיכון גם צריכות את זה כדי להשיג כל מיני הטבות מתוך המצב הזה ועוד ועוד.
בדרך כלל המלחמה פותחת חשבון חדש בכלכלה, בחברה, ועוד ועוד. זאת אומרת, סך הכל עושים חשבון כמה זה יעלה לנו בכסף, כמה יעלה לנו בקורבנות, יכול להיות שזה כדאי, ואז עושים מלחמה.
ניצה: עכשיו ענית על החלק הראשון, מה נשיג באמצעות מלחמה.
לא, את זה רוצים בדרך כלל להשיג במלחמה, בכל מדינה ומדינה עושים חשבונות כאלה. ויש בזה בודאי הרבה יותר חשבונות שאני לא יכול לדעת ואפילו לדבר עליהם, כאן אצלנו אנחנו צריכים להשתמש באותה חרדה, באותו מצב מיוחד שיש לנו לפני המלחמה, החיבור. החיבור שבדרך כלל אנחנו משיגים במלחמה הוא חיבור זמני, מאוד מאוד קטן, כי כולם מתחברים מתוך פחד, כך משיגים איזה פיצוי פסיכולוגי, כי צרת רבים חצי נחמה, אם כולם כמוני אז יש לי הרגשה שאני מתחלק בחרדה שלי עם כולם. ועוד ועוד.
מה שאין כן, אנחנו רוצים על ידי המצב הרגיש, כשעכשיו עושים חשבונות בכל בית בישראל, כי אנחנו רוצים להשיג חיבור לא מטעם הפחד בלבד, למרות שהפחד הוא הגורם, הטריגר כמו שאומרים, אבל אנחנו רוצים על ידי זה להשיג באמת חיבור, שבו נתחבר לא בגלל שיש לנו שונא שאנחנו צריכים להגיד לו תודה רבה, על ידך אנחנו מתחברים, אלא שנשתמש בו כגורם זר ראשוני.
בואו מכאן נמשיך קצת הלאה, ונתחיל להתחבר על ידי שולחנות עגולים, על ידי סדנאות, כי בדיבורים האלה, בהידברות זה עם זה, אנחנו מתחילים ללבן, לברר ולראות שיש בחיבור הצטיינות, ייחודיות, שאנחנו מתחילים להרגיש בו כוח חדש, מצב חדש יותר גבוה ממצבנו. ואנחנו יכולים על ידו להגיע לקיום חדש.
כי אז בכל זאת, מתוך החיבור נתחיל אולי לפתור את הבעיות הכלכליות, את בעיות החינוך, את הבעיות במשפחה, את כל הבעיות שיש לנו. כל המחאות והבעיות שיש בכל מקום ומקום, ובכלל כל הבעיות החברתיות שיש, שכל אחד כל שני וחמישי קם ועושה איזו הפגנה, פתאום איזה מפעל מפסיק את העבודה עם הדרישות שלו וכולי. בואו נתחיל לפתור כל הבעיות מתוך החיבור.
זאת אומרת, אנחנו רוצים שהקהל הרחב על ידי השתתפות בסדנאות ושולחנות עגולים, דרך מסך הטלוויזיה, דרך השתתפות כזאת, ירגיש שיש בחיבור משהו מתוק, איזו הרגשת ביטחון, הרגשת קירבה, הרגשת חיבור, איחוד, וזה ימשוך אותו לממש בכלל את שיטת החיבור בכל תחום בחיים שלו. גם במשפחה, גם ביחסים בין בני זוג, עם הילדים, עם הקרובים, עם השכנים ובשכונה, עם העירייה, עם כל דבר. כך שכל פעם שאנחנו רוצים לעשות משהו, נעשה זאת דרך הידברות, דרך חיבור, דרך שולחן עגול, ולא נעשה שום דבר סתם כך. נחייב בזה אולי את הרשויות וגם את הממשלה, כי בכל זאת רק מתוך חיבור אנחנו באים לכל המצבים החדשים, לגזירות לכל דבר.
זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שהעם יראה שלא סתם כתוב בתורה שהחיבור הוא יסוד האומה, ובמיוחד של האומה הישראלית. לא כתוב כך על אף אומה. החיבור זו באמת אותה נקודה שבלעדיה לא נוכל לפתור שום בעיה לאומית כי זה היסוד שלנו.
חיים חדשים, שיחה 55, האומה הישראלית, 12.8.2012