צריכים להכין את הילדים בצורה נפשית וגם ללמד אותם איך לטפל בהורים
ניצה: באחת מהתוכניות הראשונות דיברת על חיבור פנימי.
אם אפשר להוסיף, אני רואה בכל מיני תוכניות ילדים שעוברות בבתי הספר, שמלמדים אותם סקס בטוח, וכל מיני כאלה דברים, אני לא נגד התוכניות האלה כי אם בכל זאת יש דבר כזה אז צריכים ללמד אותם איך לבצע באמת בטוח וטוב ונכון. אבל יחד עם זאת, למה אנחנו לא יכולים ללמד אותם, אם הם כבר כאלה גדולים, לזהות את הדברים האלה במשפחה ולהבין אותם נכון. קודם כל ילדים מבינים את זה לפעמים באמת לא נכון, וגורמים ומוסיפים חומר דלק לדליקה ואז יש "פיצוצים" עוד יותר גדולים. בורחים לצד האבא, או לצד האימא במקום לאחד אותם יחד ואם יש פיצוצים, הילדים יכולים להגיד נניח, "לא, אנחנו הולכים יחד לגן חיות, לא חשוב מה יהיה, אנחנו יחד".
מחייבים, וזה גורם מאוד מאוד חזק אבל שוב, אנחנו מדברים על עבודה עם הילדים בבתי ספר בכל מיני מקומות. אם התופעה הזאת היא כל כך נפוצה ובאמת זה קורה בכל משפחה, לפחות הבגידות הקטנות האלה, אז אנחנו חייבים להכניס את זה לתוכניות הלימודים, לתוכניות החינוך.
אורית: באמת יש לנו כל מיני מקרים שדווקא הילדים הם אלה שמגלים שאחד מהצדדים בוגד וזה משבר מאוד גדול לילדים שאחר כך משפיע לאורך זמן.
אז צריכים להכין את הילדים בצורה נפשית וגם ללמד אותם איך לטפל בהורים.
אורית: מאיזה גיל אפשר להכין ילדים למצב כזה שעלול לקרות?
היום הם מתחילים להבין את זה מגיל שש שבע. אני רואה איך שלפי הפרסום, לפי הטלוויזיה, בנות הולכות על עקבים מגיל שש שבע. מה אנחנו עושים איתן? אין מה להגיד.
ניצה: קודם כל אני חייבת לומר שהמודל הזה שתיארת פותח הרבה. אני בטוחה שצריך עוד לעכל את זה כי אני מרגישה שהמודל הזה של מערכת אחת שהיא כאילו מחוברת אצל האישה ושתי מערכות נפרדות אצל הגבר, ההבנה של זה יכולה להסביר הרבה מאוד תופעות. ובאמת צריך לנסות לראות איך באמצעות המודל הזה חוזרים להתקשר נכון בכל מיני מצבים. אבל זה משהו שנראה לי שעוד נדבר עליו ונפתח אותו כי זה מעניין.
אני רוצה בכל זאת להגיד משפט כי גבר הוא מדרגת חכמה שקשורה לכתר ולכן אצלו המערכת עובדת בצורה כזאת. מצד אחד הוא קשור לכתר ומצד שני הוא קשור לבינה, לאישה, ולכן מצד אחד יש לו מערכת רגשית כביכול ומצד שני מערכת שכלית. אצל אישה זו מערכת אחת שהיא כוללת גם ילדים בפנים וגם את הכל היתר ולכן נקראת "בית". אישה חיה מהרחם שלה. זה המושג "אישה".
"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12
אנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות. בנו לנו סביבה שגרמה לשבירת המשפחה
אורית: בטבע, כשמדובר בלהקות של אריות, זאבים וכו', זה באמת נכון. יש זכר שהוא הזכר השולט שמרביע את רוב הנקבות. להרבה נקבות יש בעצם זכר אחד והרבה צאצאים. לעומת זאת, בטבע יש גם סוגים של ציפורים כמו ברבורים, תוכים ויונים שיש להם פרטנר אחד לכל החיים עד שמשהו קורה. שנים הם חוזרים לאותו מקום ולאותו קן, ושם הם מתרבים.
אז אני רואה שיש פה בעצם קצת שוני בין להקה לבין זוגיות. ואם אנחנו חוזרים לעולם שלנו, היום אנחנו כבר לא להקה, היום אנחנו כבר לא חיים בשבטיות, אנחנו חיים בזוגיות. איך אנחנו מצליחים בזוגיות הזאת להתמודד עם טבע האדם הבסיסי שאתה מדבר עליו? כי היום אנחנו בעולם אחר לגמרי, אנחנו בעולם של זוגיות.
לא נכון, אנחנו לא בעולם של זוגיות, כבר מזמן עברנו את זה. הייתי בעולם של זוגיות כשזה השתלם לי, כתוצאה מהאגו שלי, מהרצון האגואיסטי שלי ליהנות בכל רגע בחיים שלי, הייתי צריך את הזוגיות בתקופה מסוימת, כשהייתי צריך משפחה, ההורים שלי היו לידי, הילדים שלי היו לידי, אני תומך בבני המשפחה והם תומכים בי, אנחנו גם מבוטחים לפי השכל והרגש בהתאם למערכת הזאת. ואחר כך פתאום קרה משהו, הגענו למצב שאנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות.
זה התחיל משנות השלושים של המאה הקודמת, המאה העשרים. משפחה פחות ופחות ממשיכה לתפקד כקֵן, כמו שאומרים באנגלית-"my house is my castle", היום אין דבר כזה, אני לא זקוק כל כך למשפחה. יש לי פנסיה, ביטוח לאומי, קופת חולים, בתי אבות, הילדים בכל זאת לא מטפלים בי, אני לא יודע איפה נמצאת האישה, אולי עם כל החברות שלה. מלבד זאת היא יוצאת לעבודה, כי בלי העבודה שלה אנחנו לא יכולים להסתדר, וכך החיים שבנינו קרעו את המשפחה לגזרים, לחתיכות.
הילדים הולכים לבתי ספר, קולג'ים ואוניברסיטאות, הם לא נמצאים בכלל בבית. אני רק צריך לדאוג לתת להם כסף לכל מיני חוגים ולימודים נוספים. בבוקר זה רק מי לוקח אותם לגן ומי בורח קודם ומי אחר כך למקום העבודה. ובערב אם אני יכול, אז אני עוזר במשהו לאישה לעשות כביסה ולסדר את הדברים. בקיצור, כל זה הוא לא משפחה, אני לא מרגיש חום בבית, כי אני מגיע כשהאישה מגיעה ואני לא מקבל בבית הרגשה שחיכו לי, שמוכנים לתת לי פינה חמה, בית חם, שאני מגיע הביתה ומביאים לי נעלי בית ואני יושב בכורסא, אין דבר כזה בכלל, אני לא מדבר על זה פיזית אלא על ההרגשה הזאת. הגבר מרגיש את עצמו כמו בעבודה, הוא רץ וממשיך להיות כמו פועל ייצור גם בבית, הוא צריך למלא תפקידים, וזהו. איפה הוא ניפגש עם האישה? במיטה כשהם סחוטים.
אורית: אז מה נעשה כדי לתקן את זה?
אין מה לתקן, בנו לנו סביבה כזאת שגרמה לשבירת המשפחה. השאלה היא, מי בנה לנו את המצב הזה? בנו אותו בכוונה, אנשים שרצו להרוויח הרבה כסף ושליטה. הם גרמו לכך שהחברה האנושית תקבל צורה כזאת, כי משתלם להם להכניס כמה שיותר אנשים למקומות העבודה, מפני שמכל אחד הם מקבלים כמה דולרים רווח. ואז הם רואים בנו איזה מנגנון שמכניס כך וכך כסף וארגון שממנו הם מקבלים הרבה יותר כסף. ומה שקורה אצלנו זה לא חשוב, אנחנו בסך הכול מערכת כדי להוציא ממנה כמה שיותר תועלת.
ניצה: אם כך בעצם, האדם חי היום במין קונפליקט. מצד אחד, האושר שלו נמצא ביכולתו להתחבר נכון בתוך הקשר. מצד שני, הוא כביכול לא מעוניין ולא רוצה את הקשר.
הוא לא מעוניין מפני שכל מסגרת החיים, בנויה באופן כזה שאי אפשר לממש ולפתח בה את הקשר, את היופי. לא מחנכים אותו, בכוונה. אני שואל כך, למה במשך עשרות שנים עם כל כביכול ההתפתחות של הפסיכולוגיה והמדע, למה אנחנו לא מקבלים חינוך איך לתקן את החיים שלנו? מי מעוניין שזה יתקיים כך? כמה משרדים יש לנו? החינוך, הבריאות, העבודה, ומה הלאה? בסך הכול האדם הוא מרכז המציאות שלנו, אנחנו רוצים שלאדם יהיה טוב.
הכול בנוי בצורה הפוכה לגמרי. איפה האדם הזה שטוב לו? לפי הסטטיסטיקה כולם בדיכאון, כולם בעצבים, כולם צריכים פסיכולוג, פסיכיאטר, כולם צריכים תרופות הרגעה, ילדים מקבלים ריטלין, ועוד. זה המצב. לא חשוב מי הגורם, אני לא רוצה להצביע באצבע על מישהו, אבל בטוח שקיים כאן מין אגו שלנו, אנשים אגואיסטיים ששולטים בנו. אנחנו נמצאים במסגרת, בסביבה שאנחנו תוצאה ממנה, ואין לנו מה לבוא לאדם מן השורה ולהתחיל להאשים אותו בזה שהוא צריך להתנהג אחרת ממה שהוא מתנהג. הוא תוצאה מכל מה שחינכו וגידלו אותו. שמו אותו במסגרת והוא רואה דוגמאות מכל מיני מקומות וכך הוא מתנהג.
אורית: אז היום אנחנו קצת יותר מודעים, ומבינים קצת את טבע האדם, ואת מצבנו שהוא באמת נוראי. יש לנו המון כאב לב והמון ילדים שגדלים בצורה מאוד קשה.
שאלתי כבר בעבר, לַמה הפסיכולוגים לא קמים ומארגנים איזו גילדה פסיכולוגית, שקיימת בכמה מדינות, ודורשים שיהיה שינוי בחברה? במקום זאת הם עושים מה שכדאי להם, לעבוד בשקט, לקבל פרנסה מהסבל של האנשים, ואנחנו ממשיכים. הפסיכולוגים יכולים לומר שהם סובלים יחד עם האנשים. אבל תסלחו לי הם לא סובלים, האנשים סובלים והם נהנים.
אורן: אנחנו רוצים להתחיל מצד הפרט ולא מצד הפסיכולוגים או החברה, מצד האדם הפרטי שפשוט סובל היום מכל התופעות שציינת איך נתחיל את השינוי?
אני רוצה לסכם הכול במשפט אחד, בלי מערכת חינוך חדשה, שבה נחנך את האדם למערכות קשר נכונות ביניהם, בלי זה לא נגיע לשום דבר, לשום תוצאה טובה.
אני יכול להתחתן ולהתגרש כי אין תמיכה חברתית. האדם חי מהסביבה. נעשה שולחנות עגולים כדי לשנות דעת הקהל.
ניצה: בפרויקט הזה אנחנו מנסים להיות מאוד פרקטיים. נניח שעכשיו יושב מולנו מישהו וצופה בתכנית, ומאוד מצא חן בעיניו הרעיון, כי דיברת פה על וויתור כדי למצוא איזו נקודת חיבור מרכזית.
אבל בשביל מה, אם אלה היו אנשים עשירים או אצילים, אז יש עליהם לחץ חברתי, הון. או עניים, אז חלקת אדמה, בית. היה משהו שלאדם היה כדאי להתרחק מעצמו, לוותר כדי לחיות בזוגיות. אבל היום אין לי בשביל מה לעשות את זה, אין. מה אני מרוויח מזה שאני מבטל את עצמי?
ניצה: אז בעצם חסרה המטרה, אין לנו מטרה?
חסרה לנו תמיכה חברתית, התחייבויות, הכרחיות בקשר. היום אני יכול להתחתן, ומחר להתגרש, כי אין משהו שמחייב, שמחזיק, אין תמיכה חברתית. אני זוכר זמנים שאני הייתי צעיר, שכדי להתגרש הייתה פרוצדורה ממש גדולה. היית צריך לפרסם בעיתון מודעה על זה שאתה מתגרש. זה היה מאוד מרתיע אנשים. היום אין דבר כזה, זה פשוט.
ניצה: אבל בוא נניח שיש מטרה לאדם שרואה את זה, והוא כבר מבין שרע לו וקשה לו ביום יום, הוא מבין שהוא רוצה לוותר לא כי כל כך בא לו לוותר, אלא הוא מבין שהוא סובל בתוך מערכת היחסים הזאת וכדאי שהוא יעשה משהו. ועכשיו פתאום הוא שומע ממך שיש דבר כזה שמוותרים כדי להגיע לאיזו נקודת חיבור. זה כבר יצר בי איזה עניין, אבל אני לא יודעת איך אני מיישמת את זה.
למרות שאנחנו נפתח קורסים ונלמד את האנשים על הנושאים האלה ונלמד פסיכולוגיה והכל, השאלה היא, האם בלי תמיכה חברתית אנחנו נוכל לממש. זאת שאלה גדולה, האם אנחנו נוכל לממש את זה כך שהמשפחה תקום, תהיה יפה, עשירה, טובה? אנחנו חייבים תמיכה חברתית, סביבתית.
ניצה: אבל סביבה זו גם הטלוויזיה, סביבה זה גם ספר.
הכל.
ניצה: אז בו ננסה להתמקד בזה. כי זה נכון, כי ברגע ששולחים בן אדם לאיזו סביבה יותר רחוקה, זה הופך להיות כאילו לרעיון יפה, אבל זה לא כל כך פרקטי. אבל אם יש לי איזו הנחיה בספר, או אני עכשיו צופה בתכנית, זו הסביבה בשבילי עכשיו. איך הסביבה הזו יכולה לעזור לאדם?
זה שהוא צופה בנו זה מילא, זה שהוא צופה בנו זה כמו שהוא עובר איזה קורס, אבל אנחנו לא סביבה. ה"סביבה" זה נקרא "הקהל הרחב", "דעת הקהל הגדול", "דעת העולם". זו הבעיה, אם אין תמיכה חיצונית, זה לא יחזיק כי האדם הוא חיה חברתית, הוא חי מהסביבה, הוא ניזון ממנה. אנחנו יכולים לעשות אלף קורסים, הוא יוצא לרחוב, מקבל שטיפת מוח לפי הרחוב, הסביבה שולטת עליו.
לכן טוב אם אנחנו נעשה קורסים, טוב אם אנחנו נעשה שולחנות עגולים, כל מיני דיונים, זה הדבר הטוב. לאט לאט, יש סיכוי שעל ידי זה אנחנו נגיע למצב שאנשים ירצו לשנות את הסביבה, את כלי התקשורת, את כל הדברים כדי שיתחילו לעבוד בצורה אחרת. אבל לא שאני אומר שאין מה לעשות, אלא אנחנו צריכים להבין שהמטרה שלנו, על ידי זה שאנחנו מגיעים לאדם הפרטי ומעבירים אותו קורסים, היא שאנחנו צריכים להתפשט לרוחב, לשטח גדול מאוד, כדי שמתוך השכבה הזאת הרחבה, נוכל לשנות את דעת הקהל, דעת התקשורת. שנקבל מהם תמיכה, יחס חדש. ורק בצורה כזאת נוכל אז לטפל באדם ולהיות בטוחים שהוא יחזיק בדרך.
ניצה: בעצם מה שאתה אומר זה שאנחנו צריכים לפעול בשני מישורים, במישור הפרטי מלמטה, מהפנים כלפי החוץ, ובמישור החברתי מהחוץ כלפי הפנים. אז בוא נסכם שבאמת אלה שני המישורים שאנחנו פועלים בהם.
כרגע פה בפרויקט הזה אנחנו לא מדברים על המישור החברתי, ברור לנו שיש בו נחיצות ובלעדיו אין מצב שמשהו באמת ישתנה, זה ברור. אבל פה בפרויקט הזה אנחנו רוצים להתמקד באמת במישור של הפרט.
אז במישור הפרט אנחנו באמת צריכים לארגן אותם לקבוצות, כי לפחות תהיה להם תמיכה מהסביבה מהקבוצה. נניח מגיעים עשרים אנשים לקבוצה, ושם מתחילים לעבוד איתם על בניית האדם.
אני צריך להתמיד בזה יומיום, בצורה קלה - ויתור, חיוך ולימוד
אורן: היו לנו עד כה שני עקרונות, הראשון ויתור, השני חיוך.
כן.
אורית: אם אדם לוקח על עצמו את שני העקרונות שדיברנו עליהם, והוא מחייך לסביבה שלו, האם הוא לא ייצא פראייר בסופו של דבר?
זאת הבעיה, שאנחנו חושבים שבזה אנחנו פראיירים. אז שיחשבו שאנחנו פראיירים, אבל בזה אנחנו עושים אותם פראיירים. אנחנו מתחילים לקנות אותם והם לא יודעים. אני מחייב את כל מי שאני מחייך אליו להיות טוב אלי. בהתחלה הם מתרגזים על זה, האדם האגואיסטי שרואה חיוך חושב "מה יש לך?"
אורן: משוגע כנראה.
כן, הוא לא סובל את זה, זה נגד הטבע שלו, נגד מצב הרוח שלו. צריך לעשות זאת בהתמדה, בצורה רכה.
אורית: בהתמדה.
אני צריך להתמיד בזה יומיום, בצורה קלה, יפה, לא מופרזת. בזה אני מחייב אותו להתייחס אלי אותו הדבר. אני מראה לו את הדוגמה, ואין לו ברירה, ככה זה הטבע שלנו. הוא כבמראה רואה בי את הדוגמה לעצמו. וכך לא אני הפראייר, אלא הוא הפראייר, אני עובד עליו.
רק שאני לא מתכוון לרמות אותו בזה, אני מתכוון שיהיה לשנינו טוב. בשביל מה לנו להתווכח ולשים מקלות בגלגלים לכל אחד ואחד, אם אנחנו מסוגלים לעשות זאת במילה קצרה, בחיוך, וכך לפתור את כל הבעיות?
אורית: אני מתארת לעצמי סיטואציה בחוף הים, שאנשים רוצים להחנות את רכבם, וכל אחד יגיד לשני "בוא תחנה אתה", והשני יגיד: "לא, תחנה אתה ".
עד למריבה. אומרים שזה גם יכול להביא למלחמות.
אורן: זה נשמע לי צרות של עשירים.
עוד לא שמעתי שבבית משפט יש נטיות כאלה.
אורן: נשמח להגיע למשפטים כאלה, מי ויתר למי יותר.
עד עכשיו היה לנו דבר ראשון ויתור, והדבר השני חיוך.
ניצה: והתמדה.
התמדה.
אורן: התמדת החיוך.
זה ברור. גם בוויתור וגם בחיוך, בכל דבר צריך התמדה.
עכשיו הגענו לדבר השלישי ללימוד. אין ברירה. הלימוד יכול להיות דרך כל מיני קליפים, בדיחות, סיטואציות קצרות וקטנות בטלוויזיה, קטע קטן בעיתון, בכל דבר. מה נלמד? "מהו הטבע שלנו". האדם צריך לדעת את הטבע שלו, שזה לא הוא, אלא כך אנחנו בנויים, בכל ההגבלות, בכל התביעות כלפי השני, כלפי הילדים, כלפי העולם, שאנחנו רעים מהטבע וזהו.
השאלה היא, האם אני הולך לפי הדחפים הפנימיים שלי כמו החיה, או שאני לא הולך לפי הדחפים, כמו שאנחנו רואים בדרך כלל אצל ילדים קטנים, כשאנחנו מסתכלים עליהם ומבינים שזה האופי שלהם, ואין מה לעשות, אולי כשיגדלו זה ישתנה.
אז נהיה בכל זאת הפסיכולוגים של עצמנו. יש האופי הטבעי של הרגזן, הפחדן, השתלטן, יש שבע מאות, או שמונה מאות הגדרות כאלה לדחפים הפנימיים ולהתנהגויות של האדם, וכולם הם ביטוי של האגו שלנו, ואנחנו צריכים לדעת שזה החיה שבנו, הטבע, כי לפי הטבע באנו מהחי. ומעל זה צריכה להיות דרגת האדם, המדבר, השלב הבא. שאני פסיכולוג של החיה הזאת, כמו בעל הבית לחיית הבית שלו, שאני קצת בכל זאת מסתכל וחושב על הטבע שלי מהצד, מצד האדם על הבהמה. צריכים לתת לאדם כמה טיפים, כי בלי זה אי אפשר להסביר.
חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
כל החיים הם סדנה.
אורית: אם אני אעשה סדנה שתעזור לי לעשות זאת , ואחר כך אני אמשיך להתנסות, אז אני כבר תיקנתי?
האגו שלנו עובד כל הזמן, זה לכל החיים.
אורית: זאת אומרת סדנה אחת לא מספיקה.
כל החיים הם סדנה. כך צריכים לראות את החיים שלנו, אם אנחנו רוצים לחיות בצורה טובה, רכה, ובתמיכה מכולם, אין ברירה.
אורית: אנחנו רואים שהיום יש כל כך הרבה סדנאות לביטחון עצמי, לתיקון עצמי, להיות בקשר, אבל זה לא מחזיק מעמד, המצב הולך ומדרדר.
אתן צריכות לדעת עד כמה שזה לא עוזר, כי חוץ מלהרוויח, לא קורה הרבה.
ניצה: כי כלים הם רק כלים, השאלה לאיזו מטרה הם מכוונים? בזה העניין, המטרה חסרה. לשם מה בעצם אני הולך לעשות קורס לביטחון. או בשביל מה אני עושה זאת. וזה החלק שהוא מאוד משמעותי, כשהאדם מבין שהוא צריך לעשות זאת כדי ללמוד לשתף פעולה, כדי ליצור את ההרמוניה הזאת.
אפשר להסביר לאדם בגובה שלו, עד כמה אנחנו זקוקים לכך בצורה רחבה. גם ברמה של החברה, זה יכול להיות בעבודה, בשיכון שלנו, במדינה שלמה או בעיר קטנה, עם כל התושבים. "נדאג שלא יהיה לכלוך, נוכל לחסוך ביחד הרבה כסף, נחסוך זיהום אוויר", זה יכול לתת תוצאות בכל הרמות.
חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |