אורן: שלום לכם וברוכים הבאים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז, שלום לך ניצה.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו כאן ביחד מדברים על החיים שלנו, איך לבנות חיים חדשים בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, ובכל מערכות היחסים שבהן אנחנו נמצאים, עם בן או בת הזוג, עם האנשים הסובבים אותנו ועם הזולת בכלל, כדי שהחברה שבה אנחנו חיים תהפוך להיות מקום שכייף לחיות בו, במקום שכל היום סובלים בו.

במקום הנוכחי, בתוך סדרת השיחות הזו שאנחנו נמצאים בה בתקופה האחרונה, אנחנו מדברים על הקשר הכי אינטימי, הכי רגשי שיש בחיים שלנו, וזה הקשר הזוגי. אנחנו מנסים לקבל הדרכה והכוונה מהרב לייטמן איך להתייחס בצורה חדשה לגמרי לקשר הזה ולזולת בכלל. כשהגדרנו כאן, בפרוייקט הזה, את הקשר הזוגי כמעין מעבדה ביתית שנמצאת בהישג ידו של כל אחד ואחת מאיתנו, ודרכה אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו מן הקצה אל הקצה, עברנו כאן ביחד כל מיני הכוונות ובנינו תרגילים וכל מיני דברים, והיום רצינו להתמקד בנושא מאוד מיוחד שאותו ניצה תציג.

ניצה: היום אני רוצה לשתף אותך באיזה תהליך שאנחנו עוברים, גם בתוך הסדנה אבל גם עם החברים שלנו. בתוך הסדנה אנחנו כבר מתחילים לממש את התהליכים שנתת לנו, ובאמת אנחנו מתחילים להרגיש באיזה שיפור. ואנחנו מרגישים שיש לנו צורך לשתף, אנחנו משתפים הרבה מאוד חברים, יש לנו הרבה זוגות חברים טובים שאנחנו קרובים אליהם מאוד, אנחנו פתוחים ומספרים להם מה אנחנו עוברים, והם מגלים הרבה מאוד התפעלות וסקרנות לתהליך, אבל הם מרגישים שהם נמצאים במקום מאוד רחוק מזה.

האמת היא שאני כבר מתחילה להרגיש התרגשות מאוד גדולה, כי אני מרגישה את הצער, את הכאב שלהם. הם מסתכלים עלינו ואומרים לי "זה בלתי אפשרי, איך אני אגיע לנקודה הזאת שבה אתם נמצאים? איך אני בכלל אתחיל את הסדנה הזאת? אנחנו צריכים אולי איזו חוויה רגשית, מכינה רגשית, משהו שיכין אותנו לתהליך הזה".

נכון. אנחנו דיברנו על זה שלפני הסדנה, כל הקהל הזה צריך להיכנס לחינוך ולהשכלה מיוחדת.

אורן: לא מהמישור האינפורמטיבי, במישור הרגשי.

גם רגשי. הם צריכים לעבור חמש או עשר שיחות, בחלק הראשון של המפגש, ובחלק השני לעבור סדנה. אבל לא בסדנאות מהסוג הזה של "סדנאות זוגיות" אלא סדנאות בנושא של השיחות עצמן, שהן "האגו כגורם", "בחירה חופשית", "החברה כגורם לשינוי האדם", כל מיני שיחות כאלה שדיברנו עם אורן בעבר. ואחרי שתהיה להם הכנה, כשהם ידעו איך מדברים בתוך הקבוצה, ויעברו כל מיני התפעלויות פנימיות ושינויים פנימיים, אחרי זה יגיעו לכך.

אורן: לא, גם אחרי זה. אולי תפתחי קצת יותר את הנושא.

ניצה: קיימנו שיחות אישיות והאישה אפילו קראה לי למטבח ואמרה לי "בינינו, אנחנו חיים בכזה שקר, אנחנו כבר שנים לא מספרים את האמת אחד לשני, אנחנו לא משתפים. אתם מדברים פה על משהו שיש ביניכם, על איזו יכולת לעבוד ביחד, לשתף פעולה ביחד, אנחנו לא משתפים פעולה ביחד, קשה לנו בכלל. חוץ מזה שיש לנו הרבה מתח והרבה כעסים בינינו, אנחנו צברנו במשך השנים הרבה מאוד מטענים, מטענים רגשיים אחד כלפי השני. אני מרגישה, שגם אם אני עכשיו מאוד רוצה וגם הבעל שלי מאוד רוצה לעבור תהליך כזה, זה יהיה קשה מאוד". כי מעל כל הדבר הזה יש רצון של שניהם לעשות משהו יותר טוב בשביל הקשר שלהם, כי רע להם, אבל הם לא יודעם מאיפה להתחיל, הם מרגישים שהם צריכים ליווי ראשוני, התחלתי, שיהיה קרוב יותר למקום שהם נמצאים בו.

יכול להיות שאתם צודקים כי אתם מגיעים מתוך ניסיון, מתוך החיים, ואני עוד לא חש ולא חי את זה. יכול להיות שאני קפצתי הרבה יותר קדימה. אבל מאיפה להתחיל? אתם צריכים כבר לראות מאיפה. ואנחנו דיברנו על זה, שאנחנו קודם כל מדברים על האדם בצורה אובייקטיבית, כאילו לא עלייך ולא עליי, אלא על משהו ששייך לאדם. מיהו האדם, מהם הדחפים שלו, מה מניע אותו, איזה חשבון אגואיסטי הוא עושה, בשביל מה ולמה, האם הוא מתחשב בזולת או לא, ועד כמה?

זאת אומרת, לתת לכל אחד ואחד מאיתנו קודם כל חופש לצאת מעצמו, כשמדובר על "הטבע". ולאט לאט אנחנו מבינים שהטבע הזה, זה אנחנו, ואנחנו הן אותן החיות, המכונות, שנפעלות על ידי החוקים והדחפים האלה שיש בנו. וכך אנחנו רוכשים הסתכלות חדשה, אובייקטיבית, כמו פסיכולוג שמסתכל על האדם, או כמו רופא שמתייחס כך לפציינט. אחרי זה אנחנו נוכל לדבר כבר, כל אחד על עצמו או על השני או על השלישי, עם כל מיני דוגמאות כאלה שאיתן אנחנו צריכים למצוא תמיד איזה מקום משותף.

אז אם מדובר, נניח, על הילדים "בואו נדבר על הילדים שלנו, בוא נראה אילו תכונות יש בילד אחד, או בילד שני, עד כמה הם מגיבים, עד כמה הם רוצים, ועד כמה שלא. עד כמה אנחנו משוחדים כלפיהם כשאנחנו אוהבים אותם, או שנראה אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, בוא תבדוק אותי כשאני מדברת ואני אבדוק אותך", וכן הלאה. וכך לאט לאט אנשים רוכשים ניסיון לגלות את הדברים מפני שהם יודעים שהם סך הכל נבראים.

סך הכל זה לא "אני", אלא כמו שאנחנו נעשים במשך החיים. נניח אם אני מדבר על עצמי, "אז זה אני, כך נולדתי, כך קיבלתי חינוך, עם תכונות כאלה נולדתי, כך אני בנוי, כך עשו אותי, אז מה אתם רוצים ממני? אני משתדל", ואם כן או לא, התכונות שאיתן נולדנו נשארות לנו כל החיים, ומה שקיבלתי בילדות מהסביבה, בגן הילדים, בבית הספר, גם זה נשאר לכל החיים, ואי אפשר לשנות את זה, אלא איכשהו, כשאנחנו מגיעים לגיל מבוגר, אז אנחנו מבינים שזה כך ומוכנים לסלוח, ומוכנים איכשהו להשלים זה את זה.

אבל בגיל צעיר, זה לא כך. לכן אצל זוג צעיר צריכה להיות עבודה, כדי שיקבלו חכמה יתרה, כאילו שהם קצת יותר מבוגרים, וזה על ידי החכמה שיקנו, על ידי הלימוד. כתוב אין זקן אלא מי שקנה חכמה אז כדי שהם יהיו קצת יותר זקנים מהחכמה שקיבלו, אנחנו צריכים לספק להם את זה, וזה דורש זמן.

ניצה: אבל אלה הם כאילו שני מישורים. את מה שתיארת עכשיו, הרגשתי שזה עושה לנו הכנה מאוד מאוד טובה מבחינה מנטאלית. כלומר, אני כבר בראש מתחילה להבין, זה מכין אותי, אבל רגשית אלה הם כאילו שני מישורים שונים. יש הכנה מנטאלית שזו הקניית ידע וחכמה, אבל יש איזה מישור רגשי שאפילו כשאני כבר מבינה שמשהו לא טוב לי, אני עדיין ממשיכה לעשות אותו, אני לא מצליחה להתגבר עליו.

תצטרכי ליצור איזה דוגמאות, תיאטרון, קולנוע, קליפים, כדי שהם ילמדו מזה על עצמם. שיראו כל מיני צורות יחסים כאלה או כאלה, בין בני זוג, ואיך שכך הם מתייחסים, מתפעלים, מתנגדים, מי צודק, אולי פחות או יותר וכן הלאה. אנחנו לא נוכל למצוא כאן דרך קלה, לא, כי זה שינוי האדם, זה שינוי היסוד של העולם. מצד אחד אנחנו חושבים שהאדם הוא כאילו נזר של הטבע, אבל זה לא נכון, כי אם האדם משתנה, כל הטבע משתנה. זאת אומרת, הוא דווקא נמצא ביסוד ולא בפסגת ההר, ואין לנו ברירה, זו יכולה להיות דרך ארוכה, אבל היא יפה. צריכים לעשות אותה בצורה כזאת שהם מקבלים סיפוק מזה שהם עוברים. אין כאן אפשרות לדלג.

ניצה: זה בדיוק העניין, אנחנו לא רוצים לדלג, אנחנו רוצים שתכין אותנו. אם אני עכשיו עם החברה שלי, אותה חברה שדיברתי איתה, ואני עכשיו יושבת מולך, הייתי רוצה גם אני וגם בן זוגי לעבור איזה תהליך שיכין אותנו. יש כבר נכונות, יש רצון.

אז כנראה שאנחנו נצטרך להרחיב הרבה יותר את ההכנה לשינויים.

חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך ילדים, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: איזה תהליך אתה חושב שיכול להתאים כדי ליצור בנו את ההכנה הראשונה הבסיסית ביותר, כמו להכין איזו קרקע שתהייה מוכנה להתחיל את התהליך הזה?

קודם כל הם צריכים לעבור את החינוך הבסיסי שלנו, את ההשכלה והחינוך האינטגרלי, נניח בעשרה שיעורים, בשיחות וסדנאות ליד זה, במקום שהם מדברים יחד על משהו שלא שייך להם, על הבחירה חופשית, על השפעת האדם על הסביבה, והסביבה על האדם. על האגו שכל הזמן מניע את האנושות ואותנו בחיים, איך זה מסובב אותנו. בקיצור, כאילו על דברים חיצוניים, ומדברים בגוף שלישי, או איך אני מסתכל ורואה את זה בעולם. אבל הם מתרגלים קודם כל לדבר על מה ששייך בכל זאת לטבע של כל אחד, אומנם עדיין לא בצורה אישית, לא על עצמם, אלא כעל מעין תופעה בטבע. וחוץ מזה הם מתרגלים לדבר, לראות כך זה את זה ועוד כמה זוגות כאלה לידם, ולדבר על זה. ולהבין שמתוך הפורום שהם נמצאים בו, בשיחה הכללית, בסך הכל התוצאה הכוללת היא באמת תוצאה טובה. כדאי לדבר, כי כך אנחנו מגיעים למשהו טוב.

יש כאן כמה מטרות. א', שבכל זאת הם מדברים ואז לומדים. ב', שהם מדברים על התכונות שנמצאות בהם אבל בינתיים מתרגלים לדבר עליהן כמו על משהו חיצוני. ג', הם רואים שמשילוב הדעות, יש להם איזו תוצאה חכמה, יפה, נכונה, שעברה ביקורת של כולם, והיא מקובלת על כולם באותו העיגול. כך הם כבר עוברים שיפור, שזה כבר שינוי. וזאת הם עוברים בעשרה מפגשים.

אחר כך צריכים לעבור למפגשים בצורה חלקה, אנחנו מתחילים לדבר על מה שהתחלנו, איך הם מתחילים לעבוד על זה בזוגיות. וגם לא להכניס אותם לגמרי לזוגיות, שידברו בינתיים בצורה כזאת כאילו לא על עצמם, אלא כעל הזוג המצוי. אז באים ארבעה או חמישה זוגות והם מדברים על הזוג המצוי. אז הם "שופכים" מה שבא להם, לא חשוב מה, ואנחנו גם נותנים להם איזה נושא ומשתדלים להיות ביניהם כמכוונים, כדי שלא יברחו לשדה הפתוח. אבל הם כבר מדברים על משהו ששייך גם להם, זאת אומרת, לא על טבע האדם, על בחירה חופשית, או על השפעת הסביבה, אלא כבר על מה שקרוב לחיים הזוגיים שלהם, ואז הם מדברים ביניהם כמו בשיחת סלון. אבל אנחנו אומרים לעשות זאת בלי לפגוע בזכויות, בלי לייחס את זה לאף אחד. אם מישהו מזהה את עצמו כביכול, אז שלא יחשוב שזה נעשה בכוונה. ואז אנחנו מדברים על כל הדברים, החיוביים והשליליים שיש בזוגיות, ועד כמה הדבר הזה הכרחי אפילו להתפתחות האנושות, להתפתחות האדם, איך שבלי תמיכה הדדית זה קשה, או אולי דווקא יותר קל.

כאן צריכים לכוון בעדינות את הדברים שלהם, כדי שבכל זאת נגיע כל פעם לתוצאה כזאת שאם זה נקבע כך בטבע, אז כנראה שאנחנו צריכים לראות את המצב השלם, שאולי אנחנו לא רואים אותו, אבל בכל זאת הוא נבנה בתוך חיי המשפחה.

כשהם מדברים בצורה כזאת, כאילו בגוף שלישי, כך הם בכל זאת משתנים. כל אחד בתת ההכרה שלו רואה שמדברים אולי קצת עליו, ואולי קצת עליה, ואמנם זה לא מחייב אותו להשתנות, אבל כך כל אחד מתחיל, במקצת, לעשות ביקורת על עצמו, לראות האם נכון או לא נכון, "עשינו כך, או עשינו כך, האם זה בסדר או לא בסדר". הוא רואה שזאת קודם כל תופעה כללית, מצד אחד, ומצד שני אפשר לדבר על כך, ומקבלים על זה דעה שקודם הוא לא חשב עליה, ועכשיו הוא חושב.

צריך לרכך את האדם, להביא אותו קודם כל לכך שלא מתכוונים אליו, לא באים לדקור אותו, אבל הוא מתרגל לדבר על הדברים האלה, ופתאום הוא מגלה שיש בזה פסיכולוגיה שלמה של האדם, שהוא לא סתם איזו חיה פרימיטיבית, של "קח ותֵן", אלא יש פה רצונות, יש כאן תשוקות, מחשבות, יש איזה חזון לכל אחד, יש משהו למשפחה. וגם מה עם הילדים, איך הם מרגישים את זה, איך הם סופגים את הרוח הזאת שקיימת במשפחה, איך המשפחה חיה? איך שלא יהיה, בכל זאת הילדים מאוד מתפעלים ממה שיש במשפחה ובטוח שהם יהיו דומים להורים שלהם. אם הרוח שלנו היא רוח לא מקרית אלא חזקה ומטרתית, אין ספק שהילדים ילכו לפי זה בחיים שלהם. את זאת אנחנו יודעים לפי חוק הטבע. אז אנחנו מעוניינים לבנות בבית משהו מוצק ויפה, כי חייבים להראות לילדים דוגמאות, שזה ייכנס להם לטבע.

על כל הדברים האלה אנחנו מדברים.

חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: הייתי שמחה אם אפשר היה ממש לעשות איזה תהליך של דימוי, שאני עכשיו החָבֵרָה שלי, שמתיישבת באמת בסדנה כזו, עם בן הזוג שלי שמגיע לסדנת הכנה. ואתה תיארת פה באמת משהו אחר, כי קודם זו הייתה עבודה ישירה שזה באמת הרגיש קצת קשה, ועכשיו אתה מתאר נניח איזו דמות באמצע, או אפילו זוג שנמצא, כמו שני בובות.

אפשר להציג את הזוג כבובות, או סתם לשבת עם חמישה זוגות סביב השולחן וזהו.

ניצה: אז לי זה מאוד יעזור אם ממש תוכל להעביר עלי את התהליך הזה, כי כשעובר משהו דרכי אז יותר קל לי לחוות אותו, להרגיש אותו. שאני עכשיו כמו החברה שלי. אני יושבת מולך, אבל מייצגת אותה חברה שתיארה לי את המצב הקשה שבו היא נמצאת כרגע, היא והבן זוג שלה. עכשיו אנחנו הזוג נניח שלא יכולים לדבר בינינו, חיים בשקר, בכעסים ובמתחים.

ראשית חייבים להביא עוד כמה זוגות.

ניצה: הבנתי שצריכים להיות סביבי עוד כמה זוגות שעברו את התהליך של הקניית הידע הראשוני בחמישה עד עשרה מפגשים כמו שאמרת. כלומר, מבחינה מנטאלית הם הבינו, פחות או יותר. אבל מבחינת המטענים הרגשיים, עדיין יש להם את המתחים, את הכעסים, את האכזבות שהם ספגו במשך כל השנים.

על הנושאים האישיים, אני לא רוצה לדבר, בהם אני לא נוגע כלל. אלא אני אומר להם "היום אני רוצה לדעת, מה אתם חושבים, למה כל החיים שלנו מחולקים לשני מינים שצריכים להשלים זה את זה, כדי להמשיך את החיים? גם מבחינת הצומח, אבל פחות, אחר כך החי, ואנחנו כחלק מן החי. בכל זאת יש בני אדם בחיים האלה. למה הטבע חילק את זה לשניים? מה יש בזה? למה לא היה יכול להיות אדם אחד, מושלם? ולמה הסכסוך הזה שבינינו, לְמה זה מוביל? למה הטבע היקשה עלינו כל כך את החיים, כך שאנחנו צריכים לחזר זה אחר זה, לבנות איזה מקום מיוחד וללדת ילדים בצורה כזו או אחרת וכל הזמן להיות במצבים כאלה, למה? מה יש בכל הדבר הזה?"

הרי הטבע לא עושה שום דבר מיותר באבולוציה, לא חשוב מי מאמין בְמַה. אבל אנחנו רואים שהכל נעשה בצורה הכרחית. וההכרחיות מניעה בטבע כל דבר ודבר. אז למה זה נעשה בצורה כזו? במה אנחנו משלימים זה את זה? מה יש לי שהיא צריכה להשלים ומה יש בה שאני צריך להשלים, שבלי זה לא יהיו החיים שלי, מתוך זה שאני לא אקבל ממנה וגם לא יהיו לי חיים שלמים אם אני לא אתן לה? שזו כבר שאלה מעניינת. כי אם אנחנו מדברים על השלמה, אז כנראה שיחסר לי, אם אני לא אתן לה. יש כאן כבר איזו מין צורת השפעה, שאני צריך לתת לה ובזה אני מרגיש איזה מילוי, זה משלים אותי באיזו צורה. וגם מצידה, במה היא משלימה את עצמה? בזה שהיא צריכה לטפל בי, ואם לא, יחסר לה. למה זה נעשה כך? מה מיוחד בזה?

אנחנו רואים שהאדם מחולק לשני חצאים ובצורה לא שווה. זה לא שאנחנו שני חלקים מאחד, שאנחנו דומים ורק צריכים להשלים זה את זה, אלא אנחנו שונים. או שאולי אנחנו רק לא מכירים את עצמנו, אבל אנחנו באמת משלימים זה את זה. זאת אומרת, ממש כל אחד נכנס לתוך השני בדיוק למקום המיועד לו וממלא אותו עד הסוף. הבליטה בכל אחד היא כנגד המגרעת בשני. וכך זה בהדדיות. אז אנחנו כן משלימים זה את זה, או לא?

אורן: כרגע, ודאי שלא.

נכון, כרגע ודאי שלא, אבל כנראה שמצד הטבע ניתן להניח שזה כך, בצורה אידיאלית. לכן עלינו למצוא, האם קיימים דברים כאלה או לא? מצד אחד, במה אני משלים אותה כדי לעשות אותה שלֵמה? מצד שני, אם אני משלים אותה, האם יחסר לי, או בזה אני גם משלים את עצמי?

אורן: לא הבנתי.

זו באמת שאלה קשה יותר.

אורן: את שתי השאלות לא הבנתי. במה אני משלים אותה כדי לעשות אותה שלמה? ואם אני משלים אותה האם יחסר לי?

מה שחסר לה, ודאי שרק אני יכול להשלים. והאם בהשלמה שלה אני גם משלים את עצמי? ואותו דבר מצידה, האם היא בנויה כדי להשלים אותי, והאם בהשלמה שהיא עושה בי, היא גם משלימה את עצמה? ואיך אנחנו על ידי ההשלמה ההדדית הופכים להיות אחד? והאם אנחנו משיגים על כך משהו מיוחד, כשאנחנו מגיעים לאחד, או לא? מה יש בהשגת הדבר הזה? אם אני משיג בזה משהו מאוד מאוד מיוחד, אז כדאי לי להתחתן, כדאי לי לבנות משפחה, להביא ילדים, לחיות חיים מאושרים ומאוזנים. אם אני מגיע בזה נניח לאיזה גן עדן, אז אולי כדאי, זו השקעה סך הכל.

זאת אומרת, יכול להיות שמצד הטבע אנחנו בנויים בצורה, שבה אנו יכולים לעבור את כל התהליך האגואיסטי משך ההיסטוריה, כולל את המשבר במשפחה, שאותו אנו חווים היום, ולהגיע לתיקון מתוך צער, מתוך שבירה, כשסוף התיקון הוא, השלמה כל כך גדולה, שבה אנו מגלים בינינו את מה שכתוב "איש ואישה שכינה ביניהם", את גילוי הבורא בינינו. זאת אומרת, את הממד העליון, את החיים, כי באמת משפחה שלמה עולה בהרגשת החיים שלה לרמה אחרת של קיום, של חיים, של הכל.

זאת אומרת, כאן אני מתחיל בהדרגה, אבל עדיין אנחנו לא מדברים בצורה אישית.

ניצה: למרות שאנחנו מדברים על מה שחסר לי, ולך?

כאילו חסר לך משהו, ולי משהו, וזהו. אבל זה עדיין לא נקרא להיכנס לפרטים, לבעיות שלנו. אנחנו עדיין לא מנפים אותן, אנחנו רק תיאורטית מדברים עליהן, כי כנראה מצד הטבע יש כאן איזו מין תכנית, שכתוצאה ממנה אנחנו כאלה.

לחַיות אין בעיות, הן יודעות איך לבחור בן או בת זוג לפי הריח, או לפי הטעם של השתן, אותו הן בודקות, ומיד יודעות ש"זה בשבילי או לא בשבילי" לזמן מה, לפי מה שהטבע מכתיב להן, ומיד, או אחרי שנה, או יותר, הן נפרדות. חוץ מכמה כאלה שנשארות כל החיים נאמנות זו לזו, שזו בעיה אחרת. ואנחנו, בגלל האגו שלנו שגַדֵל, שהוא מעל דרגת חי, הגענו למצב שבו אנו חייבים לסדר את עצמנו. וכנראה שלא נהיה מסוגלים לסדר את עצמנו, אם לא נדע מה התועלת מכך, מה הסיבה לכך ומה התכלית.

לכן אנשים לא רוצים להתחתן, הם לא מבינים את התועלת, היא לא נראית לעין, אבל אם נגלה את הסיבה לכך ואת התוצאה שיכולה להיות מתוך כך ומה אנו מפסידים, אולי נעשה חשבון אחר, אולי נרוץ להתחתן. ואם נרוץ להתחתן, אז גם לוותר זה לזה ולהשלים זה את זה כדי להשיג את הא-לוהות, זה שווה.

חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, הטבע, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: אני מרגישה שאני חייבת לעשות הרבה תרגילים. זה מאוד יפה, אבל איך אתרגל את זה ביום יום?

אבל קודם כל אנחנו רואים שיש כאן מעבדה, חומר מלא לעבודה, כי האגו שלנו כל הזמן יתעורר.

ניצה: ובכל פעם הוא יציף לנו אתגרים חדשים, כל פעם מחדש.

כן. ואנחנו נצטרך כל פעם להיות יותר מתוחכמים, חזקים וחכמים. ואיך עושים זאת? הרי לנו אין כוח, אנחנו שוכחים, אנחנו יכולים בכל רגע ליפול שוב מרמת האהבה לרמת השנאה וזהו. מה אנחנו צריכים? אנחנו לא יכולים להיות אדם וחווה בלבד, כנגד הנחש. הכוח המשותף של שנינו לא מספיק לנו. אין לנו כוח לעשות את זה. אנחנו צריכים עוד זוגות כמונו, כדי שאנחנו נקבל מהם חיזוק, ודוגמה. שנסתכל שנינו, אני והוא כאחד, נסתכל עליהם איך הם עוזרים זה לזה, והם יסבירו לנו, כיצד מתייחסים, וכיצד מתחלקים בכל העבודה הזאת.

נעשה סדנאות בין הזוגות, כשכל זוג הוא יחידה אחת. מספיקים לנו חמישה זוגות, למרות שאפשר יותר, אבל כך יהיה לנו יותר קל. חמישה זוגות הם כמו חמש יחידות. ואז נתחיל לעבוד זה מול זה, עד כמה שאנחנו יכולים לחזק את עצמנו כל אחד כלפי השני. אנחנו רואים כמה שאנחנו עולים, או יורדים, ואיך הדבר קורה אצלם, ואיך זה קורה אצלנו. אנחנו מקבלים מהם הערכה כמה שהם מצליחים, ואנחנו גם נותנים להם דוגמה, בדיוק כמו בשיטה שמלמדת חכמת הקבלה, זה נקרא "איש את רעהו יעזרו" .

וכך אנחנו מגיעים למצב שכבר אנחנו נמצאים בקשר הדדי בין הזוגות, וכך אנחנו בונים כבר חברה שבה כל זוג יחידה, דיפּוֹל (dipole), זאת אומרת, פלוס ומינוס שנמצאים יחד, משפחה, תא, והתאים האלה מתחילים להתחבר ביניהם, והופכים להיות לאיבר של הגוף הכללי שהוא כל האנושות. וכך אנחנו מתחילים לדרוש חברה עוד יותר גדולה, ועוד יותר רחבה, שתתמוך בנו. כי ככל שהאגו שלנו יותר גבוה, יותר גדול, והוא גם גדל כל הזמן, אנחנו צריכים תמיכה יותר גדולה. זה נקרא "ברב העם הדרת המלך" , ה"גיבור בכמות". וכמה ש"הגיבור בכמות" גדל, כאשר החברה נעשית יותר גדולה, ונמצאת בשינויים כאלה ביניהם, אנחנו נעשים כל אחד במשפחה שלו, "גיבור באיכות". אנחנו יכולים לעלות מעל האגו שלנו באהבה בגובה גדול יותר. זאת אומרת, שגם גודל החברה קובע את הגובה של השגת תכונת האהבה, של תכונת האינטגרליות הזאת, של הקשר האינטגרלי שלנו.

וחוץ מזה, הקשר שאנחנו קונים בין הזוגות, בין הזוגיות, בין המשפחות, כבר מקנה לנו הרגשה של החברה החדשה. זה לא זוג שמסתדר יחד כך בחיים הפנימיים שלו בבית, בחדר השינה, אלא שיצאנו לרמה חדשה של החיים מחוץ למסגרת משפחתית. אנחנו באמת רואים שבכמות של הזוגות האלה, אנחנו הופכים להיות חברה חדשה. והחברה הזאת בעצם קיימת לפי החוקים של המשפחה החדשה. היחס ביניהם הוא אותו דבר, בהתחשבות זה לזה. ואני כבר לא מסתכל על הזוג השני, ומחפש כל הזמן את הדברים השליליים, "מי הם, מה הם, מה קורה אצלם?". אם אני מוצא בהם דברים שליליים זה בגלל האגו שלי, רק שהאגו שלי כבר נמצא ברמה אחרת, ברמה החברתית. עם בן הזוג שלי הייתי באגו שלי ברמה האישית, איתם אני נמצא באגו שלי ברמה החברתית. זאת אומרת, שזהו כבר האגו המערכתי.

אני עם בת הזוג שלי נמצא כתא אחד, כגוף אחד, אבל כלפי זוג אחר אנחנו כבר כשני תאים שנמצאים ביחסים ביניהם, ביחס החברתי. זאת אומרת, יצאנו כבר למשהו חדש. עד שאנחנו בונים את היחס בינינו, בין כל הזוגות האלה אנחנו נחשבים גם כזוג אחד, כיחידה אחת. אנחנו מתחברים בינינו כמו איבר בגוף הכללי, שכולו מבין את כל איבריו, זה את זה, ושכולם פועלים בצורת הוויתור ההדדי, כולם מלמדים זה את זה, נותנים דוגמה זה לזה איך מתגברים ומחזיקים זה את זה, וכן הלאה. ההחזקה ההדדית הזאת, כשאנחנו תומכים זה בזה, נקראת "ערבות".

ובחיים האלה שאנחנו רוכשים בינינו, אנחנו רואים ממש את העתיד הכללי של כל העולם. אנחנו פתאום מתחילים לדאוג ולראות שאנחנו צריכים תמיכה יותר רחבה, יותר גדולה, אולי של כל האנושות. ואז אנחנו רוכשים תמונה רחבה יותר על העולם, אם לפני כן הייתי רואה את העולם דרך מסננת, פילטר, מערכת או מטריצה אגואיסטית, הייתי רואה בעולם רק את מה שטוב לי או רק את מה שיכול להיות רע לי. כך האגו שלי היה מסנן את הדברים. אני לא הייתי רואה בכלל מה קורה בעולם.

לדוגמה, במשך ההיסטוריה אנחנו מתפתחים על ידי זה שהאגו שלנו מתפתח, והאדם בהתאם להתפתחות האגו מגלה תופעות חדשות, דברים חדשים שבטבע. לפני כן הוא לא ראה את זה. הוא לא הכיר את זה, בגלל שהאגו שלו לא היה מפותח. בהתאם לאגו שמתפתח פתאום הוא רואה את העולם יותר רחב, שיש תופעות כאלה ואחרות. פתאום הוא מגלה כל יום תופעות חדשות, כמו כימיה, פיסיקה, ביולוגיה, זואולוגיה. שלא ראה אותן קודם. הם היו בטבע לפני אלף שנה. מה הסיבה שהוא לא שם לב ולא ראה אותן? זה מפני שהאגו שלו היה קטן. הוא לא נתן לו לראות את התופעות האלה. עכשיו בגלל שהוא גדל הוא רואה אותן.

זאת אומרת, הכל תלוי בתפיסה האגואיסטית שלי. הגעתי בזמננו למצב שהתפיסה האגואיסטית שלי מיצתה את עצמה. לכן אנחנו נמצאים במשבר כללי ולא יכולים להתפתח יותר. ואז אם אני רוכש עכשיו תפיסה, שלא מה שטוב לגוף הקטן שלי, לרצונות הקטנים המוגבלים שלי, אלא אני רוכש תפיסה אחרת, מה יכול להיות טוב לעולם, מה יכול להיות טוב לילד האהוב שלי שנמצא מחוץ לי. בזה אני מתחיל לזהות, לראות, לגלות תופעות שלגמרי לא הייתי תופס אותן, אפילו אם הייתי מתפתח בצורה אגואיסטית עוד אלף שנה.

אני מתחיל לראות בעולם תופעות בלתי תלויות בי, כי אני יוצא החוצה, באהבה, ורוצה את טובתם. ויוצא שרכשתי תפיסה חדשה של המציאות, ראייה חדשה, העולם משתנה. זו התפיסה הפסיכולוגית החדשה, שהיא מאוד מאוד שונה מקודם. אני מתחיל לראות את כל המציאות ללא שום קשר אלי, בצורה אובייקטיבית ממש, כשאני מגלה את התופעות החדשות, את העולם שהוא כאילו ללא התופעות הגופניות שלי.

יש כאן בעיה, מה זה "ללא התופעות הגופניות שלי"? זה כשאני קונה עכשיו את הרצונות והמחשבות של כל בני האדם, או חלק של מהם, אני כביכול בנוסף למחשבות ולרצונות שלי, קונה מין מציאות שלי, חדשה, אני החוץ גופי.

דרך אגב, מדברים על זה הרבה במדע, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה והתפיסה הזאת מאפשרת לי להתחיל להרגיש את עצמי כלא שייך לדרגת החי שבי, לגוף הזה. אני מתחיל להרגיש את עצמי בצורה מאוד מאוד ברורה, שהחיים שלי יכולים להיות גם מחוץ לגוף שלי. כי אני מגלה שהרצונות והמחשבות שלי, שזה בעצם כל האישיות שלי, שם הם נמצאים, מחוץ לגופי. ואני לאט לאט יוצא מזה, יותר ויותר שם דגש על כל מה שמורגש מחוץ לי, יותר ויותר שזה שלי, כך שאני כאילו שוכח מעצמי, ממה שקורה בתוך גופי, עד כדי כך, שאני כבר לא מייחס את עצמי לגוף. אני קונה את החיים שלי בדרגת האדם, בדרגת המדבר. לא בדרגת החי, בתוך החי הזה.

וכאן אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו לאילו אופקים נוספים האדם מגיע. זאת אומרת, המשבר שלנו, המשבר בזוגיות, אפשר להתחיל את כל התהליך הזה מהזוגיות, הוא מביא אותנו פתאום לא להיות סתם זוג יונים, או לתקן פחות או יותר את המעוות, כדי לא להתגרש ולא לברוח מהמשפחה, אלא ההיפך, כל הקלקולים האלה הם כדי להביא אותנו, לדחוף אותנו יחד למימד החדש של הקיום בכלל. זה מה שאני רואה לפנינו.

חיים חדשים - שיחה 32 – 11.7.2012

 


שייך לנושאים: נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

ניצה: לי זה נשמע מאוד מעניין ומאוד הייתי רוצה להיות שם, אבל אני מרגישה שיש כל כך הרבה עבודה לעשות, ואני רוצה לקבל כלים פרקטים, איך אני מיישמת את זה במציאות היום יומית שלי?

לי נראה שאין בזה שום קושי, כי אנחנו למדנו במסגרת העבודה שלנו עם הזוגות, בנושא שנקרא "בחירה חופשית", שלפי הנתונים שלנו, שאנחנו מגלים בטבע ובחיי החברה, שהאדם הוא תוצאה מהסביבה. ואם הוא רוצה להשתנות, הוא צריך רק לבחור את הסביבה שהיא תשנה אותו.

והאדם רק צריך להחליט, ההחלטה היא עליו ואת הביצוע הסביבה עושה עליו. זאת אומרת, יש לפנַי נניח כמה חדרים ואני צריך לבחור מה אני רוצה להיות ולפי זה תחת איזו השפעת סביבה אני רוצה להיות, ולפי זה לבחור לאיזה חדר להיכנס. האם להיות פושע, או להיות ערמומי, להיות מושלם או להצליח בעסקים, להצליח במשפחה וכן הלאה.

ואז, לאחר שעברתי ונכנסתי לחדר שבחרתי, לריבוע הזה, ושהיתי בו במשך זמן, כך אני יוצא משם, או שאני מאוקספורד, או שאני פושע עם אקדח, או שאני ג'יגולו, או שאני איש עסקים וכן הלאה. הכל תלוי בקובייה הזאת, לאן האדם נכנס. ולכן אין כאן שום קושי, רק ללמד את האדם איך הוא גם נמצא בסביבה כזאת ואת הסביבה הזאת אנחנו צריכים לארגן. ואם הוא נמצא בה, אז בטוח שהוא יצליח.

זאת אומרת, שהמטרה שלנו, הבעיה שנמצאת לפנינו מתחלקת לשניים. להביא את האדם להחלטה להיכנס לקובייה הנכונה, לחברה הנכונה, ולהרכיב את החברה הנכונה בשבילו, שזה יהיה לו מוכן. ואז בטוח שאם הוא עובר, וכך עוד ועוד אנשים עוברים לסביבה החדשה ומצטרפים אליה, הסביבה הזאת נעשית יותר ויותר חזקה וגדולה בכמות ובאיכות. ואז האנשים נמשכים אליה ביתר קלות וכך הם מיתקנים. לא צריך להיות שום קושי לאדם, הוא רק צריך להיכנס לשם והחברה כבר תשפיע עליו.

ודאי שזה נעשה בליווי איך הוא משתלב שם, אבל אם נסתכל, כמו שאת אומרת נכון, שהאדם צריך כל כך הרבה לשנות את עצמו, אז הוא לא צריך לשנות את עצמו, הוא צריך רק להתקשר לסביבה הנכונה.

אורן: לצורך העניין, כאן אנחנו עשרה אנשים בכיתה, חמישה זוגות.

זה מספיק כדי לשנות כל אחד מהם.

חיים חדשים - שיחה 32 – 11.7.2012

 


שייך לנושאים: נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |