ממה מתחילים את הקורס? קודם כל ללמד כל אחד, בכלל קבוצה של זוגות, חמישה זוגות, עשרה זוגות, הייתי מלמד אותם קודם מהו הטבע האדם, למעשה דיברנו על זה בשיחות הקודמות. מהו טבע האדם, האגו שלנו, האגו שמתפתח, ומשפחה בזמני קדם, משפחה בימי הביניים, משפחה בימים המודרניים ופוסט מודרניים שאנחנו נמצאים בהם היום. עד כמה האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, הוא בעצם המוביל בהכל, עד כמה הוא משתנה בהתאם לזה ולכן עד כמה המסגרת המשפחתית והיחסים במשפחה מתפתחים ומשתנים.

כך שקודם לא היינו צריכים ולא דורשים רגשות כל כך, כי האגו שלנו היה קטן, הוא לא דרש שאנחנו נמלא אותו עד גובה של אהבה, אלא איזו השתתפות, הֶרגל היה מספיק. אז אני רואה בכפר שלי, בשבט שלי, איזו בחורה או בכלל ההורים אומרים לי להתחתן איתה ואני מתחתן ואז אין שום בעיה. מה שכן היום, בגלל כלי התקשורת והעולם שנעשה כל כך רחב, אז הצעירים הם כל כך מפותחים וכל כך מרגישים את העולם הרחב והם לא יכולים להסתפק במשהו מקרי. מתוך האינטרנט והטלוויזיה יש להם כל מיני דוגמאות מה זה נקרא חבר, מה זה נקרא בן זוג, אהבה, בגידה, כל הדברים האלה, התחרות שבזה וכן הלאה. ובאמת הנושא נעשה מאוד מורכב.

והאגו שלנו גדל עד כדי כך שאנחנו ממש לא יודעים מה לעשות עימו, עד כדי כך הוא סובב אותנו ומבלבל אותנו שאנחנו צריכים לדעת איך לנווט אותו, איך לרסן אותו איכשהו. לא להקטין, אלא לדעת איך אנחנו באמת ממלאים אותו בצורה כזו שלא הוא ינהל אותנו אלא אנחנו אותו. אם כך קודם כל אנחנו צריכים להתעלות מעל הטבע שלנו, להיות כל אחד פסיכולוג לעצמו, וגם כן להבין את השני, וגם השני עושה זאת כמוני.

ואז אנחנו מדברים כך, מגובה של אדם לאדם, מראש לראש, ובגובה של האגו שלנו, מלב ללב. ה"לב" זה אחסון של כל הרצונות והתשוקות של האדם. אז יש לנו מוח ולב. וכך כל אחד ואחד מבין את זה ואנחנו צריכים לאזן את המערכות האלה בכל אחד, כך שהמוח יהיה למעלה מהלב ושכל אחד ידע איך להתכלל נכון עם השני. שהמחשבות שלנו יהיו מבינות זה את זה וגם הרצונות שלנו יהיו קרובים זה לזה.

אם אנחנו ניגשים לעניין בצורה כזאת, אז אנחנו כבר נעשים באמת איזה זוג חוקר, זוג בוגר. וזה יכול להיות אפילו ילדים קטנים שאנחנו מלמדים אותם בבית ספר, אבל הגישה עצמה היא כך באמת. רצו לקרוא לה "הזיווג הבוגר" או "הזוג הבוגר". כי זו באמת נקראת "בגרות", אחרת יש לנו זוגות בגילאי 40, 50, שמתנהגים באמת כמו ילדים. ואני שומע מהם את הטענות אחד לשני, שהן ממש כמו טענות של ילדים. כמו ילד קטן שבא לאימא ודורש, כך הם דורשים, רק אחד מהשני, אלה דברים לא מציאותיים.

אלא אנחנו צריכים גם להכיר את הגבולות של כל אחד ואחד, ההגבלות של כל אחד ואחד. זאת אומרת להכיר את המערכת הפנימית של כל אחד. ואז אני מבין עד כמה אני יכול, ובאיזו צורה לא להתקרב לשני, לשמור אותו מזה, או להיכנס בתוכו בכמה דברים, או ממש להדבק בכמה דברים. בדרך כלל אנחנו לומדים את זה מהרבה מאוד מכות בחיים שמהם אנחנו כבר יודעים, על זה אנחנו נשמור ולא נדבר, על זה אנחנו כן יש לנו אולי איזו הסכמה ובזה אנחנו ממש יחד.

אז אפשר לחלק כך לשלושה חלקים את השדה המשותף שלנו. רק השאלה היא איך אחר כך אנחנו גם מקבלים את השדה הזה. שאני משתדל להתעלות מעל האגו שלי ולקבל את הטבע של השני, של הזולת, השדה שלו שהוא "אל תיגע", ואפשר להיות המשותף ואפשר להיות ממש לב בלב. איך אני עובד עם שלושת החלקים שלי יחד עם שלושת החלקים שלו בצורה כזו שכל הזמן אנחנו דואגים איך להתקרב יותר ויותר ולהתחבר בצורה יותר ויותר הכרתית, הבנתית ושהאהבה תיפתח מתוך חישוב, מתוך התחשבות. כי התחשבות זה חישוב, חישוב ההדדי.

וכמו שדברנו אנחנו הולכים בצורה כזו שהאהבה זו החיה המשותפת שאנחנו מגדלים מתוך ויתור הדדי. היה לנו דבר כזה.

חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אורן: הדגשתי משפט שאמרת קודם, אמרת שיש לי בלב שלך שטח, ולך יש בלב שלי שטח.

כן. אם אנחנו נמצאים בדרך, אז יש לנו שלושה מקומות. יש מקום משותף ששם אנחנו נמצאים באהבה, ויש מקום משותף ששם אנחנו נמצאים בהבנה ובבירורים. אנחנו רוצים את המקום הזה כי הוא המקום של הבחירה החופשית, אנחנו רוצים לקרב גם אותו ולמלא גם אותו באהבה. ויש מקום שאנחנו בינתיים בכלל לא נוגעים בו, זאת אומרת יש לה הסתכלות משלה ולי יש הסתכלות משלי, היא אוהבת משהו שאני לא אוהב וחושבת על משהו שאני לא חושב. יש גם דברים כאלה, אנחנו בני אדם וכל אחד מאיתנו הוא איזו מין מערכת מורכבת. בדרך כלל אני מחלק את הכל לשלושה חלקים, למרות שאחר כך אפשר לחלק עוד, אבל נניח שהם שלושה חלקים. גם כל חלק מתחלק לשלושה, יש בזה הרבה פרטים, אבל בינתיים זה מספיק.

אורן: התרשמתי מהמשפט הזה, כי אמרת שבשטח הזה שיש לי בלב שלה, ולה בלב שלי, שם אנחנו מרגישים כאילו אחד את השני. כמו שאני מרגיש אותה בלב שלי, כך גם היא מרגישה.

על כך אין לנו ויכוח, זה נמצא בינינו. זו האהבה הראשונה, הבסיסית שבלעדיה אנחנו לא מתחילים. אם אין לנו את זה, אז אנחנו כמו מלך ומלכה שמחתנים אותם והם לא יודעים כלום, מביאים אותם יחד והם לאט לאט מתחילים להכיר זה את זה ולהתחתן, זאת אומרת זה נעשה לפי חשבון, אין בהם את נקודת האהבה המשותפת. בדרך כלל בחור ובחורה מתחתנים מפני שהם בכל זאת נמשכים זה לזה, יש ביניהם איזה משהו, לפחות נקודה אחת.

אורן: כאדם שנשוי לא מעט שנים התרשמתי מהמשפט הזה, נזכרתי שיש כזה דבר, ואני מניח שרוב הזוגות סטטיסטית נשואים יותר משעתיים.

זה הזכיר לך כמה רגעים שהיו לפני כך וכך שנים.

אורן: בדיוק. ועכשיו אנחנו לא באיזו סיטואציה אמיתית בשיחת בסלון, אלא אנחנו פה כזוג שרוצה לעשות שינוי ושדרוג בחיים שלו, באנו ללמוד ממך איך לבנות את הדבר החדש הזה.

לכן אני פונה לשכל ולא לרגש. כי אם אני אפנה לרגש ואגיד לכם, אתם זוכרים איך לפני חמש עשרה שנה הייתם מתחבקים ואוהבים, ואיך התפעלתם, אז היא תגיד עליך "הייתי מטומטמת משוגעת, לא ידעתי מה אני עושה, ובכלל הייתי צעירה". אתה אולי תגיד אותו דבר, כי אנשים לא מבינים שהדבר הזה שמגיע אליהם הוא טבעי, הורמונלי, בהמי, הוא לגמרי גשמי ואין בזה שום דבר. איך פתאום יש התלהבות זה מזה, ממה יש לי להתלהב, מהעיניים שלה, מהרגליים שלה. ממה היא התלהבה, האם מהשכל שלך, מהגבריות שלך, זה לפי ההורמונים, לפי איך שאנחנו מריחים זה את זה. אנחנו עדיין לא מבינים את זה בדיוק, אפשר להסביר בקורס שלנו לזוג המאושר איך זה קורה, יש לנו כבר מספיק ידיעות על כך.

הכל הורמונאלי, הכל מתבסס לפי הריח, לפי ההרגלים, לפי הסטנדרטים למיניהם ששמענו. ואם אלה סטנדרטים מלאכותיים, אז הם משתנים. אם זה שייך לגוף שלי ואני רגיל לזה כמו אצל אמא שלי, או כי כך גדלתי, אז זה משהו יותר יציב. אם זה ממש לפי הטבע שלי, לפי הריח ולפי דברים כאלה שממש נסתרים והם עובדים עלי בתת ההכרה, אז זה עוד יותר חזק. נוכל לדבר על כך, אבל זה שייך ממש לפסיכולוגיה תת הכרתית.

נניח שאז היית "מטומטמת" וגם אתה היית "מטומטם", מפני שכל זה היה ללא שכל, אבל עכשיו אנחנו רוצים להוסיף שכל לכל הדברים האלה ולעורר אותם, ואם לעורר אותם מהעבר זה אפשרי רק על ידי השכל. לעורר אתכם לאותה ההרגשה המשותפת שהייתה לכם, כשהייתם ממש יד ביד, כל הזמן טיילתם ולא יכולתם להיפרד שעות על גבי שעות. משהו בער ביניכם ונראיתם כמו זוג מטומטמים עם מין חיוך כזה על השפתיים. אם כך למה שאותה הרגשה פנימית לא תהיה לכם עכשיו, היא בכל זאת יכולה להמתיק לכם את החיים ולתת להם טעם. בזה הייתם גם מקרינים לילדים שלכם ולכל הסביבה איזו מין הרגשה יפה, חמה, טובה. אני כבר לא מדבר על כך שגם לפי המחקרים זה מאוד מוסיף לבריאות בכל הרמות, לכן אנחנו פונים לשכל.

חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים
להשאיר תגובה |

אורן: אז אני רוצה שתדריך אותי, אני הולך איתך. אם אני מבין נכון, עכשיו אתה הולך ללמד אותי מה אני צריך לעשות, איזה תהליך שכלי אני צריך לעשות כדי לעורר בי את הרגשת האהבה, להגיע למצב הזה שבו אני ארגיש שיש לי שטח בה, ויש לה שטח בי, כמו שתיארת.

עכשיו אנחנו רוצים להסכים בינינו, כל אחד הולך להסכים עם השני. קודם כל, עד כמה היא דורשת ממני ועד כמה שאני יכול לדרוש ממנה. בואו נראה עד כמה שאנחנו נוותר מהנוחיות, כל אחד מהאגו שלו, כדי שבפְּניָה, במילים, בסדר היום, בכל מיני דברים שאני אפרגן לה, והיא תעשה אותו דבר בשבילי, כלפָּי, לעומתי, ואנחנו נַראֵה את זה כל אחד לשני בתור דוגמה יפה. זאת נקודה אחת.

נקודה השנייה, אני צריך לדבר אליה ולהתייחס אליה והיא אלי כמו לאנשים הכי יפים, הכי חשובים, הכי חכמים, הכי מיוחדים בעולם.

אורן: מה זה אומר?

לא לפחד ולא לחסוך מלהגיד, "את יפה, את מיוחדת", ועוד ועוד, וגם היא תגיד לך. לחפש מילים כאלה. תבנה מילון מיוחד, עשרים מילים כאלה, אתה תראה עד כמה שזה קשה, ותשתמש בהן כמה שיותר. ההרגל נעשה טבע שני, אתה באמת תתחיל לראות בה את זה.

אורן: לא הבנתי, להגיד לה את זה גם אם אני לא מרגיש?

ודאי.

אורן: ודאי מה?

אף אחד לא דורש ממך רגש. רגש אי אפשר לדרוש, אתה תתחיל להתייחס אליה כך, כמו שהיא.

אורן: אז לא הבנתי.

תצייר לעצמך מלכת יופי שהיית רוצה לראות, לכל אחד טעם משלו, האשה החכמה, עקרת הבית הטובה ביותר, האמא הטובה ביותר, האישה הסקסית הטובה ביותר, תתייחס אליה כך, כאילו שהיא כזאת.

אורן: כשדברת אז ניסיתי לדמיין את זה ולהרגיש.

ואז נכנסת לסחרור?

אורן: לא.

אלא?

אורן: ואז כשאמרת "ועכשיו תתייחס אליה ככה", אז פתחתי את העיניים.

כן.

אורן: וכאילו מה קורה מהדבר המושלם הזה שתיארת, שהיא "ככה וככה"?

ואתה תראה את זה בה, אני בטוח. תתחיל להתייחס ככה, אתה תבין עד כמה שאתה תראה בה את זה.

ניצה: אז אולי לא צריך פשוט לפתוח את העיניים.

אני לא יודע מה זה עיניים.

אורן: "עיניים" זה כשאני פותח, אני רואה את אשתי.

כן, וכך תתייחס אליה. שהיא הכי יפה, שכל מה שיש בה זה באמת היפה ביותר, הטוב ביותר, המושלם ביותר מכל הבחינות. תתחיל להתייחס אליה כך. לעזור לך?

אורן: כן.

אני מתייחס אליה כמו לחבר בקבוצה, הכי גדול, הכי חכם, הנמצא ממש בדבקות עם הבורא ואין יותר ממנו. אם אני אתחבר עמו אני בטוח מתחבר שם עם הבורא. זו אותה שיטה.

חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים
להשאיר תגובה |

ניצה: אז בוא נראה מה הבנתי עד כה. אנחנו בסעיף 2 וזה השלב ראשון. אני צריך לדמיין, לצייר כאילו בעיני רוחי את האישה המושלמת מכל הבחינות וההיבטים ולממש, לעבור תחום תחום בחיינו. "הכי זה והכי זה" וכן הלאה. זה תהליך שאני עושה עם עצמי בתוכי?

כן. אבל אתה צריך להראות לה שאתה מתייחס אליה כך.

אורן: רגע, עוד אין מה להראות, אני עוד לא בזה בכלל.

קודם אתה צריך לבנות תכנית בפנים.

אורן: בשלב הראשון אני בונה את זה ככה, אם אני הבנתי אותך, אתה מדגיש שיש כאן כמה שיותר פרטים וכמה שיותר תחומים. לא כללי, ממש פרטת, גם בתחום הזה וגם בתחום הזה וכן הלאה.

אתה צריך לבנות תבנית.

אורן: עשירה.

כן.

אורן: עשירה שבאמת מתפרשת על כל החיים.

על כל מקרי החיים.

אורן: אני מניח שזה לא כל כך קשה. כי אתה אמרת לי "בוא תפנטז על הכי הכי טוב בהכל". מה הבעיה? כל אחד יכול.

אז אתה בא אליה.

אורן: חכה, אתה עוד לא בא, רגע.

ואתה נניח אומר לה "איזה שערות יש לך", וכן הלאה. אתה עובד, זאת עבודה. אתה עובד על תִכנות עצמך והיחסים ביניכם בצורה כזאת.

אורן: ואז אני מתעלם מהמציאות.

איזו מציאות? אין מציאות. מציאות זה מה שאתה מצייר לעצמך. אתה מבין באמת את המציאות? חוץ מזה שחיים יחד אתה רואה את הפרטנר? אתה לא רואה אותו, אתה כל כך רגיל שלפעמים אתה מסתכל כאילו קצת מהצד, אז אתה רואה בו משהו, אבל לא רואים אחד את השני, רואים קצת פנימה זה את זה. אנחנו לא רואים. אולי לגברים זה קצת יותר קשה, כי מהטבע הם קצת יותר שטחיים, אבל אישה רואה קצת יותר פנימה את הגבר. לה זה יותר קל.

אורן: מה לעשות? אני גבר.

אתה צריך יותר תיקונים. כן.

אורן: אז אולי אני קצת "מפגר" פה בכיתה, אבל זה המצב. עד לדמיונות אני הבנתי לגמרי מה לעשות, יש לי ציור כזה עשיר, מגוון של האישה המושלמת שהייתי רוצה שתהיה לי.

ובאמת היא נמצאת.

אורן: מי היא? זה בדמיון.

לא. עכשיו זה ממש בחיים.

אורן: יש לי כזה ציור, הנה הוא כאן ואני חי בו והוא ממש ממלא אותי שמחה.

כן. אתה נמצא ביחס כזה אליה, בדמיון מודרך, אתה רוצה לראות אותה כזאת.

אורן: מה אני עושה פראקטית? אני ציירתי, יש לי את זה פה, הנה אני מחזיק את הציור הזה.

כן.

אורן: עכשיו אני עוד לא פותח את העיניים, אני מתקרב כאילו לכִּוונה.

ומרגיש.

אורן: אני אמחק אותה קודם כל. שהיא לא תהיה קיימת ואני אציף את זה.

כן.

אורן: היא לא קיימת, היא התאדתה.

כן.

אורן: אני לא רואה אותה, אני רואה את זה.

עכשיו אתה מלביש את זה עליה.

אורן: אני שם על עצמי כמו משקפיים של מה שציירתי.

כן.

אורן: הלאה, מה עכשיו?

מלביש את הדמות הזאת שציירת, עליה. מהרגע הזה והלאה היא כזאת.

אורן: תסלח לי, אולי אני אהיה כזה קצת ארצי, אבל נניח בציור שלי דמיינתי אישה שפיזיולוגית נראית אחרת. יש לה שיער שחור, אני ציירתי פה בלונדינית. מה אני עושה עכשיו רואה אותה בלונדית? שולח אותה לצבוע שיער? מה אני עושה?

לא. אתה לא מצייר, אתה צריך לראות בה את כל הדברים המושלמים. מה שיש בה, רק בצורה המושלמת. תעשה את זה אפילו מצד האגו, בגלל שזאת אשתי, מה שיש בה זה הכי טוב.

אורן: לא הבנתי.

שוב, זאת עבודה במוח ולמרות שאני הייתי מצייר לעצמי משהו אחר אם זאת הייתה דמות לגמרי מנותקת מהחיים, אני הולך ומתייחס אליה כאילו שהיא הטובה ביותר, החכמה ביותר, היפה ביותר, ממש המושלמת ביותר. כך אני מתייחס אליה. אתה מצייר איזו אישה בלונדינית, תתייחס אליה כאילו שהיא בלונדינית, לא חשוב. יש בה את כל היופי של עולם, יש לה את כל הדברים הטובים שבעולם. אתה חייב לעשות את זה כך, אתה צריך להעלות אותה לדרגת מלכה.

אורן: איך אני עושה את זה?

על ידי המחשבה. תתמודד עם זה, תתמיד בזה.

אורן: ממה אני מתחיל?

אתה מתחיל מזה שכל מה שיש בה הוא מושלם. העיניים שלך ולא יראו. אתה מסתכל עליה ואתה רוצה לראות בה דברים מושלמים, ואת מה שאתה לא רואה זה האגו שלך כך מקלקל. אתה חייב לעשות את זה.

אורן: לא הבנתי בדיוק מה אני צריך לעשות. הבנתי ששינינו כיוון, האם הבנתי אותך נכון?

לא, זה לא שינוי. מצדי אין שום שינוי.

אורן: אז ההוראה החדשה שנתת היא, "תתייחס אליה כאילו יש לה כל מה שאתה רוצה".

אמרתי "כמו", לא אמרתי שתצייר בלונדינית עם רגליים בגובה שני מטר, ולא יודע איזה אוזניים, ועוד משהו.

אורן: אז את זה לא לעשות.

תצייר אפילו את זה, זה לא חשוב, זה לא הצבע, זה לא הגובה, זה ההערכה שאם כך היית מתאר איזו דמות, אז עכשיו תדביק את ההערכה הזאת עליה. זה לא פרמטרים פיזיולוגים אלא שאת היחס שלך לאותה הדמות, עכשיו תעביר אליה. את יכולה להסביר לו את זה? את הבנת את זה.

ניצה: כן, אני מנסה להבין, איך גורמים להדבקה הזאת?

הכל זה בדמיון מודרך, אין כאן שום דבר, ואין כאן שום בעיה. אדם יכול לתכנת את עצמו כך שבמקום חתול הוא יראה סוס. הכל זה בדמיון. הכל על ידי העבודה הפנימית, ממש כך, אין שום בעיה. כך אנחנו צריכים לעשות זה עם זה. תתחיל לעשות את זה בבית ואתה תראה שזה אפשרי, אתה תמצא לזה מילים. אני לא עובד עם זוגות ולכן אין לי אוצר מילים לזה. כשמתחילים לעשות כך, בצורה הדדית, בהכרה, בהבנה, בדיבור על זה, בכך שמלמדים זה את זה.

אורן: מה פירוש ללמד?

ככה, אני רואה אותה במשקל תשעים קילו, נמוכה, עם לשון הרע לפעמים פה ושם, והיא יורדת עלי, וכך מתנהגת, ובבית לא הכל כל כך מסודר כמו שהייתי רוצה, אבל אני מקבל את היחס שלה לכל הדברים כיחס מעולה, אידיאלי. זה מה שאני עושה. זה נקרא לעשות ויתור, כמו שדיברנו. זה הויתור. ואותו הדבר היא.

אנחנו מתחילים לעשות ויתור, בצורה כזאת הכרתית, הדדית, ולהתייחס כך זה לזה. תוך כמה תרגילים כאלה, כמה ימים, שבוע ימים, אתה פתאום מגלה שהכל השתנה. שאתה באמת מסתכל עליה ככה, היא מסתכלת עליך ככה, ובשטח המשותף שאתם כך עושים זה את זה, יש לכם אהבה.

אורן: אני יוכל לתת דוגמה?

דוגמא? תעשה את זה בבית.

אורן: דוגמא שעליה אני שואל איך ליישם את מה שאתה אומר.

כן.

אורן: ניקח תחום אחר, לא נתונים פיזיולוגים של צורת הגוף שלה. נניח שאני נכנס הביתה והבית מבולגן, תוהו ובוהו.

כן. ואשתך שוכבת על הספה וצופה בכדורגל.

אורן: אפילו אם היא לא שוכבת על הספה. אני בטבע שלי צריך שהכל יהיה מסודר מאד, "טיפ טופ". ואני נכנס הביתה לבלאגן, וזה כך יום אחרי יום, שנה אחרי שנה. אם אני רוצה לעשות את התרגיל הזה שאתה נותן, אז מה אני צריך לעשות עכשיו? אני נכנס, פותח את הדלת, עייני חושכות כרגיל, כמו כל יום, ועכשיו אני מתחיל את העבודה הפנימית הזאת.

כן.

אורן: או אולי כדאי שאני אכין את עצמי עוד לפני שאפתח את הדלת, כי אני כבר יודע איזו תמונה אני אראה, אז אכין את עצמי כבר בכניסה לפני שאפתח את הדלת ואראה אותה בעיניים.

ודאי.

אורן: נדבר עכשיו רק על הנקודה הזאת כדי שאני אבין ואז אני אשליך אותה על כל שאר התחומים. אני יודע שכשאני אפתח את הדלת, הבית יהיה מבולגן כי כל יום הוא מבולגן בכל השנים שאני איתה. אז אני אומר לעצמי, "אם אתה חולם, שתהיה לך אישה מסודרת ובית מסודר, אז תשליך את זה עליה ".

אתה מתייחס לאישה, לא למציאות שאתה רואה. אתה מתייחס אליה כאילו היא המסודרת, כאילו היא היפה, כאילו היא הטובה ביותר, מספיקה את הכל, עושה במאה אחוז הכל. פשוט כך אתה מתייחס אליה. אתה לא משנה את המציאות בינתיים, אחר כך אתה תראה עד כמה שאתה גם תראה מציאות אחרת, אלא אתה מתייחס אליה כך, כמו שהיא הבלונדינית, שהיא רכה וטובה בכל דבר, הבית מסודר, הכל מחכה לך על השולחן, לא מקרונים על השולחן אלא סטיק, או חצי עוף עם אורז, ומה שאתה אוהב. כך אתה מתייחס אליה, כאילו זה כך.

אורן: זאת אומרת, למרות שהבית מבולגן.

אתה לא רואה אותו.

אורן: אני לא מתייחס לזה.

כן.

אורן: אני לא מתייחס לזה, אלא עושה משחק. אני משחק עם עצמי ב"כאילו", אני מצייר לעצמי שנניח הייתי נכנס עכשיו הביתה והבית היה מסודר כמו שאני חולם מאז שהתחתנתי, ולא ראיתי בעיניי מאז.

כן.

אורן: אני מדמיין שהייתי חווה את זה סוף סוף. ונניח שזה היה קורה, אז עד כמה הייתי שמח, ואת השמחה הזאת אני עכשיו מלביש עליה. זאת אומרת, אני עוצם את העיניים, לא מסתכל, מוריד את המשקפיים מחוץ לדלת כדי לא לראות את הבית באמת. וכולי התפעלות מאיך היא סידרה את הבית.

לא, אתה מתייחס כך בלי להוריד את המשקפיים.

אורן: בלי להוריד משקפיים? אבל הבית מבולגן.

זה לא חשוב, אתה מתייחס כאילו לא.

אורן: מתייחס כאילו הוא מסודר.

כן, אבל בלי להוריד משקפיים.

אורן: אמרתי כי כך זה כאילו בתפיסה שלי. האם אני כאילו נותן קרדיט, מה אני עושה?

לא קרדיט לעתיד.

אורן: אבל הבית מבולגן, אז אני משחק שכאילו הוא מסודר?

כן.

אורן: איזה יופי זה.

הכל מסודר.

אורן: הבית כאילו מסודר.

זה כבר מסודר בעיני. זהו. זה כבר מסודר. אני קיבלתי את זה ככה.

אורן: כאילו.

לא, לא כאילו. בעיני זה מסודר? איכשהו, יותר טוב ממה שבעיניה.

אורן: בעיניה זה מסודר.

יופי, אז קיבלתי. ואפילו שגם בעיניה זה לא מסודר.

אורן: לה זה בטוח לא מפריע, כי אם זה היה מפריע אז הבית היה כבר מסודר.

לא, אני לא יודע, אולי היא רק עכשיו באה מהעבודה.

אורן: לא, זה באופן קבוע, זה לא קשור.

זה לא חשוב לי, אני לא מחפש סיבות למה כן ולמה לא.

אורן: אז מה אני כן מחפש?

אני מחפש רק איך לראות דברים מושלמים. אותה, וכל מה שתלוי בה. זה פשוט, אני לא יודע איך להגיד. היא האמא הכי טובה לילדים שלי, בעלת הבית הכי טובה, הטבחית הכי טובה, המנקה הכי טובה, פרטנרית שלי ביחסים אינטימיים הכי טובה, הכל הטוב ביותר.

אורן: בכאילו.

כך אני מקבל אותה, נקודה. אני עובד על עצמי לקבל אותה כך. זו עבודה, בלי זה לא תגיע לאהבה. אהבה תגיע אליכם מתוך כך שאתם תראו זה לזה עד כמה שאחד כך מקבל את השני, עד כמה השני הוא רצוי, עם כל השלילה שבו וכל הבעיות שבו. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב את התינוק שלי, "הילד שלי הוא הכי יפה בעולם", אבל יכולים להגיד, "אי אפשר לנגוע בו, אילו אוזניים ואיזה אף", אבל איך האמא מלקקת אותו? ככה זה, כי זה שלה.

אורן: מה הבטחת עכשיו שיקרה אם אני אתאמץ בתרגולים האלה?

אתה תראה שזה ככה בסופו של דבר. האהבה ביניכם, בשטח המשותף שבו אתם מסתכלים זה על זה ככה, האהבה שם תגדל ואתם תראו שאתם לא צריכים שום דבר חוץ מזה. ואפילו אם יגדלו עוד כל מיני בעיות וכאילו חוסר באילו סיפוק זה מזה, זה רק ייתן ביניכם עוד יותר אפשרות להגיע לפשרות, לויתורים ולאהבה.

זה נקרא "על כל הפשעים תכסה האהבה". היא לא יכולה לגדול ולהתקיים אלא רק על הפשעים שדווקא עליהם מגדלים את האהבה. וזה חמור מאוד אם אין את הפשעים הללו, כי אז זה נקרא שאני בכלל לא מסתכל עליה. אם אני מסתכל, אז בטוח שאני מגלה רק רע. כל מיני דברים כאלה. אז אנחנו צריכים ללמוד את טבע האדם וללמד את האדם איך לקבל נכון את החיים, בצורה אובייקטיבית. לא בצורה תלותית בכל מיני רצונות, מחשבות ותשוקות שלו. אלא ככה, אנחנו בונים את העולם ביחס שלנו.

ניצה: אני חושבת שכאן צריך הרבה מאוד תרגול.

כן.

ניצה: כי יש למעשה איזשהו פער בין הרצוי למצוי. אני רוצה משהו אחד, אבל אני רואה במציאות משהו אחר, והפער הזה גורם לי לכאב, לתסכול, לאכזבה. ולמעשה מה שאתה אומר לנו זה לחיות את הרצוי כאילו הוא כבר נמצא כאן.

ואז זה יהיה.

ניצה: ואז הוא באמת יימצא.

כן.

ניצה: אבל אתה בכל פעם נופל בחזרה מהמקום הזה, פותח את העיניים, מתעורר ומסתכל.

אנחנו תומכים זה בזה, עוזרים ומפתחים את זה.

אורן: אנחנו נהיה חייבים להמשיך את זה בשיחה הבאה כי הזמן נגמר.

אם חייבים, אז נמשיך.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן.

תודה לכם.

אורן: תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו ויש על מה לחשוב. שיהיה לנו בהצלחה. כל טוב עד הפעם הבאה.

חיים חדשים, שיחה 43, 30.7.12

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים
להשאיר תגובה |

ניצה: היום אנחנו יוצאים לטיול עם זוגות שמתחילים מנקודת אפס ונכנסים להתחיל לממש וליישם את השיטה. הזוגות האלה מגיעים מכל מיני רקעים, הם כולם נשואים, חלקם נשואים טריים, חלקם נשואים כבר עשרים או שלושים שנה, לחלקם יש ילדים, לחלקם עדיין לא, חלקם נמצאים בקונפליקט ומשבר וחלקם באו פשוט כי הם רוצים לשפר את המערכת הזוגית והם מתחילים מנקודת אפס.

בדמיון שלנו, הם נכנסים כאילו לאיזה לונה פארק חדש. בכניסה יש מפה, אומרים להם אתם נמצאים פה ובסוף תגיעו לנקודה מסוימת, שם, בדרך אתם תעברו הרבה מאוד מצבים, תחנות, כל מיני דברים יקרו לכם בדרך. היינו רוצים לשמוע ממך מה יקרה להם בדרך, לאותם זוגות שנכנסים מנקודת אפס ומגיעים לנקודת החיבור.

קודם כל צריכים להבין שזוגיות היא בעצם המקור של כל החיבור בין בני אדם והמקור של כל החברה האנושית, כ"אדם וחוה", כאיזה פרוטו טיפוס, הם כל היסוד של האנושות, ואם אנחנו נתחיל לטפל דווקא מהיסוד הזה, אז אנחנו נגיע לתיקון הכללי של כל האנושות. שזה לא סתם לשפר חיים של משפחה זו או אחרת, אלא אם אנחנו נבין את השיטה איך זוג מתקן את עצמו, אז אנחנו נבין איך כל העולם מתקן את עצמו. למרות שיש כאן בעיות כלכליות, תרבויות וחינוך שונים, אבל הכל בסופו של דבר, מתחיל וצומח מהיחסים בין בני הזוג, וגם מסתיים בכך.

ולכן, הנושא שבחרתם הוא נושא יסודי ביותר וממנו נוכל למשוך קווים לכל דבר, זה מצד אחד. מצד שני, אולי אנחנו צריכים להבין בדרך שאותו משבר, למרות שהוא משבר כלכלי, פסיכולוגי, פיננסי, תרבותי, חינוכי, הוא בכל זאת נובע מאותו המשבר במשפחה. ולמרות שזה אולי נמצא רחוק מאוד אבל האגו שמכניס למאבק, למעמד, זה מול זה את בני הזוג, הוא זה שמקרין את עצמו ומפתח את עצמו בכל הבעיות האחרות. לכן הדבר הזה הוא באמת יסודי וחשוב ביותר.

וודאי שהשאלה שנשאלת היא, איך זה היה קודם? קודם אומרים שהאגו לא היה כל כך מפותח והייתה דעת חברתית מאוד גדולה. דעת החברה לחצה על כולם "איך זה לא להתחתן?", "איך זה להתגרש?", "איך זה לא לשמור על המשפחה?", ואנשים גם הבינו שלבד זה מאוד קשה. והיום, יכול להיות שזה ההיפך, ולבד דווקא הרבה יותר קל להסתדר, למשל לאמא עם ילדים, ללא אבא, בתמיכה סוציאלית מהחברה ומהכל, והעיקר זה האגו שלנו שקשה לו לסבול שמישהו עוד לוחץ עליו והוא חייב להתחשב עימו.

לכן, אנחנו צריכים קודם כל לענות על השאלה לָמה כדאי? אנחנו לא מדברים עכשיו על, למה כדאי להתחתן, נניח שהזוג כבר נשואי, למרות שזו גם בעיה וצריכים לענות עליה. ואם הם כן נשואים, אז מה מחייב כאן, אם עדיין אין להם ילדים, ואם יש ילדים, אז עד כמה זה מחייב? האהבה, ההתחייבות שלנו, הרגשת חובה כלפי הילדים? לכן, כאן אנחנו צריכים לפתח קודם כל את דעת הסביבה, כי היא לא יכולה להישאר כמו שעכשיו, אלא אך ורק אם הסביבה תעודד חיים בזוגיות יפה ונכונה, יהיה להם כוח להמשיך ולבנות משפחה נכונה. למרות שאולי נוכל לצייר להם חיים יפים וטובים, העבודה על האגו, העבודה ההדדית הזאת, היא לא פשוטה, היא קשורה מאוד לסביבה, כי הם חייבים להתפתח ביחד עם הסביבה, בקשר נכון. ולכן, אנחנו לא יכולים לבודד בני זוג ולהביא אותו לאיזה אי בודד ולהגיד שהם יחיו שם חיים טובים, הם יאכלו זה את זה אולי יותר מהר מאשר אם היו חיים בעיר הגדולה.

אז קודם כל זו הכנת הסביבה, אולי עם עוד כמה זוגות הקרובים לאותו הזוג שאנחנו מדברים עליו. אנחנו מלכתחילה חייבים לקחת קבוצה, לפחות חמישה זוגות, ולהתחיל לעבוד איתם. ותמיד אנחנו עובדים עם כמה זוגות, נניח חמישה זוגות, על זוג אחד. ואז כל אחד מרגיש את עצמו מול האחרים, שהם תומכים, שמעוררים, שעושים דיונים, שמסבירים זה לזה, שמרגיעים זה את זה.

בלי אווירה כזאת שאנחנו הולכים לקראת התיקון של החיים שלנו ושזה יהיה מקובל עליהם, עוד לפני שאנחנו מתחילים איתם, זה לא יצליח. אנחנו צריכים לברר עד כמה שהם קרובים זה לזה, מחויבים זה לזה, הם חייבים להיות חברים בחיים, הם חייבים להכיר זה את זה. זה לא צריך להיות משהו מקרי, שהם התאספו לאיזו קבוצה, למרות שגם זה יכול להיות. אבל יותר טוב אם זה יהיה בתמיכה מהסביבה, מהקרובים, מהרחוקים, אולי מהשותפים שלהם בעבודה וכן הלאה. ככל שיש יותר תמיכה רחבה מהחברה, וודאי שזה יותר מועיל לאדם, זה משפיע יותר חזק מהכל.

זאת אומרת, חוץ מהסביבה אנחנו צריכים לצייר את העתיד היפה. מה הרווח? כי אנחנו מדברים על בני אדם שהם אגואיסטים ובעצם מה הם מרוויחים מלהיות יחד? אם הכל בסדר והם חיים כמו זוג יונים אז אין בעיה, אלא אנחנו מדברים על האנשים שהם כבר נמצאים באיזו שאלה, בשביל מה, ולמה והאם כדאי, בכמה עצבים זה עולה, עד כמה זה בזבוז הזמן, ואולי בצורה כלכלית אפילו זה אולי לא משתלם? ועוד ועוד. אז אנחנו צריכים לצייר כאן בכל זאת את המצב הטוב, מה הרווח.

הרווח יכול להיות כלכלי, הרווח יכול להיות בבריאות, אם יש ילדים אז בטוח שכאן אנחנו חייבים לפתח את החשיבות של הילדים, אנחנו חייבים לפתח את מערכת התמיכה. אם אנחנו מדברים עם זוגות שכבר יש להם ניסיון רב בחיים, כמו שאני נניח מדבר עם הזוגות שנמצאים בגילי, אז הם אנשים שהם יודעים על החולשות, ההרגלים אחד של השני, וכבר רגילים לזה עד כדי כך שאפילו הצרות הקטנות, מתוך שכל אחד מייצר לשני, גם זה חסר להם, זה הפך להיות איזו "המתקת הדינים" מה שנקרא. שגם זה טוב, זה גם מין קשר, שאם לפעמים אין איזה חיכוך קטן אז לא מרגישים שיש לידך מישהו. ושבן הזוג הזה נמצא, אז זה כבר הופך להיות להרגל שנעשה טבע שני ובלעדיו זה מאוד קשה.

אנחנו רואים על זוגות שחיים הרבה זמן ביחד, עד כמה שקשה לאחד מבני הזוג אם השני נפטר, במיוחד לגברים, כי הגבר רואה באשתו, חלק מאמו. יש כאן תמיכה נפשית הרבה יותר גדולה שהאישה נותנת לגבר. והגבר תלוי באשה, הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב, בהשוואה לתלות של האישה בגבר. האשה תלויה בגבר יותר בצורה כלכלית, והגבר תלוי באישה יותר מבחינה הנפשית. כמו ילד קטן, הוא מקבל קשה את איבוד בת הזוג. ואז אנחנו רואים, שזוגות כאלה שכבר חיים חמישים שנה ביחד, יש להם בעיה גדולה להרגיש את המצב הטראגי זה. זה ממש הופך להיות טראגי.

מה שאין כן, זוגות צעירים או כאלה שנמצאים חמש עשרה שנות נישואים, כאן זו הבעיה, וודאי שהיא תלויה בהכנה ובחינוך. וכאן אנחנו צריכים לפתח את ההבנה עד כמה שהם תלויים זה בזה בצורה הדדית, והם לא מרגישים בכך. וכאן בדיבורים, בסדנאות ביניהם, אנחנו צריכים דווקא לפתח את הצד הרגשי הזה. שכמה זוגות ישוחחו ביחד, על כמה שהם רגילים לזה לזה, עד כמה שקשה להם אפילו בלי ההצגה של הבעיות שאחד מבני הזוג עושה לשני.

כי גם אם התמיכה הזאת היא אפילו שלילית, היא נותנת מן גבולות, מסגרת לחיי המשפחה, ואז כל אחד יודע ש"אני חי במשפחה". אני משלם על זה כך וכך אבל בלי שאני מרגיש את הצד השלילי, או את הצד החיובי, אני כאילו נעלם, נאבד, נמצא באיזה וואקום, באוויר החופשי ולא טוב לי מזה. אנחנו צריכים יותר לפתח בהם את הרגש ואז הם יבינו שהאדם לא מסוגל להיות לבד. וחיי המשפחה נותנים לאדם כאלה רגשות מהמסגרת, מהקיום, מהתחייבות, שצריכים אותי ושאני צריך את האחרים. וזה מייצב את האדם בחיים כך שהוא מרגיש את האני, כי יש משהו, יש יסוד, יש איזה תא שהוא שלי.

לכן כאן צריכים את עבודת הפסיכולוג ובתמיכה של הזוגות, הוא מפתח את ההשפעה מכל הזוגות שנמצאים בסדנה. כך, בטיפול על כל אחד ואחד, צריך לפתח את הצורך במסגרת המשפחתית, גם החיובית וגם השלילית, ולא יכול להיות אחד ללא השני. זה שאדם חושב שהוא יכול להיות רק ביחסים היפים והטובים, אנחנו לא בנויים כך בעצמנו, שאנחנו יכולים למצוא את המסגרת רק בכיוון אחד. המסגרת היא תמיד מורכבת משתי הצורות הקשר, והשלילי הוא לא פחות אלא אפילו יותר חשוב מזה שהוא כאילו חיובי.

כי אנחנו רואים שגם בעצמנו שאנחנו נמצאים ביחסים "כאילו טובים" ויש ממש יחס טוב בינינו וכולי, אנחנו צריכים להוסיף קצת מלח, צריכים להוסיף קצת פלפל אחרת הרגשת הקשר היא לא שלמה. וכאן אנחנו צריכים לשחרר אותם מהרבה אשליות שאפשר להיות רק באהבה ובשמחה. זה לא יכול להיות. "על כל הפשעים תכסה האהבה", לא יכולה להיות שמחה, אלא שיש בה משהו ביסודה מהמר, מהמלוח, מהעוקץ, אחרת, אף פעם זה לא יקרה. במוזיקה, בציור במה שאנחנו לא עושים, אנחנו קיימים משני כוחות.

אז קודם כל צריך להביא להם קצת מאיזו תפיסה בוגרת יותר על מי אנחנו איך אנחנו יכולים להתקיים, ואז מתוך הבנה רצינית ובוגרת שחייבים לשלב שני כוחות יחד, והשלמות נמצאת דווקא באמצע, בקו האמצעי, אנחנו צריכים ללמוד איך אנחנו משלבים את שני קווים האלה, ימין ושמאל יחד, ולא יכול להיות אחד ללא שני, וחייבת להיות ביניהם התמזגות נכונה. לא יכולה להיות שמחה ללא צער וצריכים גם אותו וכולי. אם הכל לבן או ורוד זה לא עובד. אפילו אצלנו, אנחנו לא מקבלים רק צד אחד, בשמיעה, בראייה, בכל חוש וחוש, כך אנחנו תמיד רוקדים בין שני הקצוות.

אם הם מודעים לזה ואנחנו חוזרים כל פעם על התרגיל הזה, אז אנחנו בסופו של דבר מלמדים אותם איך להיות בהתמזגות הנכונה. ותמיד היינו נמצאים בין זה לזה וזה נורמאלי, ואי אפשר אחרת להרגיש את החיים.

אם כך השאלה היא עד כמה אנחנו מכירים זה את זה, את החולשות, והדרישות, והגבולות, עד כמה אפשר לשחק ולגעת בשני דווקא כדי להרגיש את עצמנו יחד, אנחנו צריכים קצת להיכנס אחד לתוך השני, לא עד כדי פגיעה אבל כדי לגעת, וכאן יש ממש אמנות.

ושוב יש השאלה, בשביל מה האדם צריך את זה? הוא צריך למצוא בזה איזה מין אתגר, איזו יצירה, הייתי אומר. זה כמו ניגון, זה כמו ציור. זו איזו יצירה שבה הוא ממש מייצב את עצמו בחלל הגדול שבעולם. כמין עיצוב, תא שממנו והלאה הוא יכול להמשיך לחיות. לא רק לחיות, לבנות את עצמו ולהיבנות. כי העיצוב הנכון של בני הזוג, אחד בעזרת השני, מול השני, נותן לכל אחד מתוך הסיטואציה הזאת שהם מייצבים, יחס יציב לחיים.

זאת אומרת, בזה אני בונה את עצמי ויוצא מהתא כלפי העולם. זאת אומרת, דווקא על ידי בן הזוג שלי, אני ייצבתי את עצמי ואני יוצא לקשר יותר רחב עם העולם, עם הסביבה, עם העבודה, בכל דבר ודבר. ובאותה התבנית כמו שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות ביני לבין כל אחד ואחד בעולם.

ודאי ששם היחסים הם אחרים, יש רווחים והפסדים. עד כמה אני יכול לגעת או להיכנס במישהו וכולי, זה עם אחרים. אבל זה שאני למדתי לעשות את זה במשפחה, זה מקנה לי עכשיו תורה שלמה איך להתייחס לכל דבר שבחיים בעולם, במיוחד לבני אדם או לגופים שלהם. אני גם מבין אותם, גם מרגיש את עצמי יותר בטוח, אני מתחיל לשחק איתם באותו טנגו כאילו שאני נמצא במשפחה. יש לאדם כבר כלים בנויים לזה, ואז זה ממש אדם שיודע, לנגן בתוך המשפחה בצורה הנכונה.

הניגון הוא עם עליות וירידות, זה הניגון, אחרת זאת לא הייתה מלודיה, ברור, אבל הוא מסוגל גם לעשות את זה בחיים.

ולכן בהרבה מקרים אנחנו יכולים להתחיל דווקא מהבעיות החיצוניות. מה קורה לך בעבודה, איך אתה מסתדר עם בני אדם זרים, איך אתה מתייחס להורים שלך, או בחברה, האם אתה יודע למצוא שפה משותפת, ואם לא בוא, אנחנו נלמד את זה דווקא בתוך הזוגיות ואז אתה תדע איך להמשיך הלאה ותראה עד כמה שזה יהיה מוצלח.

זה בעצם יכול להיות כאחד מהתמריצים, הרווחים שהאדם יסכים להם. ואנחנו צריכים להסביר לזוגות שאדם צריך לדעת לסדר את עצמו בתוך הבית. אם האדם הוא אדם מיוחד שמתעסק במדע, איזה מדען מיוחד, איזה צייר שמתעסק במיוחד ביצירה שלו, אז יכול להיות שהוא נמצא באיזה חלל משלו, ואז בדרך כלל בן הזוג שלו סובל, זה יכול להיות גם בגברים גם בנשים. אני רואה את זה במשפחה שלי, מצד אחד אשתי סובלת, ומצד שני הבת שלי היא כזאת שהיא כל הזמן ב"ציור" משלה בביולוגיה ואז בן זוג שלה סובל במקצת. רואים את זה, זה לא סוד שאני אומר כך. בכל אחד ואחד אנחנו רואים לאיזה כיוון המשקל נוטה במקצת, אבל זה בסדר, רק צריכים להבין שזה קורה.

אבל בדרך כלל אנחנו צריכים להסביר להם שאדם שלא יודע לסדר את עצמו בתוך המשפחה ודאי שלא יוכל לסדר את עצמו גם בקשר עם אנשים זרים. זה שייך לאנשים שנמצאים בשירות הציבור, לכל מיני אנשי מכירות, למארגנים, לאנשי ארגון למיניהם. אנחנו מיד יכולים לראות שאיש כזה יצליח אולי לזמן קצר אבל ההצלחה שלו תהיה לא מתוך זה שהוא הצליח לסדר יחסים טובים עם בני אדם, אלא מתוך זה שהוא יעשה את זה מלחץ על האנשים, מהפחדה, מדברים כאלה. לא בשתי המושכות הוא יעבוד איתם כמו שהוא צריך לעבוד עם בן הזוג שלו.

לכן אנחנו צריכים כל הזמן להדגיש שזה שאנחנו בונים את עצמנו נכון, יודעים את האמנות הזאת של איך להסתדר עם בן זוג, בזה אנחנו ממש "קונים" את המושכות לניהול כל היחסים שלנו עם כל חברה, בעבודה, עם הקרובים, עם החברים, עם כולם. אנחנו אז יודעים לסדר, "לסובב" לנהל את היחסים שלנו עד לחברה הגדולה ביותר, ולא יכול להיות אחרת כי כך אנחנו בנויים. זה מגיע מאדם וחווה ועד החברה הגדולה שהתפתחה מהם כביכול, בצורה אלגורית. כך זה קורה.

מכאן אנחנו מבינים כבר אילו סדנאות אנחנו צריכים לערוך בין בני הזוג. קודם כל להבין את החולשות, לסכם אותן, לברר אותן, לסדר אותן גם בצורה אישית ברורה וגלויה, בצורה אובייקטיבית וסובייקטיבית. אובייקטיבית, זה לדעת שאלה סוגי בני אדם והאופי שלהם. נניח שאני לא משתמש ואף פעם ולא השתמשתי במילים כמו "המזל שלהם", "סימן המזל", זאת אומרת לכל סוג, ובכל זאת יש לנו סוגי אופי, סוגי התנהגות וכן הלאה.

אנחנו צריכים לקחת דוגמאות מההורים שלהם כי בטוח שכמו שהם ראו בבית כך הם "מושכים" את זה לכל החיים. צריכים לדבר על זה. הרבה לדבר ולסדר את זה, כדי שממש לכל אחד ואחד תהיה ברורה הדמות של השני, עד כמה שכל אחד מהם מסוגל להחזיק אותו נכון בפנים. שלא סתם אני מתרגז, לא סתם אני אוהב ושונא, אלא לראות בצורה אובייקטיבית את הדמות של השני ואיך אנחנו, שתי הדמויות האלה, נכנסות לקשר הדדי בהבנה הדדית.

הקשר הוא תמיד כזה שמה שבולט בשני, שוקע בראשון וההיפך. עד כמה שאני ובת הזוג שלי יודעים איפה אנחנו צריכים לוותר כל אחד לשני, כי קשר לא יכול להיות בלי הוויתור ההדדי, ודיברנו על זה כבר. ושאני טוב מאוד אבין עד כמה שאפשר ועד כמה לא לגעת בכל דבר. ואז אנחנו נמצאים ממש בריקוד. אנחנו לא רוצים לעזוב זה את זה כמו בטנגו נניח, יחד עם זה אנחנו נמצאים בריקוד הדדי ודווקא התנועות האלה נותנות לנו הרגשה הדדית של יחד ושל אחד.

אנחנו מעבירים סדנאות כאלה, זאת אומרת על חולשות ובעיות. חולשות זה שכל אחד יכול איכשהו לוותר, בעיות זה שאף אחד לא יכול לוותר לשני, זה יותר מדי בשבילו, התלות ההדדית שאנחנו צריכים לפתח. עם ילדים זה הרבה יותר קל, אנחנו צריכים אז לצרף אותם וגם קרובים וחברים.

את כל מה שאנחנו מפתחים מכל סדנה וסדנה, אנחנו צריכים להוציא כסיכום ולתת להם כשיעור בית. לעשות עכשיו משהו דומה ולשנות את היחסים עם הקרובים, בעבודה, עם השכנים, בסופר מרקט שאני נכנס אליו, בכל דבר. כשאני נפגש עם בני אדם, אפילו לרגע אחד, איך אני "מסובב" את עצמי ואיך אני על ידי זה גם מסובב אותו בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בידידות, בהתכללות, באיזשהו חיבור רגשי זמני. זה יכול להיות לחצי דקה אפילו. על ידי זה אנחנו כבר באים לשינוי החברה, שכל אחד מאתנו משחק כך.

אותם חמישה זוגות נניח, מביאים לנו דוגמאות משינוי היחסים שלהם בעבודה, עם הקרובים, עם השכנים וכולי, ואז אנחנו עושים גם על זה תרגילים עם כל הבעיות או השאלות שלהם. אנחנו גם עושים על זה דיונים וסדנאות, וכך מתקדמים. העיקר שכל הזמן האדם לא חוזר להסתכלות השטחית שלו ש"זהו אני כזה" אלא כל הזמן הוא מסתכל מתוך התבנית החדשה על הזוגיות שלו, על החברים שלו, על העולם. וכל הזמן אנחנו צריכים לפתח בו את החשיבות הזאת, את הרווח הפרטי והכללי. זה בעצם המסלול.

המטרה היא להביא את האדם להרגשה שהוא יכול להיות קשור בצורה מאוד מועילה, יצירתית עם כל סביבה שתהיה, אפילו עם כל העולם. שממש ירגיש את העולם מולו כמו את בן הזוג שלו. כי בסך הכל אנחנו רואים שהכל זו אותה צורה אגואיסטית פחות או יותר, שכל העולם זו דמות אדם אחד. וכך אני אז מתחיל לראות בו את החולשות, את הבעיות, עד כמה שאפשר לגעת בו, עד כמה שאפשר להיכנס לתוכו או עד כמה שלא וכן הלאה.

ואז אני גם מעצב בתוכי את ההסתכלות הפילוסופית הנכונה כלפי העולם. אני כבר לא מתרגז סתם ולא מאשים סתם אלא אני מבין שזה הטבע ואלה החולשות ואלה אולי התופעות היפות והטובות במשהו, ואז אני מקבל יותר נכון את העולם. מתוך זה אני ודאי יכול להעביר את היחס הזה לילדים ואז בזה אני נעשה לא רק יותר בוגר, מבין ומרגיש, אלא גם הסביבה מרגישה שאני כזה. ואז גם יותר קל להם להתייחס אליי כי אני מבין אותם יותר ומרגיש אותם.

זה כך חוץ מכמה מקרים מיוחדים, שהם או בעבודה הרוחנית או בעבודה יצירתית מאוד אחרת, של ציירים, מוזיקאים, כי אלה נמצאים כל הזמן בהתפתחות עצמית מאוד מיוחדת. להם צריכים לסדר תמיכה נוספת של הסביבה כדי שיוכלו לרקוד את הטנגו שלנו גם עם בני הזוג וגם עם סביבה יותר רחבה. אם אנחנו נוכל לסדר כך את האדם, שמתוך הזוגיות שלו הוא ילמד איך צריך לקבל כל העולם, אז הוא יקרין את היחס הזה שלו, הבוגר, ההגיוני, המאוזן לאחרים, וההשפעה תהיה טובה.

חיים חדשים ,שיחה ,39 25.7.12

 

 


שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |