את השינויים הפנימיים האלה אני יכול להביא רק על ידי הפעולות.
אורן: לפגוש איש אחד בבית שלו בכורסה בסלון, הוא מסכים להקשיב לך, דבר איתו.
זה לא הדיבור, אני צריך להביא לו שינויים פנימיים. את השינויים הפנימיים האלה אני יכול להביא רק על ידי הפעולות. פעולות עם אור שהוא ירגיש לא במילים. מילים אני לא יכול לתת לו יותר מכמה מילים כאלו שהוא בקושי מבין אותן וגם לא מבין. אי אפשר בהסבר להעביר את הדברים. כמו שהוא לא היה מבין לפני מאתיים שנה מה שקורה לו היום בחיים, כי מאז הוא עבר את החוויה הרגשית. אדם זה רצון לקבל, רצון ליהנות, הוא רק מבין מרגש. השכל בא אחרי הרגש.
אם אני מכניס אותו עכשיו לחוג, להפעלה מסוימת, והוא יחווה, הוא יעבור כל מיני רגשות, אחר כך אוכל להסביר לו, למה עברת את זה, מה עברת, איך הרגשת. מאיפה הרגשת. יהיה לי מאיפה להסביר, אבל קודם הוא חייב לעבור חוויה.
אורן: מה מפריע?
החינוך שלנו הוא חינוך חווייתי.
אורן: למה שהוא יגיע למסגרות החינוך שלנו?
שלא יגיע. לכן אני אומר לך שאנחנו נמצאים בבעיה. אני לא רוצה להגיד שאני מחכה עד שהוא לא יוכל כבר לשבת בבית.
אורן: זה מה שיוצא, אתה בונה על זה שהוא יבוא אליך.
אני בונה על זה ואני חושב שהם יבואו.
אורן: הם באים.
לא, אבל הם יבואו לקבוצות שלנו, לקורסים.
אורן: הם באים גם עכשיו, זה מתרבה מיום ליום, אבל רובם לא באים.
אתה הולך בעקבות השיחות הקודמות שלנו.
אורן: איפה, פה?
תביא עצה, תביא לו משהו פרונטאלי. אתה מספר, הוא עם סיגריה, עם כוס בירה, קפה, יושב, שומע. האם מזה יהיה לו כבר חיים חדשים? לא.
אורן: אני לא מחפש עצה בכלל.
כך זה לא יעזור. אין דבר כזה, אין.
אורן: אני לא מחפש דבר כזה.
אורן: אני רוצה שיהיה לו מורה אישי, פרטי. בכיתה יש מורה לשלושים ילד, ואני מביא הביתה לילד מורה פרטי ללמוד מתמטיקה. אמרת שהמקצוע שלנו זה לחנך אדם חדש ואז הוא יסתדר בכל המערכות, לפרמט אותו, לחנך אותו מחדש. בוא תבנה אותו עם מורה פרטי.
יש לי תלמידים, שנמצאים רחוק באיזה מקום, והם כן לומדים דרך המסכים. אבל הם רוצים ללמוד, הם נמצאים יחד עם הקבוצה שרואים על המסך בלב ונפש. הם רוצים להתכלל. הם שותים את המילים שאני אומר או קורא, והוא נמצא יותר בקבוצה ממי שנמצא שם פיסית. זה משהו אחר.
אורן: זה תלמיד קבלה.
לא קבלה, זה לא חשוב קבלה או השפעה, זה לא חשוב מה ילמד, שילמד טכניקה, לא חשוב. לפעמים אני רואה תכניות מדע בטלוויזיה, או מוציא מהאינטרנט תוכניות שאני ממש נמצא בהן ויש לי אלף שאלות, אני ממש עובר חוויה עד שאני מזיע.
את השינויים הפנימיים האלה אני יכול להביא רק על ידי הפעולות. צריך לבנות אז כל מיני מחזות תיאטרון בשבילו, ומערכות ש"יתפסו" אותו ויכניסו אותו לתוך מסך הטלוויזיה פנימה. זה כן אפשרי, אבל רק לא שאני אדבר ואדבר אליו ממסך הטלוויזיה.
חיים חדשים - שיחה 29, 02.07.2012
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
לתפוס את האדם באמת בלב שלו, בבטן שלו. בכל מיני בעיות שהן ממש מהחיים שלו.
אורן: התלמידים שיש לך היום כולם התחילו ממסך הטלוויזיה ולא משום דבר אחר, מהדיבורים שלך ולא משום דבר אחר.
התלמידים האלה היו בהכנה מיוחדת מעצמם.
אורן: נכון, אז בוא נדבר על זה. אמרת שהם צריכים רצון. לתלמידים שלך בקבלה למשל יש רצון להתפתח.
נכון. וכמה שהם לא מבינים כלום, הם ממשיכים וממשיכים.
אורן: אז בוא ננתח, איזה רצון יש לשבעת המיליארדים שיושבים בבית. מאוד פשוט, הם רוצים לחיות טוב, כי החיים שלהם לא טובים.
כן.
אורן: איפה החיים שלהם לא טובים? החיים שלהם לא טובים איפה שהחיים נמצאים. איפה החיים נמצאים? במערכות האלה, בבית, בעבודה וכן הלאה. ואתה מורה שיכול ללמד את האנשים איך לחיות טוב?
כן. אני מורה לחיים טובים.
אורן: אז נאמר, שאיש אחד הזמין אותך לתת לו שיעורים פרטיים, קורס פרטי "מורה לחיים טובים" והוא פוגש אותך אצלו בסלון. מה אתה אומר לו?
אז אני מביא עוד תשעה אנשים איתי. זה הכלי שלי לשינוי האדם. אין לי אפשרות אחרת, איך אתם לא מבינים?
אורן: אני מבין שיש לך שני נתיבים שבהם אתה פועל. אחד זה סביבה, זה תשעת האנשים שרצית להביא איתך.
והוא כעשירי שישלים מניין.
אורן: כן, שיהיה לכם עניין, גם תדברו?
כן, זה כבר משהו אחר. הדיבור כאן לא חשוב.
אורן: מה פירוש לא חשוב?
הדיבור יהיה כהסבר המלווה לפעולות שנעשה.
אורן: זו בעיה, כי יצרנו סיטואציה דמיונית. אבל אף אחד לא יזמין אותך לסלון שלו עם עשרה אנשים.
אז אנחנו סוגרים את העניין.
אורן: אז מה יעשו שבעה מיליארד האנשים? זה מה שאני שואל מלכתחילה. אנחנו תשעה אנשים מחכים אצלנו בכיתה לעשירי – בוא תצטרף.
כמו כל המינים, הרבה מינים נכחדים היום בכל כדור הארץ.
אורן: על זה אנחנו בונים?
כן.
אורן: טוב, אז אפשר לסיים בנימה אופטימית זו את השיחה.
לא, כי אתה לוקח ממני את הכלי היחיד שיש לי, אז מה אתה רוצה שאני אענה לך?
אורן: אי אפשר להפעיל אותו כלפי שבעה מיליארד. אתה בונה על זה שהם יהיו אקטיביים, שהם יבואו לקבוצה.
אפשר להפעיל אותו ממסך הטלוויזיה. אנחנו נבנה כל מיני תכניות כאלה, שיהיו בשבילו הדגמה רגשית עד כדי כך, שהוא כביכול משתתף איתנו. זה אפשרי. אבל אנחנו צריכים בכל זאת להדביק אותו למסך הזה. התלמידים שלי כבר דבוקים, יש להם נקודה שבלב. לאלה לא. אז יכול להיות שצריכים הפצה גדולה בכלי התקשורת.
אורן: עושים הפצה גדולה בכלי התקשורת.
להפיץ שכאן יש מומחה מיוחד.
אורן: שכדאי לבוא אליו.
כן.
אורן: כמה יבואו ממאה איש?
הרצון לקבל שלהם לא נמצא בידיים שלי שאני אעורר אותם. אני לא מחלק לכל אחד ואחד קסמים עם מקל ומכניס להם ניצוץ בלב. אנחנו מדברים על הדברים הרגילים. גם להגיע לשבעה מיליארד איש דרך מסך הטלוויזיה זה חלום, הרי זה לא מציאותי, מי ייתן לך?
אורן: יותר פשוט מזה, לא מעניין אותם מה שאנחנו מדברים, זו הבעיה. אנחנו מדברים דברים גבוהים, הם לא כאלה גבוהים. הם אנשים פשוטים, לא מתקני עולם כמונו.
אני חושב שעלינו לתת את הכוח שלנו, ואנחנו בונים את עצמנו לאט לאט לקראת זה. אנחנו רוכשים בינתיים ניסיון, מתרשמים ממה שאנחנו עושים, בונים את עצמנו קודם כל כמחנכים. אבל אחר כך אני חושב, נניח בעוד חצי שנה, לא יודע כמה זמן זה ייקח, נוכל לבנות תכניות כאלה לטלוויזיה, באותו סטודיו שלנו שאנחנו עכשיו נמצאים, שהן יהיו כאלה, שהאדם כמעט ברצון שלו, אפילו שאין לו צרות בחיים, ירצה לראות אותן, כי הוא יראה בהן סיטואציות מעניינות. זה יהיה כמו מותחן, כמו סדרה יפה וגם פסיכולוגית. בצורה כזאת הוא יראה בה את עצמו, את האחרים, וכל מיני דברים שהוא רואה בכל הסדרות. נוכל לבנות את זה.
זו בעיה, בעיה תקציבית, ובעיה איך להציג את הדברים האלה יפה, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות, סדרה פסיכולוגית מהחיים ולא משהו דמיוני ששם כולם משחקים דמויות כמו מפלסטיק. לתפוס את האדם באמת בלב שלו, בבטן שלו. בכל מיני בעיות שהן ממש מהחיים שלו.
צריכים להוסיף לזה עוד פרסומת בכלי התקשורת, מאמרים בכל מיני עיתונים, דיבורים של ידוענים ברדיו, אולי כל מיני מומחים. צריכים להביא דוגמאות של תוצאות יפות מבתי הספר, מכמה משפחות. אבל בסך הכל אין לנו ברירה, אנחנו צריכים לבנות כאלה מערכונים.
חיים חדשים - שיחה 29, 02.07.2012
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
יש לנו עבודה להביא לאדם את החיים הנוכחיים, את הניתוח שלהם, למה הוא עושה כך.
אורית: אתה בעצם מדבר על מין ערכת חינוך למבוגרים, שבשלב הראשון אנחנו נציע להם לבוא ולראות מה אנחנו יכולים להציע להם. אחר כך נדבר איתם על טבע האדם, ניתן להם איזה הסבר. אבל הפיתוי הראשוני צריך להיות כזה שהם ירצו להיכנס לפרוגרמה של ערכת חינוך למבוגרים.
אני חושב שבלי להסביר להם את הפרוגראמה ובלי להגיד להם את המילה הזאת, אנחנו נקרין להם סדרה. היא צריכה להיות מושכת עד כדי כך שהם ידבקו לטלוויזיה. כי הסדרה הזו תהיה ממש מהחיים שלהם, כמו עלי או על השכן שלי. ושם יציגו מקרים ובעיות כמו שיש לי עם הילדים, עם האישה, בעבודה, עם החבר שלי, בכל מיני תחומים, עם הרכב, עם הזבל, עם החופש, עם כל מה שיש לי. אבל דברים שלקוחים ממש מהחיים, לא כמו בקולנוע, אלא בצורה כזאת שאני אראה שכך זה קורה.
וכאן פתאום אני רואה טריק מיוחד, איך שמסובבים לי את זה ואני מקבל הסבר למה הוא עשה כך ולמה היא וכולי. למה אפשר לשנות את זה ובצורה מאוד פשוטה כביכול, רק לשנות את היחס לדברים.
אנחנו צריכים לזה מומחים. פסיכולוגים, אנשי קולנוע ותיאטרון, כי כאן יש לנו עבודה להביא לאדם את החיים הנוכחיים, את הניתוח שלהם, למה הוא עושה כך. את החיים החדשים עם הניתוח שלהם, ואיך אנחנו עוברים מהחיים הנוכחיים לחיים החדשים. באיזו צורה אפשר לעשות זאת עם הילדים, עם המשפחה וכולי וכולי, והתוצאה היפה שאנחנו מקבלים.
מובן שכך צריך לעשות. לי אין כוח לבצע את הדברים האלה במומחיות, אני לא שחקן ואין לי אמצעים לבנות דברים כאלה. אין גם אנשים שכבר יודעים ומוכנים, גם להכין תסריט וגם לבצע ואת כל זה צריכים לבנות. אבל אם אנחנו מדברים על הגישה דרך מסך הטלוויזיה, אז בצורה כזאת.
דיברנו על זה כבר הרבה פעמים, הבעיה היא רק בביצוע.
חיים חדשים - שיחה 29, 02.07.2012
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
אורן: אמרת שקבוצה יכולים להיות שניים, הכוונה שני זוגות?
כן, שני זוגות זה מול זה.
אורן: בני הזוג בעצמם יכולים לבנות ביניהם קבוצה? גבר ואישה יכולים לבנות את עצמם כקבוצה?
יכולים, ודאי, "מיעוט הרבים שניים", אבל זה כשמסכימים באמת כל אחד לתת לשני דוגמה. אבל מאיפה הם ייקחו כוח לתת לשני דוגמה אם הראשון יהיה כלפָי כקבוצה. קשה. מאיפה יהיה לו כוח איחוד, עם מה הוא יתאחד? יש טכניקה שהוא מתאחד איתי, אבל זה לא מספיק, "ברוב העם הדרת המלך" אני צריך בכל זאת דוגמה רחבה, כמו שנראה לי זו חברה , קבוצה, הסביבה.
אורן: נניח שהם שני זוגות.
שני זוגות זה מספיק.
אורן: אז מאיפה הוא לוקח את כוח האיחוד, עם מי הוא מתאחד? אמרת שבין בני זוג חסר לך מאיפה לקחת את כוח האיחוד.
זוג אחד נותן דוגמה לזוג השני. וחוץ מהדוגמה הויזואלית הוא נותן להם גם את כוח האיחוד שהם מתחברים. כי בדוגמה הויזואלית הזאת יש גם כוח פנימי של איחוד.
אורן: אז זה צריך להיות זוג שהוא כבר במשהו טוב?
במשהו, בנטייה לזה. כמו בקבוצה שלנו.
אורן: אז אי אפשר שאחד מבני הזוג הוא ייתן לשני את הדוגמה הזאת של נטייה לטוב?
כן, אבל זו בכל זאת לא קבוצה. זו בעיה. אפשרי, אבל הרבה יותר קשה.
ניצה: אבל נניח שזוג כזה עבר תהליך של כמה מפגשים, והיה עם עוד כמה זוגות. אחר כך האם הוא מגיע למצב שהוא יכול לתחזק את זה בתוך הקשר שלו, או שכל הזמן הוא צריך להיות מוקף בקבוצה?
כל הזמן. כי אגו שלו כל הזמן מתפתח ומראֵה אופנים חדשים. העבודה הפנימית הזאת היא לא נגמרת. אבל האם הוא צריך כל הזמן להיות באיזשהו קשר תמידי עם הקבוצה, עם גורם זָר? אולי את הקשר הזה אפשר כבר לחדש על ידי תכנית טלוויזיה. אני לא יודע, זה יכול להיות.
אורית: בדרך כלל, מניסיון, כשעוברים קורס שהוא ממוקד מטרה מסוימת, ואחר כך לא חוזרים להיפגש, אותה קבוצה עם אותו מנחה, באמת יש נטייה לדברים "להתמוסס."
בטח.
אורית: כך שבאמת לחזור לתחזוקה פעם בכמה זמן זה מאוד משמעותי.
ניצה: מה עוד צריך להיות בסדנה כזאת? דיברנו בעצם על איזושהי סדנה, כי ברגע שיש שני זוגות זו סדנה. זה לא זוג אחד.
נכון. אפילו זוג אחד זו סדנה. "סדנה" נקראת פעולה פיזית עם מניע פנימי. זה לא יכול להיות ללא השתתפות גם בדיבור ובמה שאדם מתבטא. מצדי שירקדו.
אורית: אתה חוזר עוד פעם למקום שחייבים גם לחוות ממש, שתהיה שם עשייה ממש, ולא רק חשיבה. זאת אומרת, ממש צריך בפועל להרגיש את זה.
זו חייבת להיות עשייה ממש בתוך סביבה, רצוי פיזית ולא וירטואלית, שהיא עושה אותה פעולה, וכך מחבקת את האדם או הזוג, ובזה משנה אותו.
ניצה: נניח שזוג כזה עכשיו מתעניין, ואנחנו יודעים שתמיד כשמישהו רוצה לברר תהליך, הוא מיד מנסה לברר פרטים, אפילו על כמה מהר הוא ירגיש למשל את כוח האיחוד הזה בתוך התהליך הזה. זה קורה מהר? זה קורה אחרי תקופה מסוימת? כמה מהר הוא ירגיש.
אני חושב שמיד.
ניצה: מיד? ומיד ההרגשה הזאת עושה איזה תהליך?
התפעלות יכולה להיות ודאי מישיבה ראשונה כזאת, מהפגישה הראשונה. אבל אחר כך אנחנו צריכים לפתֵח את זה. כי גם זה כל פעם נראה כבר הרגל. יהיה משהו חדש או לא. האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
ניצה: זאת אומרת, כל פעם צריך להעלות את הרמה הזו של החיבור.
ביניהם הם כבר יכולים לשמור על זה. הם צריכים לדעת לשחק לא כל אחד נגד השני, אלא כל אחד נגד האגו שלו. האדם צריך להיות שחקן. זה משחק החיים האמיתי.
ניצה: אני חושבת שזו התחלה, הייתי רוצה לראות איך אני בונה את משחק החיים הזה, איך באמת יוצרים משהו, איזשהו תהליך, שהוא תהליך שמעביר את האדם באמת שלבים.
את זה רצוי לעשות במסגרת יותר רחבה אולי, עם עוד כמה אנשים שלנו, שהם בעצם המומחים בבניית אירועים כאלה, ולחשוב איך לעשות. אבל בהחלט לנסות את זה. לא חסרים זוגות כאלה. גם קרובים לנו. ולסדר דבר כזה. זה מעניין. בטוח שאם נוכל להראות תוצאה יפה, טובה, לא תחסר לכם עבודה.
אורית: אנחנו לא ממש מחפשים.
לא, אבל כבר עם תוצאות באמת מיוחדות.
אורן: אז בזאת נסיים הפעם. תודה הרב לייטמן, תודה אורית דולב, תודה ניצה מזוז.
ניצה: תודה.
אורית: תודה רבה.
אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
הסביבה היא כל דבר מחוצה לי. כל דבר באגו שלי שאני מרגיש כלא שייך לי
ניצה: אני רוצה לחזור למקד את הסעיף שדיברנו עליו. דיברנו על נושא של וויתור, חיוך, על הכרת הדחפים והשליטה בהם, והנושא הרביעי הסביבה, אמרת שלא חשוב מה הטבע שלי, תמיד נוכל לתקן אותו על ידי השפעת הסביבה.
הסביבה זאת הדוגמה של השני.
ניצה: הרבה פעמים תופסים סביבה כמשהו חיצוני. האם הסביבה היא בעצם בתוך הבית?
הסביבה היא כל דבר מחוצה לי. כל דבר באגו שלי שאני מרגיש כלא שייך לי. וברגע שהוא מצטרף אלי, הוא שובר לי את הגבול, הוא כבר לא חיצוני, הוא נכנס בתוכי. כמו תינוק, כמו ילד קטן, ואני כבר לא יכול להראות כלפיו את השריר שלי, את האגרוף.
ניצה: אם אני אתחיל להבין שהסביבה היא הקשר שלי, הבית שלי, אז איך אני בונה סביבה, איך כל אחד מאיתנו בונה לעצמו סביבה בתוך הבית, כזאת שתוכל באמת לארגן, לסדר, ולתקן את כולם בתוכה?
יש שני דברים קשים, בעל הסולם נותן לכך דוגמה, כמו אגוזים שנמצאים בשק, שהם מתחככים אחד בשני, ולא יכולים להתחבר. צריכים להיות רכים כדי להיכנס זה לזה. זוגיות זה נקרא כשנכנסים לפחות במשהו זה בזה. כמו שיש זיווג גשמי, של גוף בגוף יש גם זיווג הפנימי, של רצון ברצון. כל אחד הוא גם זכר, וגם נקבה, שנינו בצורה הדדית נכללים זה בזה.
באותה רכות כמו שעשינו עם הגלגלים,במקום גלגל מעץ גלגל מגומי, כך אנחנו צריכים כל אחד לעשות מעצמי כלפי השני.
אורית: יכול להיות שאתה מנסה להגיד שמול נוקשות, מול משהו קשה, מול אופי קשה, מול התנהגות קשה, אנחנו צריכים לעשות כמעט את ההפך. להיות רך מול נוקשות?
להפוך את העץ לגומי.
אורית: מול קשה להפוך לרך?
כן. כל אחד כלפי השני. כי ההתכללות אומרת שאני מפנה בי מקום בשבילך, ואת מפנה בך מקום בשבילי. זה נקרא התכללות.
ניצה: מה יכול לגרום לאדם לרצות לרכוש את הגמישות, הרכות הזאת. מאיפה אני אביא את הכוח הפנימי, את המניעים שלי?
צריך להיות לכך חיזוק חברתי יותר רחב. יכול להיות במשפחה הגדולה, שיחות, תכניות, סדרות בטלוויזיה, צריכה להיות בזה רוח חברתית, אחרת לא יהיה חומר דלק לעשות זאת.
אורן: הם יכולים לעזור אחד לשני?
יכולים, אבל זה לא מספיק. צריכה להיות כאן תמיכה חברתית.
חיים חדשים - שיחה 25 - 28.6.2012
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |