שיחה א' - 4. עולם עגול ומקושר
אורן: בשיחות שנקיים מכאן ואילך אחרי שהגדרנו את המטרה, אנחנו צריכים להמציא את עולם התוכן שאדם צריך לקבל מאיתנו שלב אחר שלב, כפית אחר כפית, כדי להפוך מעבד לאדם.
כן.
ברור לנו שהטבע דורש מאיתנו להיות בהשתוות הצורה, באיזון. זאת אומרת, אנחנו צריכים לבנות זאת כמו שולחן עגול, כמו שהטבע עגול, כך אנחנו צריכים לבנות את החברה האנושית, עגולה. מזה כולנו נרוויח ונגיע למצב נוח, מאוזן, בכל מה שאנחנו. אם נהיה מחוברים, אז מכל מה שנעשה נרוויח, אז נזכה לברכה מה שנקרא.
זאת אומרת, אם נהיה מחוברים נכון, בצורה אינטגרלית, גם בחינוך, גם בתרבות, גם בחיי משפחה, גם ביחס שלנו לטבע, בתגובת הטבע אלינו, באקולוגיה, בכל העסקים שאנחנו צריכים, רק בזה נוכל בשלב ראשון להינצל מהמכות, ואחר כך עוד להצליח בשלב שני, שאחר כך ייפתח לנו, משהו אחר לגמרי. אבל בזה בעצם אנחנו לפחות יוצאים מאותו משבר גדול, גלובלי, כללי, שאנחנו מגלים היום.
המשבר הוא הניגוד שלנו לטבע שמציג את עצמו כאינטגרלי, וזה התגלה סך הכל במאה השנים האחרונות. לפני כן לא היה משבר, האנושות היתה בשגשוג, בהתפתחות, היה יפה וטוב. ורק בתקופה האחרונה, אנחנו רואים שהטבע סוגר אותנו, הוא מציג את עצמו כרשת אינטגרלית, ואנחנו לא מסוגלים להיות מחוברים כלפי הרשת הזאת כמו שהטבע עצמו. זאת אומרת, האנושות נעשתה מנוגדת, הפוכה מהטבע, ואנחנו מרגישים זאת כמשבר.
זו הבעיה. זאת אומרת, מה הפיתרון? להביא את עצמנו לאיזון עם הטבע.
אביהו: ואת זה יעשה תהליך הלימוד שאנחנו מציעים.
ודאי. כי בכל זאת הטבע ינצח, ברור לנו שאנחנו קטנים וחלשים נגד הטבע. ואנחנו רואים מהשיבושים שיש לנו בכל המערכות שאנחנו לא מסוגלים להסתדר בהן.
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחות נוספות, שיחה א, -4. עולם עגול ומקושר |
| להשאיר תגובה | |
שיחה א' - 5. האוניברסיטה המקושרת
גלעד: אפשר לנסות נאמר להתלבש באותו מובטל שעבד כמה שנים, ואף אחד לא הכין אותו לזה. הוא יודע מתוך הכרה שהוא לא ימצא עבודה חדשה, לא יהיה לו הרבה סיכוי לעשות את זה, יש הרבה כמוהו, והוא נמצא עכשיו באיזו אכזבה מהחיים, הוא נמצא בתסכול, כמו שאמרת, הוא לא יודע מה לעשות עם שעות פנויות, כי אף פעם לא לימדו אותנו מה לעשות עם שעות פנויות. הוא יכול ללכת לים, לטייל, אבל אין לו הרבה מה לעשות. מה מותר להגיד לו, מה צריך להגיד לו ומה אסור להגיד לו בשלב הזה? איך אנחנו יוצרים איתו איזה מגע ראשון שיצור הזדהות ולא דחייה, שיצור איזה רקע להתחלה של הדבר הזה?
המעבר צריך להיות כזה, שאותן שעות פנאי יהיו השעות הפרודוקטיביות ביותר, שבהן הוא בונה את עצמו להיות אדם. שעות שבהן כל האנושות יושבת ללמוד.
נשארת אותה המסגרת שבה הוא היה, והוא חייב להיות בה, והוא רק חייב לעבור השתלמות. לא חשוב אם במשך חמש או שבע שעות ביום. כשאנחנו אז לא צריכים לעסוק בשבירת המסגרת, ולא להפוך לו את המסגרת, אלא אנחנו צריכים רק להגיד לו שהוא מקבל מילגה ולא לקרוא לזה דמי אבטלה, אלא להבהיר לו את מספר שעות העבודה מעתה והלאה, אם הוא בכלל עובד, או שהעבודה שלו היא ללמוד. זה הקורס שהוא חייב לעבור, לא חשוב אם במשך מספר חודשים או שנים, אבל בלימוד הזה הוא עסוק.
והאדם צריך להתייחס לזה כמו לעבודה, כי הוא רגיל להיות במסגרת. הוא חייב לשבת וללמוד, כמו הקורסים למבוגרים שיש באוניברסיטה, שאנשים באים, נכללים בזה, לומדים, שואלים אותם והם עונים וכן הלאה. יש באמת אווירה כזאת שאדם מתחיל להרגיש כמו ילד, שהוא מתחדש. יש בזה מן ההתחדשות.
אז אנחנו צריכים לדבר על כך דרך כלי התקשורת. כמו שהיום כבר לא מתביישים לדבר על המשבר. לפני חודשיים כולם פחדו לדבר בכלי התקשורת על המשבר. לפני שנתיים בכלל אמרו שאין משבר. היום כבר מדברים על כך שיש משבר, ועוד מעט יהיה איזה סוף ומשהו יקרה, הכול יקרוס.
אז אם נדבר בכלי התקשורת בצורה כזאת שכולם צריכים ללכת להשתלמות, אז זה יתקבל. עם בחינות, ועם כל הנדרש, כולם נכנסים לאוניברסיטה, ללימוד כזה. האדם יהיה עסוק בכך כל העת, הוא יהיה חייב, לא תהיה לו כל ברירה, וגם ההצלחה שלו תהיה תלויה בכמה שהוא לומד.
וכך אנחנו צריכים להרים את הקהל. ויחד עם זאת צריך להקנות גם השכלה כללית, היסטוריה גיאוגרפיה, פסיכולוגיה, כלכלת בית, ובעיקר פסיכולוגיה, לימוד על האדם.
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחות נוספות, שיחה א, -5. האוניברסיטה המקושרת |
| להשאיר תגובה | |
שיחה א' - 6. עולם בלי כסף
גלעד: אז רגע, לפני מה לומדים, אולי עוד צעד אחד קודם, כי זה מאוד חשוב. אני מובטל, אני הייתי רגיל ללכת לעבודה שמונה שעות, תשע שעות כל יום, אם הייתי נשאר שעות נוספות, הייתי מקבל יותר כסף. המחשבות שלי כל הזמן בעבודה היו על הגאווה המקצועית שלי, שאני עכשיו, פקיד, עושה משהו, ובגלל הכסף שאני מרוויח, היה כדאי לי להישאר עוד שעות, כי אני בזה משלם משכנתא.
נכון.
גלעד: זאת היתה החשיבה שלי, זה העולם שלי עכשיו. הייתי בא הביתה מעט מאוד זמן, רואה מעט את הילדים, את האישה, סוף שבוע אולי, אבל רוב הזמן שלי, רוב החיים, גם הגאווה, גם ההרגשה שלי וגם הכסף שאני מרוויח, שני הדברים האלה הובילו אותי.
כן.
גלעד: עכשיו אני בלי זה.
מה זאת אומרת, בלי זה, אין כסף.
גלעד: אין כסף, סגרו את המפעל.
כן. לא רק את המפעל, בכלל אין כסף.
גלעד: כן. סגרו את המדינה.
לא, העולם. אין כסף בעולם. אתה יודע בפני מה אנחנו נמצאים, אין כסף בעולם.
זאת אומרת, כל העולם צריך לרדת, להוציא את כל האוויר מהבלון הזה, ולרדת למצב שאנחנו דואגים רק לחיים ההכרחיים שלנו. זאת אומרת, יש לנו מטרה - דירה, אוכל, הסקה, ביטחון, בריאות, חמישה דברים שאנחנו צריכים לדאוג להם.
משתתף: גם חינוך.
חינוך זה משהו אחר.
אני מדבר על החיים של האדם, על חיות האדם - שזה מזון, הסקה, בריאות, ביטחון ומגורים. אלה דברים הכרחיים. זו המטרה, וצריך לספק זאת לכולם. העולם לא מסוגל לתת לאדם יותר. כמה שאנשים חסכו לפנסיה, וחשבו שיהיה להם משהו אחרי גיל 60, שיוכלו לשבת ולנוח באיים הקריביים עד 120, הם יגיעו למצב שבקושי יספקו לעצמם לחם ותרופות.
לכן אנחנו צריכים להראות לאדם שההשתתפות שלו צריכה להיות איפה שהחברה אומרת לו. החברה תפנה חלק לעבוד שלוש ביום ובחמש שעות נוספות ללמוד באוניברסיטה. וחלק אחר שלא תהיה לו עבודה יישב באוניברסיטה בכל שמונה השעות. וכן הלאה, כל אחד לפי כמה שהוא צריך להיות בעבודות כאלו או אחרות. אבל בסך הכל נמלא את האדם בשמונה השעות שבהן עבד קודם, כך שירגיש שהוא נשאר משועבד. ואנחנו לא נשבור את המסגרת הנוכחית, אלא יהיה טוב לאדם שהוא ממשיך כך.
אז סוג העבודה שלו משתנה מעט, וודאי שאין לו עכשיו מילויים גדולים כמו שחשב קודם, להרוויח ולהצליח, אבל הוא רואה שהמצב בכל העולם הוא כך, "צרת רבים חצי נחמה", אין מה לעשות. אבל אלה דברים שכולם הולכים עליהם.
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחות נוספות, שיחה א, -6. עולם בלי כסף |
| להשאיר תגובה | |
שיחה א' - 7. משענת רכה
ניצה: מעבר לעובדה שאין כסף, והמצב הכלכלי בעייתי, אני איבדתי את הערך שלי בכלל בעיניי עצמי, אני לא יודע מי אני, אני איבדתי את המִגדר שלי בכלל. כי אני הגדרתי את עצמי דרך העבודה שלי. הסטטוס, החברים, אני מנותק בכלל מחברה, אני מבודד, אני מרגיש שכל השדונים פתאום מתחילים לצאת לי מהבקבוק, פתאום מתחילים לפעול עלי כוחות שאני לא מכיר, היבטים שאני לא מכיר בי בכלל.
זאת אומרת, מעבר לעובדה שאני לא מצליח לפרנס את המשפחה, ולא מצליח להביא כסף הביתה, ואני במצב קיומי בעייתי. עולים בי כל מיני מצבים שאני לא מכיר, שולטים בי כוחות שאני לא יודע.
כשאדם נכנס ללימוד מיד הוא מתחיל להבין באיזה מצב הוא נמצא והעולם נמצא, וזה כמשענת רכה בשבילו, אנחנו לא זורקים אותו. הוא לא נשאר מסכן כמו שהוא מרגיש היום. נניח שסוגרים היום איזה מפעל, וסוגרים המון כאלו, מחודש לחודש יש מיליונים שיוצאים ממעגל העבודה ואין להם מה לעשות. אנחנו ההיפך, אנחנו לא נותנים לו סתם תעסוקה, כמו שהיום שולחים לקורסים שאף אחד לא צריך אותם. אנחנו נותנים לו גישה חדשה לעולם, שהוא מבין איפה הוא קיים, ולמה קורה כך. הוא מתחיל להיות אדם, הוא מתחיל להיות מלומד, הוא רואה מה קורה.
חוץ מזה יש לו חברה, ועוד איזו חברה. הוא נמצא שם בהפעלות, בלימוד, בקשר, ביחסים. הכל נעשה דווקא ההיפך, החברה פורחת אז.
ניצה: אז זה בדיוק מה שצריך להעביר כמסר אליו. כי זה מה שחסר לו, זה מה שהוא רוצה לשמוע. הוא רוצה להבין את עצמו. כי מה קורה? התחושה הכי חזקה, זו תחושה של אובדן הדרך, זה כאילו הלכתי לאיבוד, תחזיר לי את עצמי. זה מה שאני רוצה שהספר הזה ייתן לי, תסביר לי מה קורה איתי. אני רוצה להבין את הרצף ההתפתחותי, אתה אומר לי שאני חלק מזה כבר באמת עוזר לי. זאת אומרת, זה לא רק אני השתגעתי, זה לא רק שאצלי משהו לא בסדר, אלא פתאום אני מבין שאני חלק מתוך תהליך התפתחותי.
היא אומרת דברים יפים.
רחלי: אז השלב הראשון זה פסיכולוגיה.
כן. הספר צריך להיות בגישה רכה, יפה, לאדם החדש, שירגיש תמיכה מתוך הספר.
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחות נוספות, שיחה א, -7. משענת רכה |
| להשאיר תגובה | |
שיחה א' - 8. כל אחד - מיוחד
שלי: אז פה אני רוצה להוסיף. אמרת בהתחלה שבהתמכרות לעבודה כך אנחנו חיים היום. אנחנו מכורים לעבודה.
כך עושה אותנו החברה הזאת.
שלי: עבדים. פשוט עבדים.
עבדים.
שלי: וברצון, ובהסכמה, ואפילו בהתלהבות.
אם זה כולם כך, את חושבת כשהיו עבדים לפני אלפי שנים, זה לא היה כך? איפה שמענו שהם עשו מהפכות? הם לא עשו מהפכות, זה היה טוב.
שלי: אבל היה מעמד של אדונים ומעמד של עבדים, לא כולם רצו להיות עבדים, נכון?
לא לא לא, היום כולם רוצים להיות עבדים, חוץ מכמה טייקונים שדווקא להם יש כאילו חופש ויש זמן פנוי. כולם רוצים להיות עבדים, האדם מרגיש שאם הוא עסוק במשהו, בזה הוא ממלא את החיים שלו, אחרת במה הוא ימלא אותם?
שלי: זאת השאלה שלי באמת. על מה העבדות באה לחפות? זו בריחה ממשהו, זה ממלא משהו, זה נותן לי הרגשה של מימוש עצמי? מה הנקודה שיושבת מתחת לרצון הזה להיות עבד, להיות עשר שעות בעבודה, ולא לחיות את החיים בשום צורה אחרת?
מה אני אעשה אחרת עם עצמי? אם אדם חושב להשיג משהו, אז הוא רק מחפש, במה אני אממש את עצמי? בחינוך, בתרבות, בטכניקה, בהתפתחות כלשהי, אני רוצה להיות מיוחד, מומחה, נגר, מכונאי, אבל אני רוצה להיות בטוח, ושהעבודה תיתן לי איזה סיפוק וקצת חברה בעבודה. כל אחד מחפש את זה.
שלי: ואיפה המיוחדות שלהם תבוא לידי ביטוי? איפה השוני?
בכמה שכל אחד ישתנה על ידי כך שהוא לומד. ואצלנו זה לא כך?
שלי: אבל אם בן אדם הוא מאוד יצירתי, או מישהו מאוד טכני, או כל דבר אחר?
אז יהיה לו בפנים המון מה לעשות. וחוץ מזה, אם הוא באמת יצירתי, ומאוד רוצה להביע את עצמו, אז אף אחד לא יגיד לו שהוא לא יכול ללכת ללמוד ציור, ריקוד או כל מיני דברים אחרים. אנחנו מדברים על כך שבמסגרת הלימוד הזה, יהיו לאדם המון אפשרויות להתפתח. בכלי התקשורת כלפי קהל, בכל מיני יחסים בין בני אדם, אפילו טכניקה, כל דבר שאנחנו צריכים לפתח כדי לקשור בני אדם במערכת האינטגרלית, אנחנו צריכים שם הכול. גם היי טק וגם כלי תקשורת, עם טלוויזיה, עם רדיו, עם עיתונות, עם כל מיני דברים, הכול יעבוד סביב זה. אז כשאנחנו מתחילים להתארגן איתם בקורס שהם עוברים, הם הופכים להיות בעצם אלה שמייצרים בעצמם, קריאטיביים בכל אותו חומר שהם לומדים ורוצים להשתמש בו, וכמו שכתוב "ידברו איש לרעהו רק על זה". ומה אנחנו עושים עכשיו? לא אותו דבר?
שלי: לא, היום אם יש לי נטייה להיות מוסכניק, אם אני ספרית אני ספרית, כל אחד יש לו את הנישה שלו. השאלה אם זה גם יבוא לידי ביטוי במערכת החדשה הזו?
בכמה שאפשר כן, ובכמה שאי אפשר לא. אם את רוצה למשל להיות ספרית, אבל אין לך מספרה משלך, אז את עובדת במקום אחר, החברה נותנת לך אפשרות להשתתף שם. כמו היום, רק שהיום זה תמורת תשלום, אבל אז זה לא יהיה תמורת כסף. כשאדם מגיע היום ללשכת תעסוקה, ואומר מה למד, לפעמים אומרים לו שהמקצוע שלו כבר "מת", אף אחד לא צריך אותו, ושולחים אותו לקורס, ואם הוא לא רוצה שולחים אותו הביתה, בלי כלום. ובלית ברירה, אדם עושה הסבה מקצועית, מחליף מקצוע. כלומר הקורס שאנחנו נפתח לא יהיה בניגוד למה שקורה עכשיו, אלא ההיפך, מיד נתחיל להעלות את האדם בהכרה שלו, בתפיסה הכללית.
| שייך לנושאים: 1-13 - חינוך אינטגרלי, שיחות נוספות, שיחה א, -8. כל אחד - מיוחד |
| להשאיר תגובה | |