אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור.
אורן: זאת אומרת יצטרך להיות פה איזשהו תהליך או שהאדם יגדיר או שיבקרו או מה, איך זה יעבוד?
אני רוצה לתת לך דוגמה. אתה אדם מאוד מוכשר, ואתה פרופסור ובאמת עסוק מבוקר ועד לילה. אבל אתה מאוד רוצה להיות ברשת הזאת. אתה לא נזקק, אבל האידיאה הזאת קוסמת לך, ואתה מצליח מהלו"ז המפוצץ שלך למצוא שעה בשבוע, ואתה בא מכל הלב ותורם את השעה הזאת.
אני לצורך העניין, פקיד במוקד שרות של אחת מחברות הסלולר, בא מחתים כרטיס בבוקר, חוזר אחר הצהריים. אני יכול למצוא לעצמי שמונה שעות בשבוע לתרום. כלפי הרשת החברתית הזו, מי מוגדר כתורם יותר, אתה שהצלחת ממש במאמץ על למצוא שעה בשבוע? אתה מתרוצץ בין אוניברסיטת באר שבע לחיפה, אתה אחד מטובי המומחים בארץ, ולי יש יותר זמן פנוי ממך.
שניהם תורמים יחסית, שעות יחסיות, פרופורציונליות, בהתאם לכמה שהם עסוקים ופנויים.
אורן: מי יגדיר את זה, האדם עצמו?
גם עכשיו זה קורה בעבודה שלי. כי אני כפרופסור, נתתי הרצאה באמריקה, שם אני נותן הרצאות, מקבל צ'ק על אלף דולר, היו לי צ'קים כאלה. אתה נותן שרות של שעה, מקבל חמישים שקל. אז גם עכשיו אנחנו פועלים בצורה כזאת.
אורן: לא הבנתי, זה כלפי המשכורת שלך בעבודה או מה?
כן. אבל אני אומר לך שגם עכשיו מודדים אותנו, מודדים את ההשקעה שלנו בצורה יחסית, כמה אני יכול לתרום וכמה אתה יכול לתרום. התרומה שלי היא, נגיד, פי עשרים מהתרומה שלך, לכן בשעות כלפי הארגון, אם אתה יכול לתרום יותר, אתה תורם. אני יכול לתרום פחות, אז אני תורם פחות. מה לעשות?
אורן: הבנתי את ההערכה כספית.
אבל אני אומר לך שלא זה העניין, אלא אנחנו צריכים להביא את הציבור למצב שכל אחד יהיה שמח לתרום את כל הזמן הפנוי שלו לשרות הציבור. כמו שכותב בעל הסולם, כל אחד יעבוד עשר, שתים עשרה שעות ויותר, למען הציבור.
אורן: זה נראה לי כמו מטרה שאליה אנחנו רוצים להתקדם.
כן, אבל זה תלוי בחינוך.
אורן: ברור. המצב הזה, נשמע לי כמצב מתוקן שבו האדם נותן את כל מה שיש לו. אנחנו בונים איזשהו תהליך מדורג, זה עוד לא קיים היום. עוד לא קבלתי לגמרי את התשובה. אתה הפרופסור ואני הפקיד בסדר? אתה הצלחת במאמץ עילאי למצוא שעה בשבוע, אני מצאתי שש שעות בשבוע. הרשת החברתית, התנדבותית הזאת, תתייחס אליך פחות טוב מאלי?
לא.
אורן: לַמה, איך היא תדע שלא?
כי זה מה שאני מסוגל לעשות.
אורן: מי יגדיר, אתה או הרשת?
הרשת.
אורן: איך היא יודעת? היא תשאל אותך, היא תראיין אותך?
כן.
אורן: זאת אומרת על פי הדיווחים שלך. לא נלך עכשיו להתחיל לבדוק.
גם בעל הסולם כותב, שאנשים הולכים מבית לבית ומבררים דברים כאלה, מה הנחיצות ומה היכולת.
אורן: זאת אומרת, אתה תספק איזשהו מידע ועל פי המידע הזה.
כן
אורן: זה מבחינת האינפוּט, מה אתה מכניס. זו המדידה של מה אתה מכניס לתוך הרשת. עכשיו אתה תקבל כרטיס חבר, וגם אני אקבל כרטיס חבר. הכרטיס חבר יהיה "וַואן סַיְיז", כרטיס אחד לכולם?
אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה. זה כל כך לא מציאותי בינתיים, שלא נראה לי שאם עכשיו אנחנו נתחיל להתווכח ולברר זה יעזור לנו במשהו.
אורן: אז עיקרון בסיסי אחד, השתתפת, יש איזה רף מינימום?
כעיקרון כן, כולם שווים.
אורן: השתתפת, אתה בפנים. ואנחנו נשלם.
כן.
אורן: אנחנו נסיים כאו את השיחה שלנו להיום. אז תודה רבה הרב לייטמן, תודה לכם שהייתם איתנו, נמשיך בשיחות הבאות, תצטרפו אלינו, נשמח. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.