כל הדברים האלה יורדים עליך בכוונה שאתה תעבוד כך על עצמך יחד איתה ותגיעו לאהבה חלוטה שבה כל החיים הם ממש בעלייה.
אורן: אז מה אני צריך לעשות לפני שאני נכנס בדלת?
להכין את עצמך שאתה מגיע באהבה, לכל דבר. היא מושלמת ואני אוהב אותה.
אורן: זאת אומרת, אם נמשיך את הדוגמא הזאת של בית מבולגן שאני הייתי רוצה שהוא יהיה מסודר, אז לעזוב את התמונות האלה של בית מבולגן או מסודר בכלל?
כן, בטח. נניח, פעם מאוד מאוד אהבת אותה, אולי פעם זה היה כך, אני לא יודע. אנחנו עוד לא ביררנו את היחסים ביניכם, איך הם היו, מה היה, עוד לא סיפרת לי נניח כמו לפסיכולוג. נניח שזה היה, ונניח שאתם נכנסתם פעם ראשונה לדירה המשותפת שלכם, לפני זה לא הייתם בכלל יחד אף פעם ועכשיו אתם יחד. מטבח משותף, העיקר זה חדר השינה, והעיקר זה שאתם ביחד, היית שם לב לבלגן?
אורן: לא.
שבוע ראשון, בטוח זה הכל אופוריה כזאת, כמו חלום, כל אחד נהנה מהשני וזהו. ומה שהפוך כאן, והיא רוצה לסדר, אתה אומר "לא לא לא, אחר כך".
אורן: אז לצייר לי תמונה כזאת?
למה לא?
אורן: אני לא אומר שלא, אני רק רוצה להבין מה לעשות.
כן. יותר טוב לחיות בתמונה כזאת מאשר לבוא לבלגן, לראות אותו ולא להסכים איתו. זה אותו הבלגן כמו שהיה קודם, בימים הראשונים שהייתם יחד, אבל אז הייתה אהבה ולא היה איכפת לך שום דבר רק עד כמה שאתה קרוב אליה.
אורן: נכון. אבל עכשיו אין לי רגש כזה.
אז שיהיה.
אורן: בוא תלמד אותי, אני זורם איתך. אז ככה אני צריך לחשוב?
תפסיק לעשות ביקורת, "מה היה אז", תחזור לאותה תמונה, אז הייתה אהבה וכל הבלגן הזה לא הפריע לך.
אורן: נכון.
זהו, אתה היית צריך רק אותה?
אורן: כן.
יופי.
אורן: אז מה עכשיו?
תשתדל גם כך להסתכל עליה עכשיו, שאתה רוצה רק אותה וכל יתר הדברים בחיים, זה בכלל לא מעניינים אותך.
אורן: זאת ההכנה שאני עושה לעצמי לפני שאני פותח את הדלת לבית המבולגן?
כן. זה ויתור על הביקורת, על האגו שגדל, על כל הדברים מצד אחד. מצד שני, שעל פניהם אתה תגדיל את האהבה שהייתה לך קודם פי כמה פעמים מעכשיו, שהיה נראה לך אתמול בלגן. אתה רוצה להרגיש אהבה במקום בלגן. זה ממש באותה מידה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה".
אורן: אני שומע מה שאתה אומר.
כל הַיֵתֶר אלה תרגילים.
אורן: כן, אז אני מאוד רוצה ליישם את זה היום.
וגם מצידה, שזה יהיה כך.
אורן: נניח שהיום, אחרי השיעור הזה אני רוצה לחזור הביתה, ולעשות ממש ככה.
תנסה.
אורן: אז תראה אם אני מתאר את מה שאתה אומר לי לעשות.
כן.
אורן: אני נוסע הביתה, עוד מעט אני אכנס הביתה. אני מתחיל לחשוב. קודם כל הבנתי שאני לא צריך לחשוב על זה שהבית יהיה מבולגן.
לא.
אורן: לא לחשוב.
לא.
אורן: לא להכין את עצמי לפגישה עם הבית המבולגן?
לא. אין בלגן.
אורן: אין בית.
הכל נקי ויפה.
אורן: אני לא חושב על כלום.
כן.
אורן: לא חושב על כלום, רק על מה?
על זה שאתה מגיע, ומחכים לך בבית, אתה בא למישהי שהיא מקור החיים שלך. הכותל שלך. האדם שמבין אותך, שדואג לך, שיכול תמיד לעזור לך. תצייר לך את הדברים האלה.
אורן: או.קיי. אז זאת הפעולה?
כן.
אורן: זאת ההכנה שלי לכניסה הביתה?
כן. אתה ראית או לא ראית שהיא מבולגנת ואתה קפדן?
אורן: מתי?
לפני החתונה.
אורן: לא זוכר, זה היה מזמן.
לא זוכר. אני זוכר שבאתם אלי בתור בחור ובחורה.
אורן: אז מה, אז לא הבנתי. אני רוצה שתלמד אותי ואת כולם משהו.
ראיתי את הפער בתכונות.
אורן: או.קיי.
בתכונות האלה דווקא, שאתה קפדן, דרשן, והיא אחרת לגמרי, היא חופשייה, עם הציורים, עם הריקודים, עם כל הדברים, שזה שייך גם למקצוע שלה. ראיתי פער גדול מאוד בין הכלכלן, היבש, המסודר, הייקה לבחורה שהיא הפוכה. ראיתי את זה, אמרתי לך, תחשוב. אז עכשיו הגיע זמן לחשוב.
אורן: אז אני חושב על זה שעכשיו אני הולך לפגוש את משוש חיי, כמו שתיארת.
כן.
אורן: וזהו?
כן. אז, כשהיית צעיר, לָמה ויתרת על זה? כי אתה לא ראית את זה. או אולי חשבת "זה לא בסדר, זה בסדר, אני אכסה על זה".
אורן: עכשיו, כשאנחנו מדברים פֹּה באולפן, זה כאילו משהו סטרילי, כאילו אנחנו לא בחיים. אנחנו מתפלספים פה באיזה מקום.
החיים שלנו מיועדים לזה שאנחנו דווקא נעשה כל פעם תרגילים. אז אתה תרגיש את החיים שהם שדה תרגילים, שזה הכל מיועד להיות כך בכוונה, כל הדברים האלה יורדים עליך בכוונה שאתה תעבוד כך על עצמך יחד איתה ותגיעו לאהבה חלוטה שבה כל החיים הם ממש בעלייה. אז אתה תראה שכל מקרה ומקרה שיורד עליך ועליה ועליכם בכלל, זה רק כדי שאתם תעבדו על התיקון שלכם. ואם אתם תגיעו לאהבה ביניכם אז כבר דברנו על זה שפתאום נפתח לך חוש נוסף להרגיש את העולם החדש וכולי.
אורן: אז בוא רגע נחזור אלי לפני הכניסה הביתה.
כן.
אורן: פה אנחנו מדברים באולפן ואתה מסביר, לצורך העניין בַכִּתָה, ואני לומד את הדברים וכותב במחברת ואחר כך אני משתדל לקרוא את זה באוטו לפני הכניסה הביתה ולהיכנס לזה, אבל אז אתה כבר לא תהיה לידי להגיד לי "תדמיין שהיא מעיין", וכן הלאה.
בסדר.
אורן: אתה לא תהיה שם, כשאני אהיה באוטו חמש דקות לפני הכניסה הביתה.
לָמה? תדמיין שאני לידך כל הזמן, אם זה עוזר.
אורן: אני בטוח שאני לא אצליח לעשות את זה באותה העוצמה כמו שעכשיו אתה אומר לי.
בסדר, מי אמר שזה אפשרי מייד, אולי ההיפך? פתאום תתפוצץ אחרי חמש דקות של מאמץ.
אורן: בדיוק.
אורן: אז יש לזה יותר סיכוי?
יכול להיות.
אורן: או שאני אצליח במקצת, בגרם אחד. אתה כאילו מסמן לי כבר "ווִי" שאני ממש "מפליג" פה מקצה לקצה, חופשי.
לא, חייבים להשתדל עד הסוף כדי להצליח בכמה אחוזים.
אורן: אז נניח, אני מתחיל פה בתהליך ואתה מחליף פה תמונות מימין לשמאל.
קודם כל אנחנו מדברים על הדדיות כי גם היא נמצאת בטיפול.
אורן: ברור, גם היא. הכל נשמע טוב ויפה רק אני מפחד שזה גדול עלי. מה זאת אומרת? אתה ציירת כאן שהכל במאה אחוז, אתה כאילו מתנתק מהמציאות ובמאה אחוז בונה איזה דמיון. בטוח שאחר כך, כשנצא מהאולפן ונהיה בחיים, בטוח שאני לא מצליח במאה אחוז. אז אולי אתה יכול לתת לי איזה תרגיל, כמו ילד בגן, שנותנים לו משחק לבן שלוש, לבן ארבע, לבן חמש, עם דרגות קושי. תן לי משהו, לדרגה ראשונה.
בסדר. תרשום. כל יום ויום שאני חוזר הביתה, יש בינינו "תָקֶל" על "זה", שלוש נקודות. מה זה "על זה", תגיד לי? שבטוח בגלל "זה" זה קורה. נניח שהיא לא הכינה לך משהו, שנעלי בית שלך לא עומדות בדיוק בכניסה בצורה כזאת לכיוון מסוים.
אורן: בזוית הנכונה.
נניח שנעלי הבית שלך נמצאות במקום שזרקת אותם ליד האמבטיה ולא ליד הכניסה, ושוב אתה מתפוצץ.
אורן: נכון.
ומזה מתחיל הערב.
אורן: נכון.
יופי. אז התרגיל הוא שאתה תוותר על נעלי הבית בכניסה.
ניצה: הוא צריך להזכיר גם לָמה הוא עושה את זה, את המטרה?
בטוח. כי הוא מגיע בסופו של דבר למשפחה המושלמת ודרך המשפחה המושלמת, היא והוא יחד, הם רואים עולם חדש, אינטגראלי, יפה, מאוזן, בהרמוניה כמו אצלם במשפחה. אז אתה מוותר על נעלי הבית שלך, כן?
אורן: כן.
וכמו שהן עומדות בדיוק באותו הכיוון, ימינה או שמאלה מהדלת, בדיוק מאותו מרחק. אתה מחפש אותן חמש דקות, ונניח שאתה מוצא אחת באמבטיה ושנייה תחת המיטה.
אורן: ומה אני עושה בחמש דקות האלה?
אתה עושה את זה בשמחה, בשמחה כי אתה עושה מאמץ. אתה הכנת את עצמך לעשות את התרגיל. אתה צריך להנות מזה, "עד כמה שאני עכשיו עובד, עובד במכוון על התיקון, כי בזה אני מגיע למטרה הנעלה".
אורן: אבל מה המטרה הנעלה, זאת אומרת, אני מלא עצבים?
לא, אתה לא מלא עצבים. אתה כבר הכנת את עצמך.
אורן: בסדר.
אתה לא מלא עצבים. זאת כבר לא הפתעה בשבילך.
אורן: לא הפתעה, נכון.
לא.
אורן: אני מתחיל את החמש דקות של החיפוש.
כן.
אורן: מתחיל לחפש פה, שם.
אתה הולך ומחפש כמה שצריך.
אורן: על מה אני חושב במהלך החיפושים, אני לא מתעצבן?
לא. ההיפך, אתה נהנה.
אורן: אני נהנה.
אתה נהנה, ככל שאתה יותר מחפש אתה עוד יותר נהנה. עד כמה שאתה יכול עכשיו לעבוד לקראת המטרה.
אורן: ממה אתה נהנה כל כך, מה אתה אומר לעצמך?
כמו שאתה מחפש חמץ בליל הסדר.
אורן: מה אתה אומר עכשיו לעצמך? נניח "אני עכשיו מתאמן כמו במכון כושר".
כי מה ההבדל בין זה שאני מוצא את הנעלים שלי שם ושם, במקום שהן עומדות במקום שבו אני מחייב אותן לעמוד ולחכות לי? ההבדל הוא סך הכל בויתור שלי. אם אני אבטל את האגו שלי, אז לא אכפת לי איפה שהן יהיו.
אורן: אז על מה אתה חושב שאתה מחפש?
שאתה עובד על האגו שלך כדי להתקרב לאהבה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.