אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים
אורן: תודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן.
שלום הרב לייטמן, הגברת ניצה מזוז.
בשיחות האלה אנחנו מנסים להבין וללמוד, מה הם החיים החדשים שאנחנו יכולים ליצור בינינו במדינת ישראל, מתוך כל המצוקות שמתגלות וגוברות מיום ליום, ואיך אפשר לפתוח לעצמנו אופק חדש, עתיד חדש, ותקווה כדי שנוכל ללכת לעבר משהו טוב.
הרב לייטמן, אנחנו מקבלים הרבה תגובות, שאלות וסקרנות שהתעוררו מהשיחות האחרונות שקיימנו. והנושא שהוא השורש של כל השיחה שלנו היום, והכיוון שמושך ביותר שכדאי ממנו להתחיל, הוא הדרישה שתסביר ותוליך את החברה הישראלית בכלל, ואת מדינת ישראל למקום של חשבון נפש. לא ממקום פילוסופי, לא ממקום של מותרות, אלא מתוך מצוקת הקיום.
יש תחושה בציבור הישראלי שהתחילה כבר לפני שנה והולכת ומתעצמת, שאיבדנו את הדרך. באנו לארץ לפני יותר משישים שנים והתחלנו להקים פה חברה, בדרך עברנו כל מיני תהליכים, והיום כשאנחנו רואים לאן הגענו, אנחנו מאוד לא מרוצים מהמצב. המחשבה הרווחת בציבור היא שאם נבין את התהליכים שעברו עלינו מאז ה"יחד" הראשוני שמתוכו קמה המדינה, שבעצם נבנה משום דבר מלבד בסיס של רצון טוב ושיתוף בין אנשים, אל המצב הלא נעים, הלא סימפטי, הלא מכבד, ושאינו מקנה תחושה של ביטחון לכל פרט ופרט, שאנחנו נמצאים בו היום.
ההיגיון הפשוט הוא שאם נבין מה קרה לנו, נוכל מתוך זה לדעת מה אפשר לעשות מכאן ואילך כדי לגרום לכך שכל אזרח במדינה, לדוגמה, לגרום לי, כאדם נשוי, אב לארבעה ילדים, שעובד ומפרנס, אשתי גם היא עובדת ומפרנסת, שנינו עובדים מבוקר ועד לילה, יוכל לחיות פה עם תקווה, עם ביטחון מינימאלי שיהיה בסדר. אז אם תוכל להוליך אותנו בניתוח הבנת התהליכים, נוכל להתקדם ולהבין מה יהיה מכאן ואילך.
ראשית אני חושב שהבעיה היא לא רק במדינת ישראל אלא בכל העולם. אז מצד אחד, זה עוד יותר מחזק את העובדה שהמחקר שלנו מאוד אקטואלי. ומהצד השני, ההבנה שאת התהליך שאנחנו עוברים, עובר כל העולם בקצב שונה בהתאם למידת ההתפתחות והמנטאליות של כל מדינה ואומה. וההתפתחות הזאת נקראת התפתחות האגו שבתוך האדם.
אני זוכר שלפני כשלושים וחמש שנים בערך, בתקופת מלחמת "יום כיפור", הייתה בצבא היסטריה כזו שחיילים התחילו לסגור את התיקים האישיים שלהם עם מנעול. כך שאם היית מעמיס את כל הדברים על הטנקים, סגרת אותם עם המנעול האישי שלך. אני הייתי אז בחיל אוויר, עבדתי באלקטרוניקה ואני זוכר כמה שהמצב הזה היה מאוד לא נעים ולא טוב, אבל היינו צריכים לנהוג כך מחוסר ברירה, ואני ראיתי שזה קרה בצבא במשך השנים, כשעבדתי שם, הייתה הסכמה והדבר כבר נכנס להרגל, וזה היה בסדר. וכך זה לגבי כל דבר ודבר.
וודאי שאנחנו לא יכולים להתנגד לטבע, ואנחנו גם לא יכולים להמשיך כך ולשמור אותן המסגרות הקודמות האלה, כמו שגם אי אפשר לשמר את המשפחה, את הבית, ואת הילדים במתכונת הקודמת. אתה יודע יש הרבה שירים נוסטלגיים כאלה, על מה שהיה אז בהרצליה ובתל אביב הישנה והמתוקה, בכפר סבא ועוד. אלה היו דברים טובים. אבל התהליך הוא תהליך, התפתחות היא התפתחות. אנחנו רואים שאפילו במצרים, ביוון, ברומא ואפילו בבבל מצאו כאלה כתבים שמספרים שגם שם התלוננו שהדור החדש כבר לא בסדר לעומת הדור הישן והילדים לא רוצים לשמוע את ההורים. זה היה כך גם לפני שלושת אלפים וארבעת אלפים שנים.
לכן זהו התהליך שאנחנו עוברים, ואי אפשר לעצור אותו. אנחנו רק צריכים להבין, האם מה שאנחנו עושים הוא בהתאם לטבע, האם זה מקדם אותנו בהתפתחות. האם זה לא מנוגד להתפתחות הטבעית? או שאנחנו עושים כאן עצירה מלאכותית ולא רוצים לגדול, ומחזיקים לדוגמה, את הדור השלם של הילדים שלנו, בתוך קיבוץ ולא נותנים להם לברוח. זה דבר שהיה קיים בכמה מקומות.
וכשאנחנו בודקים זאת, אנחנו מבינים שדווקא ההתפתחות שאנחנו עוברים עכשיו, היא התפתחות הפוכה. כי סיימנו את ההתפתחות האגואיסטית והגענו לקריסה הסופית, ועכשיו אנחנו צריכים להיכנס לשיתוף, לקשר, ולאו דווקא כדי לשרוד כמו שהטבע מחייב אותנו. אלא מפני שכל הצורות שמתגלות עכשיו בחברה האנושית ובכלל בכל מקום, נמצאות בעיוות אפילו מההתפתחות האגואיסטית. בכך שאנחנו מתחילים "לאכול" זה את זה. התחרות היא לא תחרות בונה, אלא תחרות הורסת. היא לא מוסיפה לנו ביצירה של דברים טובים, נכונים, כשכל אחד דואג איך להתקדם ושבזה הוא מקדם את הסביבה, כמו שזה היה בהתפתחות הקפיטליזם.
אני זוכר שאני הסתכלתי על הקפיטליזם מרוסיה, והיה לי ברור שברוסיה כל המשטר וההתפתחות ייהרסו בסופו של דבר, כך שלא תהיה התפתחות. כי הם היו מדכאים את טבע האדם להתפתח. היית חייב להיות בתוך החברה, חייב להיות יחד עם כולם, ולא קבלת משכורת יותר גבוהה. ואם אתה רוצה לפתח דברים חדשים, לא ניתן לך כי בזה אתה תהיה בולט מהאחרים. ואז העצירה המלאכותית הזאת, הייתה הרסנית, היא זו שהרסה את המדינה.
לעומת זאת, באמריקה או באירופה, ראיתי שאירופה קמה אחרי מלחמת העולם השנייה ותוך עשר, חמש עשרה שנים, לא ראו בכלל שהיה שם הרס כללי של ממש. הכל הוקם מחדש, היה יפה, נקי, התפתח ושגשג. ואותו הדבר קרה באמריקה. וברוסיה כשאתה עושה משהו כזה כמו הקפיטליזם, במיוחד כשאתה זורק לשם את כל התקציב המדיני, את כל הכוח. אז אתה מצליח עם תכנית החלל או עם משהו כזה. אבל בעצם כל העם נמצא בשבי.
אז ודאי שהיה ברור שהתחרות וההתפתחות לפי האגו הפרטי של האדם, היא התפתחות טובה ורצויה, ומביאה תוספת טובה ויפה לכל אחד ואחד. עד לזמן מסוים, שהתחיל להיות בה סוג של עיוות. שהתחרות הזאת שהיא התחילה לצרף לעצמה, לא הייתה תחרות חופשית, אלא הגבלות אישיות. לדוגמה, כשאני מעביר במסחר או בתעשייה חוק שאוסר משהו, ואנחנו עושים יחד הסכם נגד הצד השלישי, למרות שהוא יותר טוב מאיתנו. זה המקום שבו אנחנו מתחילים לשחק עם זה, כמו שהאמריקאים עזבו את הזהב שהערך שלו היה ממש במשקל בכל דולר ודולר, והעבירו אותו לסתם לניירות שאין להם שום ערך ועוד כאלה דברים.
וכאן אנחנו הרגשנו שכשהאגו גדל, הוא נותן תוצאה יפה, אם הוא באמת לשם ההתקדמות. אבל אם הוא לא לשם ההתקדמות, אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר, כאשר הוא מתחיל להיות אחרי רף כלשהו, אחרי איזו נקודה, אז הוא כבר מתחיל לייצר בועות שאין בהן התקדמות ממשית. כמו שקרה לדוגמה במחקרים שייצרו נורות חשמל שהיו יכולות לעבוד עשר אלף שעות. אבל לאחר שראו שאין בזה רווח, הקטינו את האיכות שלהן כך שיעבדו רק עד אלף שעות. ואחר כך אפילו פחות.
זאת אומרת, שאתה כבר לא מתקדם, האגו שלך לא מקדם את התעשייה, את המסחר, את חיי האדם בכל מקום. ברפואה היו מייצרים תרופות טובות ומכשירים, שהאדם היה נהנה מהם. פתאום התחילו לייצר תרופות שאין בהן צורך, ולמכור אותן רק כדי שיקנו בכל מקום. זאת אומרת בכל דבר שהשגנו בעבר על ידי התחרות, על ידי האגו שלנו, והיינו בהישגים טובים, פתאום זה נעלם. פתאום הייתה תחרות לא נקייה, שלא למען האזרח, ולא למען המדינה והעולם, בסופו של דבר. אלא לשם רווח פרטי בכל מחיר וזהו. אם יש לפנַי בדרך עוד מישהו, אז במילים אחרות אני "הורג אותו", פיזית או אחרת. ואני נשאר לבד. ואם אני לבד, אז אני יכול על ידי החוקים לייצר מה שבא לי ומוכר את זה לאנשים והם קונים בלית ברירה. ואם הם לא רוצים לקנות, אז אני מעביר חוק שהם יקנו בכוח, או משהו כזה.
זאת אומרת, שזה קרה בערך בשנות השישים, ואפילו התחיל בארצות הברית במאה הקודמת, באירופה זה קרה קצת יותר מאוחר, כי המלחמה אפשרה שם שוק יותר גדול, יותר מגוון, בגלל השוני שהיה בין הארצות באירופה, כמו גרמניה לעומת יוון, כשאיטליה סיפקה להם את הכל. אבל בעצם הגענו למצב שהאגו מתחיל לעבוד נגדנו, והתחרות היפה שהייתה לטובת האזרח ולטובת המדינה פסקה. ובמקום זה התחילו פרוטקציה, חוקים מלאכותיים, וכל מיני דברים שמתוכם יש לנו ממש בעיה להתקדם היום.
והאגו שלנו בכל הרמות, בכל השטחים, בכל חלקי החברה, בתעשייה, בחינוך ובכל דבר, התחיל לעבוד בצורה מעוותת. הוא עבר סוג של שינוי, עיוות, קלקול, מוטציה, ובמקום להיות הכוח המניע להתקדמות, התחלנו להשתמש בו למטרות מלאכותיות, כדי להצליח בכל מחיר. וכבר כמה עשרות שנים זה מה שקורה.
לפני כארבעים שנים, כשהייתי מדען צעיר, לקראת גיל 30, זה היה מכובד להיות מדען, היה מספיק להביא רעיון יפה וטוב לטובת המדע, המדינה, האדם, הטכנולוגיה, ההתפתחות תעשייתית, או בכל תחום שהוא, ואז יכולת לקדם אותו. כי האנושות הייתה מעוניינת במשהו חדש, והיית מסוגל ללכת לקראתו גם אם אין לך כלום חוץ מהרעיון הטוב עצמו.
אחרי שעזבתי את המדע בגיל 30 בערך, ואפילו לפני כן כשהתחלתי את העלייה לארץ, התכתבתי מהארץ עם החברים שלי מהעבר, ושמעתי שהם נעשו מדענים והם סיפרו לי איך שהמדע פתאום התחיל לקבל כיפוף, עיוות, שכבר לא חשוב לאף אחד אם יש לך רעיון טוב או לא, אלא שהכל נקבע לפי פרוטקציה, הכל נקבע לפי כמה שאפשר לקבל עליו כסף ובאיזו צורה ניתן לחלק אותו, כך שיהיה יפה וטוב לאחרים. שכל המדע הוא רק לשם קבלת איזו מדליה, בשביל שם יפה, ולא יותר מזה.
זאת אומרת, שהוציאו גם את כל הדברים שהיו ממלאים את האגו של האדם ומקדמים אותו בכבוד, במושכלות, וברצון של אדם לשלוט על הטבע, אין דבר כזה כבר. זאת אומרת שמכל העיסוק של האדם יצא האגו הבריא, המקדם, שמפתח אותו ואת הסביבה, ובמקום שהיה יכול על ידי זה להיטיב לסביבה, האדם התחל להרוס את הטבע מסביב, ולאף אחד כבר לא אכפת מה עושים. לפני כן לא היה דבר כזה, האנשים היו דואגים לסביבה.
זאת אומרת, האדם נעשה צר עין כל כך שהוא כאילו לא מסוגל יותר לשלוט על זה, אין לו כוח לבוא לאדם ולדבר איתו עבור הכלל, כמו שעכשיו אין לנו כוח להתמודד נגד מכות הטבע, נגד האקולוגיה. אף אחד לא יכול, ולכולם זה בעצם לא אכפת, חוץ מאשר לעיתונאים שכותבים בכל מקום על מה שקורה, כי זו העבודה שלהם. זאת אומרת, שהאגו עבר מוטציה ונעשה הרסני. כשאנחנו מדברים על השימוש הנכון בטבע האדם, אנחנו צריכים להביא לו את הכרת הרע, במה האגו שלנו רע ובמה האגו שלנו טוב, כי חוץ מהאגו אין לנו שום דבר.
הרצון להתקדם, הרצון לעשות משהו, להיות במקסימום הנאה ובמינימום השקעה, זה הטבע שלנו. כל תא ותא וכל צמח וכל החי תמיד כך מתקדם וחושב. כשאתה מסתכל על חתול, על זאב או על צמח, זה תמיד כך שהוא מנסה בצורה אופטימאלית כמה שפחות לבזבז אנרגיה וכמה שיותר להרוויח מכל מצב ומצב, זה בעצם חוק הקיום בכל מידת הזמן של כל דבר קיים. גם בדומם זה אותו דבר, הוא תמיד מוצא לעצמו מצב, קיום, תנאים שבהם הוא מחזיק את עצמו בצורה הבטוחה ביותר.
ולכן אם אנחנו הולכים עם הטבע הזה, אנחנו רק צריכים לראות איך אנחנו חיים היום, ומה אפשר לעשות במקום ההרס שנגרם על ידי האגו, כי אם הוא יתפתח הלאה זה כבר יהיה לא טוב, אנחנו רואים שמאז שהתחלנו להשתמש באגו בצורות המעוותות האלה, התחלנו לייצר לעצמנו בעיות, שלא ראינו אותם מייד, אבל תראו למה הגענו במשך הזמן.
אז איך אנחנו חוזרים ורואים איפה השימוש הנכון ברצון של האדם למלא את עצמו, להתקדם, לשגשג, ואיפה זה מעבר ליחס הנכון שאנחנו מייצרים לעצמנו רק בעיות. אם אנחנו עושים חשבון, בדיקה, ביקורת, אם אנחנו לומדים את זה, אנחנו רואים שכשאדם משתמש באגו שלו בצורה אישית זה מהר מאוד מביא אותו להחלטות "שיהיה לי טוב לעומת האחרים", על חשבון האחרים בכל מחיר, ועל זה אנחנו צריכים לשים דגש. זאת אומרת, אם אתה רוצה להשתמש בטבע שלנו בצורה הנכונה, אתה חייב לעשות חשבון שהתועלת של האדם הפרטי והתועלת של החברה יהיו תמיד קשורים זה לזה.
מתוך זה אנחנו מבינים, שכדי שיהיה לאדם כזה יחס לסביבה, לאנושות ולעצמו, למשפחה ולכל דבר, הוא צריך לקבל חינוך, הוא צריך בעצם להבין את הדברים. לא יכול להיות שהוא יתייחס יפה סתם כך. הוא לא יתייחס. אנחנו רואים שבצורה טבעית, באגו שלנו, בכל השטחים שאנחנו נמצאים, הגענו להרס כללי. אנחנו נמצאים במולטי משבר, בחינוך, בתרבות, בחיי המשפחה, בתעשייה, במסחר, בכל מה שאנחנו עוסקים, כי זה הטבע הכללי שלנו, לכן יש לנו משבר.
אם אנחנו רוצים להשתמש בטבע האדם בצורה הנכונה, אנחנו צריכים לתפוס את הנקודה הזאת, שהיחס לעצמו והיחס לחברה חייבים להיות שווים. אדם צריך להבין ולהרגיש שהוא חלק אינטגראלי מהחברה. ואם הוא מוציא את עצמו מהחברה ועושה חשבון שיכול להיות לו יותר טוב מאשר לכלל החברה, זה מביא לו הרס. אם היינו יכולים לבנות מנגנון כזה, שברגע שאני עושה חשבון בכל דבר, שיהיה לי מזה טוב יותר מאחרים, מיד אני נכנס למשבר, מיד אני נכנס לחוסר הצלחה.
זה מה שאנחנו צריכים לעשות. כי כל עודף האגו שיש לנו לעומת הדומם, צומח וחי, אנחנו משתמשים לרעת הזולת, ואנחנו צריכים להשתמש בו לטובת הכלל, לטובת כולם, אפילו לטבע הדומם, צומח וחי. אנחנו צריכים לראות את כל הדומם, צומח חי והחברה האנושית יחד בצורה אינטגרלית, זה אותו דבר, במילים אחרות. ואז אם אני דואג לכולם שווה, כי אני מבין שבמערכת כזאת כשהכול קשור זה לזה לא יכול להיות שלמישהו יהיה יותר טוב מהשני, אז כל המערכת תהיה באיזון.
אבל כדי להביא את זה למודעות של כל אחד ואחד, אני צריך חינוך. מערכת מאוד חזקה של חינוך, של דעת קהל חברתית, חוקים ברורים, כך שאנחנו שמים מחסומים להתפתחות האגואיסטית המעוותת, כי טבע האדם תמיד יהיה כך. אז חייבת להיות דעת החברה, חוקים, כל מיני הגבלות כדי לייצב את האדם בכל פעם, בכל רגע ורגע ללא הפסקה. אנחנו כל הזמן מייצבים אותו, מחנכים אותו להיות יחד עם החברה. עד המצב שהחברה תקבל כזה כוח, מודעות עצמית, אווירה, שדה כוח שימצא בידי החברה, כך שהאדם לא יוכל לצאת ממנה. אנחנו לומדים את זה בחלק מהלימוד שלנו שנקרא "בחירה חופשית", שהאדם הוא תוצאה מהסביבה.
אם אנחנו נבנה סביבה נכונה, ובמשך כמה שנים היא תתייצב בצורה כזאת והיא תשפיע על כל חבריה ברדיוס גדול, או בכל העולם, אז לאט לאט, גם החברה וגם אלה שיתחנכו בה, יקבלו את ההגבלות האלה בצורה טבעית, ויחשבו רק לטובת הכלל. ובתוך הכלל, כי אני חלק מהכלל, בטוח יהיה לי כמו לכולם.
לפני שאנחנו בונים את ההגבלות בתוך החברה, לפני שיהיה ברור לכל אחד ואחד איך ועד כמה רצוי להשתמש באגו שלו וכמה לא, בכל דבר, בכל מקום, בכל עיסוק, אני לא חושב שאנחנו נוכל לצאת מהמשבר הזה. כי הוא נובע מתוך השימוש המוגזם בתוך האגו של האדם. אנחנו רואים שכל אותן הצורות שאנחנו נמצאים כנגדן, נגד הצורה של הטבע שאנחנו הורסים, אנחנו רוצים לעשות הכל מלאכותי, לא אכפת לנו מה שאנחנו עושים עם כדור הארץ, אנחנו חושבים שכל המערכת הזאת היא בעיקר לטובת עצמי ולא חשוב מה יקרה בעוד דור.
תראה עד כמה שהאגו שלנו לא נותן לנו לאזן את החיים שלנו בצורה נכונה. מה אני מכין לילדים שלי, לנכדים שלי. אני לא יכול לעשות כלום. אני מסתכל על עצמי ורואה שלמרות שאני אוהב אותם, לא אכפת לי מה שיקרה, אני לא יכול לראות את העתיד, עד כדי כך האגו סותם לי את הראייה. ואני מודע לזה ולא יכול לעשות שום דבר.
למה? אני אישית לא יכול לעשות שום דבר. אם אתה תשאל אותי, אני יודע שאני הורס את החברה, שאני הורס את הטבע, שאני עושה כך. אני משתמש בדברים שהם הרסניים, שהם ממש מזיקים לכל, למה אני לא יכול לעצור את עצמי? מפני שאין לזה דעת הסביבה, שאני כל הזמן ארגיש שאני יחד עם האחרים. כי אני שייך למערכת האנושית, ומה שמקובל אצלם, אני רוצה או לא רוצה, אני מכבד את זה. את הדברים הכי גרועים אני יכול לכבד, הכי מזיקים אני יכול לכבד אם זה על דעת כולם. כך אני בנוי.
ולכן עד שאנחנו לא נחדיר לתוך החוג הרחב של החברה האנושית או בתוך המדינה, את הידיעה הזאת, שאנחנו צריכים לאזן את האגו שלנו ולא לתת לו לגדול היכן שהוא לא מתחשב עם הכלל, עד שאנחנו לא נביא את הידיעה הזאת לחוג הרחב, לאנושות, אנחנו לא נצליח בעצמנו. אף אחד מאיתנו, עד כמה שיהיו לו רצונות טובים, לא יוכל להתקדם לטוב, להתנהג בטוב.
לכן אני אומר, שבכל מצב, אין לנו שום דבר לעשות חוץ מחינוך. כדי להתחיל בחינוך עם העם, עם הקהל הרחב, אתה יכול לפנות אליו עם הסברים יפים, קטנים, קצרים, איזה תועלת הוא מקבל אם הוא מתחיל להתחבר, אם הוא מתחיל לחשוב על הזולת, אם הוא מתחיל להתחשב בכולם ומסתכל על עצמו שהוא לא מנותק מהכלל. אנחנו צריכים לעורר את כוח החיבור, האיחוד, הערבות בתוך הכלל.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התפתחות האגו, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.