היא צריכה להראות לו שהיא באמת מסורה לו ולמשפחה במאה אחוז.
אורן: אני רוצה לשאול לגבי ההדרכה שאתה נותן לגבר. אתה אומר שהגבר צריך לתת צ'אנס. ותיארת קודם בצורה מאוד רגשית שאני הזדהיתי איתה מאוד, עד כמה הוא פגוע מכל המקרה הזה.
גם היא נותנת צ'אנס. הם שניהם מסכימים, כי הוא לא עוזב, רק שהוא נמצא באותו מצב, פגוע, חושד וסובל.
אורן: נאמר שאני אותו הגבר, אני מנסה עכשיו להתלבש בו, כמו שאמרת, אני פגוע, אני סובל, וחושש. עכשיו אני שומע את העצה הזאת "אתה אדם חכם, תן לזה צ'אנס", אני מבין מה שאתה אומר, ואני אפילו מקבל את זה בשכל, וזה נראה לי הגיוני העצה שאתה נותן, אבל איך אני באמת פותח את הלב לתת פה צ'אנס, כי אני הרי פגוע?
לכן אמרתי לה, הוא לא מוותר כאן על כלום.
אורן: נניח שעכשיו אני הגבר, מה אני צריך לעשות? כַוון אותי.
שום דבר, היא צריכה לעשות.
אורן: את זה הבנו. נתת לה הַכְוונה.
היא צריכה להתקשר מהבית, לקחת אותו לבית קולנוע, לבית קפה, להבטיח לו בכל מיני מעשים כאלה של טיפול בזוגיות ובו, כי ממנו אין שום דרישה כי הוא לא פגע ולא קלקל כאן שום דבר, היא צריכה להראות לו שהיא באמת מסורה לו ולמשפחה במאה אחוז.
אורן: ומה זה אותו צ'אנס שרצית שאני כבעלה אתן לתהליך הזה להצליח? מה פירושו שאני צריך לתת צ'אנס?
שהבעל מסכים לזה, הוא הולך עימה, הוא משתתף בזה.
אורן: למרות שבלב תכלס זה קשה.
בלב לא קשה לו להשתתף יחד, ללכת איתה לבלות, לטייל, אבל הוא לא יכול לעשות שום דבר עם הלב שלו, אלא כל פעם אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואז זה לאט לאט יירגע בלב, וישקע בלב. הוא יבין שיש לו אישה נאמנה, וזה בשבילו הכי חשוב. יש כאלה שלא איכפת להם. כל גבר וגבר עם האופי שלו.
אורית: אבל אני כאישה, באמת בפועל, לא עשיתי שום דבר שהוא עד כדי כך רע.
אני לא יודע.
אורית: מלא אנשים יוצאים למסיבות, לאירועים, גם הוא יוצא לדברים כאלה מהעבודה.
אני לא יודע. אם הייתי בעלך, והייתי שומע על זה שאת היית במסיבה והיו שם ריקודים, גברים, נשים, הייתי מתאר לעצמי את דברים הכי מלוכלכים שיכולים להיות היום במסיבות.
אורית: אז אתה מראש לא סמכת עליי.
לא, אני סמכתי עלייך לפי המילים שלך, שאמרת שזו תהיה מסיבת בנות. פתאום אני שומע שהייתה שם אורגיה, בעיניי זה כך. על מה יש כאן בכלל לדבר? אז אני כבר חושב כך, שאת לא סיפרת לי את זה מראש מפני שאחרת לא הייתי מרשה לך ללכת, ואז שיקרת לי והלכת לשם, ואם כן, אז לַמה לא לקחת אותי?
אורית: אז אם זה כך, וזה מה שאתה חושב, אז אתה מראש לא סמכת עליי.
לא, בדברים האלה אני לא סומך. אם את שיקרת לי על זה, אז לכל מה שהיה שם בפנים, אני כבר לא מאמין.
אורית: אבל אני לא רואה את זה כשקר.
את יכולה לראות איך שאת רוצה, אבל אצלי זה פגם בלב, זהו, יש לי שריטה בלב, מה תעשי?
אורית: אז אני צריכה להבין אותך ולהיות במַקום של לעזור לך.
כי את אשמה כאן ולא אני, את עשית את המעשה. לא חשוב אם זה המעשה הטוב ביותר, אבל את עשית אותו. את התחלת אותו במסיבת בנות, וגמרת אותו בריקודים עם גברים, וחזרת מאוחר הביתה, שתויה. וכשאני רואה את הדברים האלה, לא שאני סתם נפגע, אלא אני מרגיש שהמשפחה שלי כבר לא משפחה, הכול שבור, האישה שנאמנה לי היא כבר לא נאמנה, היא שקרנית ובוגדת. מה יש לי לעשות? אני לא יודע איך הוא בכלל נשאר בבית.
אורית: אבל אני לא אבא שלו ואני לא בגדתי, אני הלכתי למסיבה שקרו בה דברים. הוא מביא את זה מהבית.
אם את אומרת לי שכך את מרגישה עד עכשיו, ולא מבינה איך אני מרגיש, אז אין מה לעשות בינינו.
אורית: אני מבינה איך אתה מרגיש, אני רוצה לדעת על המינון של שני הצדדים שצריכים לעשות את העבודה.
אין מינון מצידי. מצידי את הרסת את המשפחה ואת החיים ואת הכול, אין בינינו שום דבר משותף. נניח שיש לנו ילדים משותפים, גם את זה אפשר לבדוק, כי אני כבר לא מאמין בך גם על העבר, על כלום. ולעתיד, איך אני יכול לחיות עם אישה כזאת, אישה בוגדת? ובצורה כזאת?
אורית: חכה, אנחנו עוד נגיע לבגידה. זו לא בגידה, זו נאמנות, אבל נגיע לבגידה.
בעיניי זה כך. יש גברים שמוכנים להשלים, יש משפחות שהאישה יוצאת בערב לבלות בכיוון אחד והגבר בכיוון שני. ויש גברים שלא מסוגלים לחשוב על זה שהאישה תחייך למישהו אחר. יש ויש. אז את צריכה לדעת מי בעלך.
אורית: זה משהו שבאמת מראש צריך לדעת עם מי אתה מתחתן, ואולי בעצם לעבוד על זה במהלך כל מערכת היחסים, כדי שמצבים קיצוניים כאלה לא יגיעו.
אני לא מבין איך הוא התחתן איתך.
אורית: לא הייתה לו שום סיבה לחשוד.
כנראה שלא היה אז במה לחשוד.
אורית: לא, אני באה ממשפחה שהיא בסדר גמור.
זה לא שייך למשפחה.
אורית: לא הייתה לו סיבה לחשוד. זאת אומרת, גם היום אין לו סיבה לחשוד מטעמִי. זאת אומרת, אני עדיין בתפיסה שזה קושי שבא מהבית שלו, אבל אני מוכנה ללכת עם המקום הכואב שלו.
השאלה היא אחרת, את חיה איתו עשר שנים, משפחה מודרנית, רגילה. אם לפני שזה קרה היו מספרים לך שאיזו חברה שלך עשתה כך לבעלה, ועכשיו יש ביניהם איזו תקלה, איך היית מקבלת את זה, בהבנה או לא? או שבכלל את לא יכולה להתלבש בגבר?
אורית: אני יכולה להתלבש בגבר.
האם היית מצדיקה אותו או לא? אני מדבר על אותה מסיבה שהייתה לך.
אורית: הייתי מצדיקה אותו, לא באותה עוצמה שזה מתקבל. הייתי דורשת שהעוצמה תרד, מכיוון שיש גם את הצד השני, וצריך במהלך עשר שנים ללמוד לסמוך עליו.
לַמה לא התקשרת אליו באמצע המסיבה? לַמה לא עזבת כשראית שהמסיבה היא יחד עם גברים?
אורית: כי אני לא רקדתי, ישבתי בצד עם חברה והתקשקשתי איתה. לא רקדתי ולא עשיתי שום דבר שבאמת מחשיד אותי בזה. אבל באמת לא ראיתי שזה עד כדי כך יכול להיות אקוטי, כי אני זו אני, אני יודעת מי אני.
הוא שאל אותך על המסיבה הזאת? איפה הייתה המסיבה?
אורית: הוא ידע איפה זה היה.
מקום פומבי או מקום פרטי?
אורית: מקום פומבי. סגרו את זה לרגל אירוע של העבודה, והנשים היו אמורות להגיע רק נשים. ומישהי, חבר שלה הייתה לו בעיה, אז היא הביאה אותו, והם דיברו ביניהם, הביאו עוד כמה. בקיצור, אני לא השתתפתי בסיפור הזה, ישבתי עם חברה ודיברתי. אז השאלה היא עוד פעם בעוצמה ובמינון.
אז אני שואל כבר משהו אחר. לַמה את לא גורמת עכשיו לאותו אירוע לקרות עוד פעם ולקחת אותו? או למשהו יותר קטן, אבל שיהיו שם אנשים כאלה שיתנו לו הרגשה שהכול לא מלוכלך, כמו שהוא מתאר לעצמו, אלא דבר נקי יותר?
אורית: זה רעיון. לא חשבתי על זה. זה בהחלט רעיון טוב.
קודם כל, אני שומע עכשיו שזה מהעבודה, שזה היה במקום מסוים, פומבי, שסגרו רק לרגל המסיבה הזאת. יכולים לספר ולהסביר לו, יכול להיות שזה יעזור.
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.