לכולם יש מטרה אחת, שמייחדת את כולם בכל העבודות שלהם, להגיע לחיבור, כל אחד באופן שלו, כדי שכולם יזוזו יחד.
אורן: מה פירוש, "להיות מחוברים כעם"?
להיות מחוברים כעם ישראל זה נקרא שאנחנו חייבים להיות מחוברים כמו שכתוב, "כאיש אחד בלב אחד".
אורן: לפי מה, לפי דעתך? לפי דעתי? לפי דעתה? לפי דעתו? לפי מה?
לפי איך שנתחיל להתחבר ולברר את זה בינינו, ונתקדם לפי הבירורים שלנו. אפילו שנכתבו על כך אולי אלף ספרים, כל אחד מאיתנו וכולנו יחד לא נבין מה כתוב בדיוק. אלא מהמעשים שלנו, כשנתחיל להתחבר אז נראה. אבל לכיוון חיבור. חיבור מעל הכל. יש בעיות – מעליהם חיבור. יש התנגשויות, אי הבנות – מעליהם חיבור. כל הזמן רק זה. להבין שכל הדברים חוץ מחיבור הם רק כדי לגרום לנו להתחבר יותר. כל החיכוכים אלה גילויים של חוסר חיבור.
אורן: יש בעיות, יש התנגשויות, מעליהם חיבור?
כן.
אורן: יש בישראל בסיס גדול להתנגשויות ולמחלוקות בציבור. מה זאת אומרת, מעליהם חיבור?
מעליהם. זאת אומרת, למרות שיש הרבה.
אורן: בכל תחום, בתחום המדיני, החברתי, הכלכלי, בכל תחום שלא תיקח יש מגוון רחב של דעות. כל אחד בטוח שדעתו היא הצודקת. מה אתה מציע?
אני מציע לראות את הגוף שלנו, שבו כל האיברים פועלים כל אחד בסגנון שלו, הריאות, הלב, הכליות, הכבד וכן הלאה, כל אחד פועל לכיוון שלו, כמו ברכב, השסתומים פועלים כך והצירים אחרת והבוכנות אחרת, הכל פועל לכל הכיוונים, אבל לכולם יש מטרה אחת, שמייחדת את כולם בכל העבודות שלהם, להגיע לחיבור, כל אחד באופן שלו, כדי שכולם יזוזו יחד. יחד בתוך הרכב או בתוך החברה או בתוך גוף אחד עם כל האיברים השונים שלו. ומה הנוסחה? מקסימום חיות מאוחדת זה נקרא, רמת הבריאות.
אורן: הציור של הגוף יפה, רק לא הבנתי איך הוא מתאים לנמשל. כי אם למשל בתוך הלב יהיו שתי דעות איך צריך לעבוד, אז הלב יקרוס והמערכת הכללית תקרוס. זה לא שאתה לוקח תחום מסוים, אתה תהיה הלב, אתה תהיה אחראי למשל על התחום המדיני, אני אהיה אחראי על התחום הכלכלי, היא תהיה אחראית על תחום החברתי. וכל אחד יפעל בתחומו ועכשיו רק נתאסף ביחד ונסנכרן בינינו את הפעילות מאיזה מנגנון עליון לטובת הרמוניה כללית של המערכת. כך זה קורה בגוף. בחברה הישראלית זה לא מה שקורה. בכל אחד מהתחומים כולם יודעים, כולם מבינים. מה פירוש להתחבר מעל ההתנגשויות? זה לא מובן ברמה הפרקטית. בכל תחום יש מחלוקת. מה עושים?
מתעלים מעל המחלוקת.
אורן: אבל מה עושים?
למען השגת המטרה המשותפת האופטימאלית, כמו שיושבת משפחה בשולחן עגול ודנה מה אנחנו עושים עם, בדרך כלל זה בעיה של כסף, מה אנחנו עושים עם התקציב המוגבל.
אורן: אז אתה אומר x ואני אומר y. מה עושים?
אז כולנו בסופו של דבר חייבים להגיע לאיזה חשבון כללי. כמו במשפחה, מתוך אהבה, מתוך החיבור ולא מתוך דיונים אינסופיים, מאבקי כוח ומרמים זה את זה, אלא מתוך אהבה. אם יש את זה, וכל אחד מבין את השני, סבא, ילד קטן, אני, סבתא, בת וכן הלאה, כולנו יושבים סביב השולחן, דנים איך אנחנו מתוך אהבה מחלקים את העוגה.
חיים חדשים, שיחה 55, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו מתקיפים את עצמנו, את מה שיש בנו נגד החיבור - "הערבות כמגן הלאומי"
אורן: אולי התחום הכלכלי קצת קשה כדי להמחיש לנו את הבעיה. נניח, בתחום המדיני זה יותר פשוט. בתחום המדיני אחד אומר, צריכים לעשות מהלך כזה מול מדינה כזאת וכזאת, והשני אומר לא צריכים לעשות. והשלישי מציע מהלך שלישי, והרביעי מהלך רביעי. איך מגיעים להחלטה משותפת ועושים משהו? יש סכנה, יש איום מסוים, ויש לנו דעות שונות. נניח, אנחנו פה שלושה בשולחן, יש לנו שלוש דעות כיצד לנהוג. מה עושים?
אם אנחנו מתעלים מעל האגו של כל אחד, באמת משתדלים לעלות מעל האגו של כל אחד. אני רוצה שדווקא הדעה שלי תנצח, אבל אם אני מתעלה מעל האגו שלי, אז אני רק אומר את הדעה שלי בצורה הגיונית עד כמה שאפשר, אני משתדל לא לשכנע במילים יפות או בלחץ, עם כל מיני דברים, אלא אני רוצה להגיע עם כולם להחלטה הנכונה שהיא גורלית לכולנו, אז יוצא שכל אחד מביא את עצמו לדיון ברמה שווה עם האחרים, והשוני הוא רק בפתרון שכל אחד מגיש, אבל לא בלחץ.
ואז כולנו דנים מתוך אהבה, מתוך חיבור. ומתוך האהבה והחיבור, כשאנחנו מתחברים, אנחנו מביאים את כל הפתרונות. שם אנחנו פתאום רואים איך הפתרונות מתחילים להתבהר מתוך החיבור, לא מתוך זה שאנחנו יושבים זה מול זה בשולחן אלא מכך שאנחנו נמצאים עם הלבבות שלנו ועם המוחות שלנו יחד באמצע השולחן. אין לך ברירה אלא להביא את כל הציור של האומה לדמות אדם אחד, ואז מתוך החיבור תחליט. אבל קודם תגיע אליו.
ניצה: אנחנו יודעים שבחיים במערכות יחסים, אפילו במערכות יחסים שמשתתפים בהם רק שני אנשים, קשה מאוד להגיע למצב של חיבור. האם להגיע למצב של חיבור בחברה, בעם, זה משהו שמצריך פעולות מסוג אחר? אני מנסה להבין את ההבדל, כי אני רואה כמה קשה להתחבר בין שני אנשים, אז איך מחברים חברה שלמה?
אם אנשים מרגישים צורך בחיבור, מספרם לא קובע כלום. שום דבר, אפילו מיליון. אפילו כל האנושות. הכל תלוי, אם המגמה שלהם למרכז משותף או שכל אחד מושך לעצמו. אם כל אחד מושך לעצמו, אז אפילו לשניים אין מקום. אם רוצים להתגבש, להתחבר, יש מקום לכולם ואדרבא, כמה שיותר, יותר טוב.
זאת אומרת, הכל תלוי בהכנה.
אורן: הכנה למה? איזו הכנה?
הכנה, הסברה, מה קורה לנו עכשיו ומה נקרא מושג החיבור, הערבות, "ואהבת לרעך כמוך", "כל ישראל חברים", להיות "כאיש אחד בלב אחד", כל מיני אמרות כאלה, מה הן אומרות על יסוד האומה שלנו, שאנחנו חייבים להשיג את המושג הזה, להיות בו.
אורן: זאת אומרת, קו ההסברה שאתה מציע, זה "ואהבת לרעך כמוך"?
כן. זו המטרה הרחוקה.
אורן: אז מה?
חיבור.
אורן: חיבור.
ערבות.
אורן: ערבות לא לשם ערבות, אתה מציע את זה על רקע מצב מסוים.
ערבות כמגן לאומי.
אורן: ערבות כמגן לאומי. אתה חושב שערבות יכולה להיות המגן הלאומי המוצלח ביותר.
כן.
אורן: יותר מכל סוגי ההגנות האחרים.
ודאי.
אורן: או מכל סוגי ההתקפות האחרים גם?
לא, אנחנו לא צריכים להתקיף שום דבר. אנחנו מתקיפים את עצמנו, את מה שיש בנו נגד החיבור.
אורן: "הערבות כמגן הלאומי", זה הקו ההסברתי שאתה מציע. הזמן לשיחה שלנו הסתיים, אבל הייתי מאוד שמח שנפתח את ההגדרה "ערבות כמגן הלאומי".
תודה רבה הרב לייטמן, תודה רבה ניצה, תודה לכם שהייתם איתנו. אנחנו נמשיך, "ערבות כמגן הלאומי", נחשוב על זה עד השיחה הבאה. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
חיים חדשים, שיחה 55, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית |
| להשאיר תגובה | |
בחיבור יש כוח מיוחד שעוזר לנו להיות למעלה מכל הבעיות,להיות בהרמוניה עם הטבע, ואז לזכות בכך שכל הבעיות יברחו מאיתנו.
אורן: אנחנו מנסים ללמוד יחד עם הרב לייטמן, איך אפשר להפוך את החיים שלנו בישראל, לחיים יותר טובים, לחיים חדשים. במקום שכל אחד מאיתנו יהיה טרוד בצרות היומיום שלו, ולא יצליח להרים את הראש ולחיות אלא כל הזמן יהיה עסוק בהישרדות הקיומית, איך אנחנו יכולים לפתח בינינו רשת של קשרים, שתוכל להביא אל החיים של כל אחד מאיתנו, של כל בית, של כל משפחה בישראל, רוח חדשה. רוח של תקווה, רוח של חיזוק הדדי, עזרה הדדית, חום, ביטחון. ואיך אפשר להפוך את החיים ביחד לחוויה, במקום חווית הישרדות.
הרב לייטמן, בשיחות האחרונות התחלת לדבר על כלי חברתי שנשמע מאוד מבטיח, מאוד מסקרן, כמו "סטארט אפ", מודל חברתי מאוד יפה. אני אציג אותו בכמה מילים ובהמשך השיחה נמשיך ונפתח. אתה מדבר על איזה מודל של רשת חברתית, של ערבות הדדית. למשל, אתה אומר שלכל אחד מאיתנו יש בבית המון מוצרים שהוא לא משתמש בהם והם רק "מעלים אבק", הוא יכול למסור אותם לאיזה מרכז חברתי, למשל למועדון של "ערבות הדדית", שאפשר להקים בכל עיר ועיר, ואז יכול לבוא כל אדם וליהנות מזה, ולחילופין.
דבר נוסף, כל אחד מאיתנו מתמחה במקצוע שבו הוא עובד, הוא יכול להפריש שעה, שעתיים בשבוע לטובת הכלל, לרווחת הכלל. ואז אנחנו יכולים לארגן יחד בצורה התנדבותית בינינו, איזו רשת שתספק לכל אחד מאיתנו שירותים ללא תשלום. שירותים שהיום פשוט אין לי כבר כסף לקנות, ככול שהמצב הכלכלי הולך ומחמיר. יש גזירות כלכליות עקב המצב באירופה, והכלכלה העולמית בכלל, והן הולכות וגוברות גם פה בישראל. כל אחד מרגיש מצוקה קיומית בכיס, חסרים לו דברים. הנקודה בדברים שאתה אומר היא, שביחד אנחנו נוכל לעשות הרבה דברים שאחד לבדו, לא יכול לעשות.
אנחנו רואים שהמשבר שמגיע לא נותן לנו רק מכה בכיס, אלא הוא נותן לנו מכה גדולה מאוד בעצבים. הוא מביא אנשים לפאניקה, למצבים קשים מאוד של ייאוש, של חרדה, חרדה על העתיד, חרדה על הקיום. המשבר מביא אותם למצבים שהופכים אותם להיסטריים. אנחנו רואים שבכל העולם מתגברים המקרים שאנשים שורפים את עצמם. מה פתאום זה קורה? איזו הגיון מביא אותם לזה?
אבל אם תשאל פסיכולוגים, הם יאמרו לך שאדם הנמצא בזמן של לחץ, בתקופת מתח, הוא הופך להיות כילד שצועק "אני רוצה כאן ועכשיו", הוא לא רוצה לחכות יותר. למה הם שוברים חלונות ראווה? למה הם מוכנים לשרוף מכוניות? מי מרוויח מזה? כל זה מתוך לחץ פנימי, האדם מרגיש שהוא "מתפוצץ". וזה מגיע מתוך תסכול, שמביא אותו לחרדה גדולה. וגם אם אין חרדה קיומית כאן ועכשיו, כך זה נראה בעיניים הגדולות של הפחד, אתה לא יכול לפקח על זה, אנחנו לא מסוגלים להחזיק את זה מסגרת של גבולות. ומתוך זה, בדרך כלל, אנשים יוצאים לעשות מהפכות, מהומות ועוד.
לכן, על ידי זה שאנחנו בונים רשת חברתית, רשת ערבות הדדית, אנחנו מצמצמים את כל הבעיות הנפשיות הגדולות. דיברנו על כך שאנחנו אפילו יכולים למדוד עד כמה האנשים האלה הבריאו לפי כמות הזמנת התרופות וביקורי הרופאים וכן הלאה. אבל העיקר הוא שאנחנו ממש נותנים לאדם רווחה פנימית, מקום לנשום, להרגיש את עצמו בנוח. מצד אחד "צרת רבים חצי נחמה", אפילו כשמרגישים צרה. אבל כאן זו לא רק צרה, אלא הם גם משלימים בצורה הדדית זה לזה מה שחסר. הם מתחילים לעשות קניות מרוכזות בחצי מחיר, שזה גם מקל עליהם, וכן הלאה.
זאת אומרת, אנחנו פותחים להם הזדמנות, אפשרות להכיר מה זה חיבור נכון בין בני אדם. זה כמו שמהאוויר, מכלום, אתה מקבל רווח שאפילו בכסף אתה לא יכול לקנות.
ויחד עם כל הפעולות של חיבור ואיחוד, אנחנו צריכים בכל זאת באיזו צורה להעביר להם הסברה על זה, פסיכולוגיה. דרך סדנא ל"שלום בית", דרך חוגים לילדים, דרך חוגים להורים, דרך גישה חדשה לבתי ספר, ללימוד בכיתה, בכל מיני צורות. דרך שירים, דרך סדנאות ודרך עוד כל מיני פעולות. ויחד עם זה כשהם באים, לעורר בהם התרגשות טובה כתוצאה מהחיבור. לתת להם הסבר על כך שיש בזה כוח מיוחד שיעזור לנו להיות למעלה מכל הבעיות, שיעזור לנו להיות בהרמוניה עם הטבע, ואז לזכות בכך שכל הבעיות יברחו מאיתנו.
אנחנו והטבע נעשים כמנגנון אחד, כגוף אחד שנמצא באיזון, ואם הוא נמצא באיזון, לא יכולים להיות מצבים שיתפוצצו בו כל מיני דברים כמו מלחמות ובעיות וטרור. בזה אנחנו הופכים להיות מוגנים נגד כל דבר רע, ממש עד כדי כך.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
במערכת האינטגראלית, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח.
סך הכל, בכל אלפי שנות הקיום שלה, האנושות בנתה רק מערכות הגנה. נגד מכות בריאות, מכות חום קור, מכות מלחמה, מכות טרור, נגד חוסר. ועכשיו כבר לא נצטרך לעשות את זה, מכיוון שאם נתקדם לקשר הנכון בינינו ונהיה מאוזנים עם הטבע כמו מערכת אחת מאוזנת, לא יכול להיות שיקרה כאן משהו רע. כי כל האנושות נמצאת בתוך המערכת הזאת, ואם אני גורם לה לאיזון, להרמוניה, אני אראה שאני מחזיק צבא, אני מחזיק משטרה, אבל פתאום אני מגלה שאין לי בזה צורך. כמו שבעל הסולם אומר, "בּוּלֶט", במקרה כזה, אף זר לא יכול לנגוע בנו.
ניצה: היינו רוצים לשאול כמה שאלות על הרשת הזאת, מהו אופייה? מהן התכונות שלה? איזו רוח היא מביאה? ממה שאמרת עכשיו, אני מבינה שהרשת בעיקר נותנת איזו הרגשת ביטחון והגנה לכל מי שהוא חלק ממנה.
זהו החלק הפנימי שלה, חוץ מהשירותים החברתיים.
ניצה: מה הרוח הזאת מביאה מבחינת ההרגשה שהיא נותנת לאנשים בתוכה? האם יש עוד דברים שהם מרגישים בה?
אדם פתאום מרגיש שהוא נהנה מזה שהוא כבר לא יושב בסלון בבית ומקלל את השכנים, או את הילדים שלהם, או כל מיני דברים אחרים, וחי מזה. אלא הוא חי פתאום ממשהו קצת יותר גבוה בהתרוממות רוח, ומזה שהוא מרגיש חופשי. "אני יכול לא לנעול את הדלת, כי אני עם כולם יחד", זו הרגשה שמביאה את האדם לפתיחת החיים שלו. גם פסיכולוגים מסכימים בזה, שאדם פתאום מרגיש שהחיים שלו הם לא רק שלו, הוא מרגיש יותר את החיים של השני, ואז מתוך זה יש לו מין התרחבות, יש לו רוגע, הרמוניה, שקט, נוחות.
האדם מרגיש שהוא כבר לא צריך לדאוג למשפחה שלו לבד, ושאשתו "יושבת לו על הראש", ושהילדים כל הזמן באים אליו לבקש, "אבא איפה האופניים? אבא איפה הכדור? אני רוצה בובה", או משהו אחר, אלא הכל חופשי, הכל פתוח, הילדים ילכו לחוגים.
ואפילו אם הוא צריך לתרום, הוא מרגיש שזה מוסיף לכבוד שלו. יש כאן תמיכה גם מהצד השלילי, וגם מהצד החיובי. זה לא באמת שלילי, כי אפילו שאני צריך לעבוד, אני לא מרגיש שאני עובד, אני מרגיש שבזה אני תורם, שאני רוכש כבוד.
וכך כשאנחנו נמצאים במערכת האינטגראלית בצורה כזאת, אדם אף פעם לא מרגיש, שזה חשוב במה הוא עוסק, באם הוא נותן, או מקבל, הוא לא מרגיש מפסיד, תמיד יש לו הרגשת רווח. זו באמת איזו מין מכונה שפועלת מעצמה ללא דלק "פרפטום מובילה", כך שגם נתינה וגם קבלה מביאים לי התרוממות רוח.
ניצה: אנחנו רוצים לשאול שאלות על הרשת שאתה מתאר, כי היא לא קיימת במציאות של היום, אין דבר כזה. ולכן אנחנו רוצים להתחיל להרגיש אותה, להבין אותה, ללמוד אותה. ורק אחר כך, לאט לאט, נוכל אולי לפתח איזה מודל שאפשר יהיה ליישם בכל מיני מקומות כמודל יישומי. בשלב הראשון, הייתי רוצה להבין איך זה עובד? כרגע אני מתחילה להרגיש אותו.
אני בטוח שזה לא יוכל לעבוד אלא אם נלווה כל שלב ושלב בהידברות, בשולחנות עגולים, בסדנאות, בשירים "על הדשא" מה שנקרא. כל מיני אירועים כאלה שמהם אנשים מקבלים סיפוק.
כל הזמן צריכים לדאוג שיהיה להם סיפוק, אבל סיפוק מכוון מהמקור של האיחוד. רוצים סיפוק? מתאחדים. מרגישים רע? פתאום הממשלה מטילה עוד מס על כל המדינה? באותו הזמן, באותו הרגע, אנחנו מחליטים שהיום אנחנו עושים סדנה. כל העיר או כל השכונה מגיעה ועושים סדנה. והתוצאה מהסדנה חייבת להיות פשוטה. בחיבור שלנו אנחנו מתעלים למצב שבו אנחנו לא מרגישים במה שקורה, אין שום דבר רע.
וגם בצורה הגיונית, אם בכל זאת אני אצטרך לחיות, נניח ב 20% פחות ממה שחייתי קודם, אני אשלים את ה 20% האלה על ידי הרגשת האושר, על ידי הרגשה "לא על לחם לבדו יחיה אדם" וזה אפשרי. ויכול להיות שזה יהיה אפילו יותר בריא, בלי כל ה"פפסי קולה" וכל מיני הממתקים המזיקים והשוקולדים. יהיה משהו פשוט גם לילדים וגם לי וכן הלאה. אבל יחד עם זה, על מצב הרוח אני אשמור ואפילו אעלה. אז אני לא אסע לחו"ל, אני אמצא כאן בארץ אתרי פיקניקים ומילויים כאלה, שימלאו אותי יותר מלהסתובב בערים בחוץ לארץ.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
אנחנו מייצבים כאן כוח חדש אינטגראלי, חיבור שמתהווה ככוח הגדול ,כוח המאסות
ניצה: אז אחד העקרונות שאתה אומר כאן, זה שאנחנו צריכים לאורך כל הדרך לעשות איזשהו תהליך של הידברות. ליצור שיח שהמטרה שלו לתת לנו הרגשה שביחד הכל אפשרי, ואולי דרך זה גם לחשוב ביחד איך לטפח את הרשת.
בחיוך לכל אחד, ביחס יפה, רגוע, כל אחד נותן דוגמה לאחרים, בצורה כזאת אנחנו ממש יוצאים מכל בעיה. וזה לא איזה מין טריק פסיכולוגי, אלא אנחנו מייצבים כאן כוח חדש אינטגראלי, חיבור. וכוח החיבור הזה מתהווה כמו כוח המאסות היוצאים מכל מיני תנועות כמו "אוֹקְיוּפַּייד" וכן הלאה, תנועות מחאה. מזה שאנשים מחממים זה את זה, נעשה כוח גדול. זה לא רק מאה אנשים שבאים ומתחברים יחד, זה מאה כפול מאה, כי כל אחד מחזיק את האחרים, וכל אחד מחמם את האחרים, כל אחד מתחיל להשתולל ולהראות את זה לאחרים.
אותו הדבר כאן, רק בצורה הפוכה. זאת אומרת, אנחנו מבינים שכוח הציבור הוא הרבה יותר מהסכום של היחידים, וההשפעה של הכוח הזה על כל אחד ואחד היא מאוד גדולה, היא יכולה להביא אדם למצבים שאליהם הוא אף פעם לא יכול להגיע לבד.
ניצה: יהיה מעניין לעשות על כך אבחנה.
יש גם את זה, תחפשי ב"גוגל" , "עניין הציבור", חיבור, כוח המאסה.
ניצה: יש ביטוי שאומר "השלם גדול מסך חלקיו".
כן. יש על זה מחקרים מאוד גדולים, כי זו בעיה גדולה לצד השלילי בעולם. אבל אנחנו בצד החיובי.
ניצה: זה בגלל שצד החיוב שנבנה, הוא פחות מוכר, בדרך כלל אנחנו מכירים את הצד השני. אילו עקרונות מחממים אחד את השני במחאות פה, אילו עקרונות מחברים ומאחדים, ברשת שאנחנו מדברים עליה, רשת הערבות ההדדית?
עקרונות של השפעה הדדית והתכללות, אין כאן שום דבר מיסטי.
ניצה: ברור, אני מדברת על שפה פשוטה לקהל הרחב.
כאשר מאה אנשים משפיעים על אדם אחד בדעה שלהם, בהתכללות ביניהם, הוא מקבל את הכוח שלהם פי מאה, וזה נכנס בו, וודאי שהוא לא יכול להתמודד נגד הדעה שלהם והוא מתחבר אליהם. אם הם מחליטים שהם מתחילים להיות מחוברים ביניהם כדי להשיג איזו מטרה, נניח לבנות את החיים שלהם יותר טוב בחיבור, במחסנים, בחוגים, ברשת ביטחון, כל מיני דברים, אז וודאי שכל המסה הזאת משפיעה על כל אחד ואחד, וכל אחד עם ההתפעלות החדשה משפיע על המסה, אז יש כאן שכפול הדרגתי אינסופי בעצם. זה כמו בקדרה שעומדת על האש ומתבשלת עם הבועות וכבר רותחת.
בצורה כזאת זה הופך להיות בהתפתחות לא ליניארית אלא אקספוננציאלית, כמו בטור הנדסי, שכל אחד רוכש יותר ויותר כוחות, מתחיל להרגיש את כולם יותר ויותר, עד שפתאום הוא מרגיש שאנחנו אחד. אז האדם יאבד פסיכולוגית את האני שלו וירגיש במקום זה אנחנו. בצורה כזאת יש לו כבר יכולת על טבעית לפעול.
אנחנו רואים את זה מכל המקרים שלנו, מהפסיכולוגיה, ומכל המחקרים. זאת אומרת, החיבור יכול להיות לנו כלי, אמצעי מאוד חזק לשינוי בחברה. וודאי שנצטרך לעבוד ולייצר דברים ולדאוג לחלוקה, אבל כל הדברים האלה יהיו קלים ובשמחה, אנחנו פתאום נרגיש צורך רק בדברים הכרחיים. כל אחד ואחד יתגאה עד כמה שהוא תורם לחברה ועד כמה שהוא בעצם נצרך לדברים פשוטים, כי כולו נמצא כבר במילוי אחר, בהרגשת האושר ולא בהרגשת העושר, בהרגשת הכוח וההתגברות על אחרים. וקנאה, תאווה, וכבוד, כל ההבחנות הללו יעבדו בצורה החיובית הוא יקנא באחרים עד כמה שהם תורמים, והתאווה שלו תהיה ממש להתחבר איתם, ואת הכבוד שיקבל, הוא ייתן לאחרים. זה יהיה כבוד מההשתתפות ההדדית, ככל שבונים את זה. הכל תלוי בחינוך, איך שאנחנו נוכל לבנות את רשת היחסים.
חיים חדשים , שיחה 53 , 9.8.2012
| שייך לנושאים: כלכלה/בריאות/ביטחון, בריאות/רפואה, כלכלה/בריאות/ביטחון, כלכלה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים, זוגיות ומשפחה, צרכנות/כלכלת המשפחה |
| להשאיר תגובה | |