האבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון
יש פה שני קווים. קו אחד שמידרדר וקו אחד שעולה. קו אחד שמידרדר, שאני לאט לאט במשך ההיסטוריה הולך ומאבד קשר עם כולם. פעם הייתי בשבט, כולם אחים, כולם יחד, אחר כך קצת פחות, כפר, אחר כך משפחה בלבד ועכשיו אני בלבד. זהו. ויחד עם זה בניתי כלים שיעזרו לי להתגונן נגד החוסר הזה. שאני יכול להתמודד עם הבית שלי, עם כלי העבודה שלי, עם החקלאות שלי, עם כל הדברים פחות ופחות בלי בני אדם. עד שהגעתי היום למצב שיש לי הכל. הסופר מספק לי, ביטוח לאומי, הפנסיה והכל מספקים לי ואני לבד.
פעם זה היה ההיפך, שום דבר לא היה מסופק, אבל אני הייתי בתוך סביבה כך שהיתה לי אספקה גמורה. כך החלפנו את הדברים. למה הגענו עכשיו? להכרת הרע. שבסופו של דבר עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי, דווקא עכשיו אני תלוי לגמרי לגמרי בכל המערכות שיש. גם המדינה, דרך אגב, לא רק האדם. אף מדינה היום לא יכולה להתקיים לבד. הכל ייבוא וייצוא.
כאן גם אדם, לא יכול להתקיים לבד. אין לו עגבנייה ליד הבית שלו, אין לו חצר שיש שם משהו לאכול, אין לו שום דבר. הוא גם לא יודע לעשות כלום. תני לו קמח, הוא לא יודע איך לעשות מזה לחם, עד כדי כך. כלום אנחנו לא יודעים. אז הגענו למצב שגם האדם הפרטי לא יודע לטפל בעצמו בכלום. הוא מכבס במכונה, מבשל במיקרוגל, קונה אוכל חצי מוכן מהסופר, כדי להכין משהו. הוא לא יודע לעשות שום דבר, את כל הדברים מכינים והוא קונה מוכן.
זה לא שיש לו פרה שהוא חולב אותה ועושה ממנה גבינות וחלב ועוד כל מיני דברים. אין, אין לו ירקות ליד הבית, שום דבר. וכשאנחנו נמצאים בצורה כזאת, אנחנו נמצאים כל כך תלויים ותלותיים בסביבה, שאנחנו לא מבינים את זה. תוך עשרות השנים האחרונות פתאום איבדנו את ההרגשה עד כמה שאנחנו בעצמנו אם מפסיקים את החשמל, מפסיקים את הגז, מפסיקים את הנפט, מפסיקים אספקה הכל מת. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר. אני יוצא לשדה, האם אני אוכל עשב כמו פרה? אין לי יותר, אני לא יודע, לא בנוי לשום דבר. וכך כל העולם.
ואז אנחנו צריכים להבין שהאבולוציה הזאת שעברנו היא הביאה אותנו להכרחיות החיבור הנכון. שאם אני נמצא היום בקריסה כזאת שהקשר בינינו תלוי אך ורק בכסף, אז אנחנו קורסים, אז אנחנו לא יכולים למצוא בינינו איזו גישה, חיבור הדדי, אספקה הדדית, אם זה לא בכסף, תן וקח. בצורה כזאת אנחנו נמצאים במצב מאוד מסוכן, בחוסר ביטחון עצום. כי אם אין לי כסף, אני אמות, ואם יש לי כסף, אני אחיה. אבל מחר גם הכסף לא יהווה שום כוח, פשוט יעלם הכוח שבו, לא תוכל לקנות בו כלום, מה תעשה?
זאת אומרת אנחנו נהיה מוכרחים בזמן הקרוב ממש לראות, שאם אנחנו לא מסדרים בינינו יחסים טובים, אנחנו לא נוכל לשרוד. פשוט כל אחד ירגיש את עצמו באגו שלו, כל אחד יהיה מוכן "לאכול" את האחרים, ולהתגונן על עצמו. אני סוגר את הדירה שלי, סוגר את החלונות, סוגר את הכל, אוגר איזה מזון ויושב שם כמו בטירה וזהו, אלה החיים. ואם אני יוצא לרחוב הורגים אותי, אוכלים אותי, אני לא יודע מה.
אלא עלינו להבין שבעולם שמאבד ערך של כסף, שאנחנו לא יכולים לעבוד ולהתפרנס ולהחליף את הכסף הזה למזון ולכל מיני שירותים ההכרחיים לקיום, אז מה שיכול לעזור לי זה רק היחס היפה, הטוב מאחרים ולא יותר. זה כמו תינוק או ילד קטן במשפחה. כך זה. ואנחנו תלותיים באחרים עוד יותר מילדים קטנים במשפחה. אנחנו רק צריכים להבין את העניין הזה שיהיה ברור, מפחיד, עד כמה שזה יכול להיות שאין לו שום תקנה. אלא רק אם אנחנו נעורר בינינו יחס הדדי יפה וטוב. לכן ביטחון זה הנושא הגלובלי הגדול שבדרך כלל אנחנו אומרים במקום ביטחון, חיסרון, אבל זה אותו דבר.
ניצה: בתיאור שלך הזכרת לי שיש תוכנית טלוויזיה מאוד מפורסמת שנקראת "הישרדות". ושם דווקא מראים בדיוק את מערכת היחסים ההפוכה, שבסוף שורד רק אחד. ופה בתיאורים שלך ראיתי בדמיון את ההישרדות בעולם החדש, איך שורדים בעולם גלובלי אינטגראלי? יש לזה תנאים, יש לזה חוקים?
אני לא חושב שאם אנחנו זורקים אדם לאיזה אי בודד, אז ההישרדות שלו היא בזה שהוא הורג את האחרים ומצליח. איך יכול להיות דבר כזה? זה לא טבעי. אלא הישרדות, אם נמצאים בתחרות, שהוא צריך להיות מעל כולם, זה משהו אחר, אבל זה רק בתנאי שנמצאים בחברה שמסוגלת לספק את הכל. בחברה שלא יכולה לספק כלום, ההישרדות תלויה בקשר. בחברה שמספקת את הכל, כמו שהיה באמריקה, אז ההישרדות תלויה בכמה שאתה דורס את האחרים, כי אז אתה לוקח מהחברה הכל. אז כאן זו הישרדות מסוג שני, מסוג אחר.
אנשים צריכים להבין שרק היחסים הטובים ביניהם זה מה שיכול לעזור להם לסדר את העולם, בתנאי שהכל נמצא בקריסה. שכסף לא עובד, "יש לי קילו זהב בבית", "תאכל אותו", מי צריך את זה? שום דבר. לאדם פתאום אין. זהו. אז בסדר, אתה הכנת לעצמך איזה מחסן עם אוכל, גם יבואו אליך ויהרגו אותך ויגנבו. במימדים חברתיים גדולים, מדיניים או עולמיים, אין לנו ברירה. אלא אנחנו צריכים להבין, שרק באספקה הדדית שבאה מתוך ההתחשבות, מהלב, מהבנת החיבור בינינו, כשהחיבור בינינו הוא המספק לנו ביטחון, רק מזה אנחנו יכולים להתקדם בעידן החדש הזה.
זאת אומרת, אין תקנה למין האנושי בעולם הגלובלי אינטגראלי העגול, שאנחנו נמצאים כל כך מקושרים זה עם זה באפקט הפרפר, אלא הרגשת קשר הדדי, טוב, חם והביטחון הכללי שישרה בינינו. זו אותה הרשת שצריכה לגלות לנו שאנחנו שייכים בכלל למשפחה אחת. לצורה האחידה הזאת הטבע רוצה להוביל אותנו.
| שייך לנושאים: הסברה וחינוך לערבות, אמצעי תקשורת, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו |
| להשאיר תגובה | |
המשבר לטובתנו
אורן: בכמה דקות שנותרו לנו עד סוף השיחה הזאת האם תוכל לצייר רגשית מה יחוש הפרט אם החברה הסובבת אותו תפעל לפי הרשת הזאת שאתה מצייר. איזה עולם רגשי, אילו תחושות יהיו לפרט במצב חברתי כזה?
תחושות חדשות. כי אנחנו התפתחנו במשך האבולוציה שלנו בהרגשה העצמית, בהרגשה שהאני הוא מי שמרגיש את העולם ומרגיש את האחרים. דרך האני שלי אני כך מרגיש אותם. לפעמים אני בכלל לא מרגיש, לפעמים הם כאילו לא קיימים. ואם הם קיימים, אני מרגיש אותם, אני תופס אותם רק במידה שזה מפריע לי או עוזר לי.
אני תמיד רואה דברים דרך האגו שלי. אני לא רואה את העולם כמו שהוא. אני רואה מסך עם כל העולם שנמצא כאן, כאן יש מלא דברים, אני לא יודע אפילו מה. מסתובבים כאן עוד גופים, לא יודע מה, חייזרים ודמויות ורוחות, ואני לא יודע מה. אני רואה מכל זה רק מה שיכול להזיק לי או להועיל לי, כך האגו שלי עובד, הוא מסנן לי את הכל. ורק כלפיו, לפי מידת ההתפתחות שלו, אני רואה את הדברים. כמו שזה מורגש במדע. כמה שאנחנו מתפתחים, אנחנו פתאום מגלים תופעות חדשות בעולם. קודם הן לא היו? היו, רק אנחנו לא גילינו. עכשיו מגלים.
אז אם כשאני מגיע לקשר עם האחרים, מתחיל להתקשר איתם והם אלי בצורה הדדית, אני מתחיל להרגיש מה שהם מרגישים. אני מתחיל לחשוב כמו שהם חושבים, אני פתאום מתחיל להיות אדם כולל, סוּמרי, אינטגראלי, של כל בני האדם שבעולם. אני מאבד את האני שלי ממש בלבד ומתחיל לקלוט את כולם כמו חלק שלי. זה ממש כמו אמא שכוללת את הילדים שלה. ואז אני קונה תפיסה אינטגראלית כללית כזאת, כוללת, לכל הטבע. ואז אני מתחיל להרגיש לא רק את האנושות, אלא את כל הטבע בצורה כזאת, שפתאום נפתח לי חוש הראייה, חוש השמיעה, חושים אחרים, שאני רואה דרך כל האנשים האחרים גם את העולם. אני כאילו מתלבש בהם, אני תופס את העולם כמו שהם רואים ותופסים. זאת אומרת, אני נמצא מעל האגו שלי, כבר בתוכם. ואז הגישה שלי היא כזאת, שאני רואה עולם שנמצא מחוץ לי, באמת אותו עולם שמחוץ לי נראה, ולא מסונן דרך האגו שלי.
וזה מביא אותי למימד יותר עליון של תפיסת המציאות, חיים אחרים לגמרי, חוץ גופיים. עד כדי כך שאני מפסיק להרגיש את הגוף הזה שנותן לי חיים, אני מתחיל להרגיש את עצמי מחוץ לזה. שימות, ואני אחיה. למה? כי כבר עם המודעות שלי, עם ההרגשה שלי אני כביכול נמצא באחרים, ממש כך. אנחנו פתאום מתחילים להרגיש שהאדם שבי הוא נמצא מעל הבהמה שבי. והבהמה יש לה זמן קצוב. היא חיה ומתה. והאדם שבי לא.
אורן: סיכום במשפט אחרון כי הזמן שלנו כבר נגמר קודם.
המשבר לטובתנו.
אורן: תודה רבה הרב לייטמן, תודה ניצה. תודה גם לכם שהייתם איתנו. תבואו, נמשיך בסדרת השיחות גם הלאה. עד אז שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.
| שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו |
| להשאיר תגובה | |
שאני מפנה מקום מהאגו שלי, אני מפנה מקום לקבל את דרישות אשתי - מקטין עצמי לעומתה. הבורא כך מציג עצמו כלפי האדם בדמות אשתו וכל אחד שבעולם
אורן: ואנחנו כאן לומדים מהרב לייטמן איך לבנות את החיים שלנו מחדש, איך לפרמט את היחס שלנו לעצמנו ולזולת. אנחנו לומדים את זה דרך בן או בת הזוג שלנו ואחר כך יכולים להשליך את זה בכלל לכל החיים. ומתקדמים משיעור לשיעור ומנסים לתרגל את הדברים. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן גם את הרעיונות וגם את המימוש שלהם ברמה הפראקטית בכל רגע ורגע בחיים שלנו.
ואת השיחה שלנו היום הייתי רוצה שנתחיל מאחד העקרונות שמדברים על איך לייצור קשר טוב בין בני זוג. הייתי רוצה לקרוא אותו ואחר כך אם תוכל הרב לייטמן גם להסביר מה הוא אומר, וחשוב יותר איך לממש אותו בפועל, בינינו, במערכת היחסים בין בני זוג.
העיקרון אומר כך, "על ידי חיבור ואהבה כל אחד נכלל מהאחר, מתעשר ורוכש עוד ועוד כוחות. התנאי לכך הוא שהאדם מקטין את עצמו ביחס לזולת ולא מעמיד את עצמו כגבוה ממנו". מה זה אומר בקשר בין בני זוג?
דיברנו על כך ששתי הטבעות נכנסות בקשר זו עם זו, והאגו של כל אחד הוא כמו עיגול שבתוכו האדם חי, על זה הוא שומר, את זה הוא רוצה למלא ולא חשוב לו יותר כלום, והוא גם להנות מהשני, למלא את עצמו. ואם הוא ממלא את עצמו, על ידי זה שעושה טוב לשני זה נקרא אהבה, ואם הוא ממלא את עצמו על ידי זה שרק לוקח מהשני, בלי למלא אותו, זה נקרא שנאה, אבל בעצם, בסופו של דבר הוא רוצה למלא את עצמו. וכאן אנחנו מתחילים לעבוד בצורה ממוחשבת.
אנחנו לא עושים רק חשבונות אלא ממש תוכנית איך אנחנו עושים זאת. אני יודע שאני צריך לוותר על עצמי עד כמה שאני מפנה בי מקום מהאגו שלי, שאני לא רוצה למלא אותו, בכמה וכמה דברים מיוחדים, בכך אני מפנה מקום כדי שאהיה מסוגל לקבל בִמקום את הדרישות שלי, את הדרישות של הזולת, אשתי. ואז בצורה כזאת, אנחנו מוותרים כל אחד על האגו של עצמו, כדי לקבל את הזולת. עד שיש בינינו איזה שטח משותף ששם גם אני ויתרתי על עצמי כדי שעם הויתור הזה אני אשמש לה, והיא עשתה את זה כלפי כדי לשמש לי.
ואז אנחנו נמצאים בשטח המשותף הזה ששם אנחנו בהסכמה, בהדדיות, בחיבור בינינו. וזה קורה על ידי כך שויתרתי והיא ויתרה, וקיבלתי את הרצונות, את המחשבות שלה, והיא קיבלה את הרצונות והמחשבות שלי. במשהו, לא מייד בכל. והשטח המשותף שנוצר, נקרא "שטח החיבור", "שטח האיחוד". והרצון המשותף, המשיכה המשותפת, ההבנה המשותפת, הם מין הסכמה וברית ואיחוד, עד האהבה. מה זו אהבה? שאני רוצה לספק מילוי לרצונות המסוימים שלה, והיא רוצה לעשות לי אותו הדבר. אז זו לא האהבה החלוטה, השלְמה, אלא החלקית, אבל אנחנו מודעים לזה ואנחנו שומרים עליה שהיא תהיה, שזה יתקיים.
אורן: כתוב פה שהתהליך הזה מקנה לי עוד ועוד כוחות.
כן.
אורן: אילו כוחות, למה אני מתעשר ורוכש מזה עוד ועוד כוחות?
כי על ידי כך שאתה מתקשר לזולת, אפילו בשטח הקטן, כבר כל יתר השטח שלו, היכולות שלו, הרצונות שלו, כל מיני דברים, גם עומדים לשירותך. כי אם אתם נמצאים באהבה, בהסכמה, בחיבור, בשטח משותף, אתם כבר לא אויבים. עדיין לא מסכימים בכל דבר, עוד לא עבדתם על זה, הם עדיין אולי עוד לא התעוררו והתרוממו ביניכם כאיזה מין מחסומים שצריכים לתקן, שצריכים להסיר. אבל בזה שקנית איתה איזו הסכמה אפילו חלקית, איזה קשר, איזו אהבה, תמיכה, אתה כבר בטוח שהאדם השני עומד לצידך, הוא כבר שותף.
אורן: יש פה תנאי לזה. התנאי לכך הוא ש"האדם מקטין את עצמו ביחס לזולת ולא מעמיד את עצמו כגבוה ממנו".
זה נקרא שמקטין. כי אם אני מבטל את הרצונות שלי והתשוקות והמחשבות ואני מוכן לקבל את הרצונות, המחשבות והתשוקות שלה, זה נקרא שאני מקטין את עצמי לעומתה. הטבע עשה זאת כך שהוא עוזר לנו, על ידי כך שיש לנו נכס משותף. אנחנו חייבים שהבַית יהיה משותף, אנחנו צריכים להחזיק זה את זה בכל מה שקורה שם, לא יכולים להתקיים לבד והעיקר שאנחנו מולידים ילדים משותפים ואנחנו מרגישים אליהם אהבה טבעית.
ואז יוצא שיש בינינו כבר חלק משותף אבל הוא ברמה גופנית, גשמית, ארצית. מה שאין כן, עכשיו נדרש מאיתנו להשלים אותו בשטח המשותף שלנו, בחלק המשותף, היותר עליון, כי אנחנו מבטלים את האגו שלנו זה לזה ומתקשרים כך בעוד צורה נוספת. בחיינו, במיוחד עכשיו, אנחנו הגענו לאגו כזה שלא אכפת לנו לא מהבית, לא מהרכוש המשותף, לא מילדים המשותפים, ואם אנחנו לא בונים את החלק הנוסף, אז אנחנו נפרדים.
אורן: לגבי התנאי הזה, אני צריך להקטין את עצמי כלפי בת הזוג?
כן.
אורן: איך זה אפשרי?
אתה עושה את זה בכוונה למען מטרה יותר גבוהה, כי שְלום בית מקנה לך הרבה דברים. זה תלוי בתעמולה שאנחנו נעשה סביב זה. כי אנחנו יכולים להסביר לבני אדם עד כמה שהם מרוויחים בעצבים, בבריאות, בשנות החיים, בנוחיות, בכל דבר ודבר.
אורן: זה ברור.
זה לא ברור, חייבת להיות שטיפת מוח חזקה מאוד.
אורן: נניח ששטפת את המוח שלי ויש לך תהליך כלל חברתי ואני רוצה לשמור על שלום בית, זו בשבילי המטרה העליונה. אנחנו לא צריכים דברים גדולים, קונקרטית, אני והיא. אני לומד ממך עכשיו בשיעור שהתנאי לזה שאני ארכוש ממנה עוד ועוד כוחות זה אם אני מקטין את עצמי כלפיה.
אתה מוותר, לא מקטין.
אורן: אתה עושה איתי פשרה או שזה באמת כך?
זה באמת מספיק.
אורן: הבנתי שאני צריך לוותר. כי אם אני צריך לראות את עצמי כקטן ממישהו, זה קצת יותר קשה.
בעבודה יותר פנימית צריכים לוותר, אם כל אחד ואחד רוצה לראות בשני שיש איזו הצגת כוח עליון לעומתו.
אורן: זה בבוּלט, תבנית?
נניח שכן. וזה הבורא שכך מציג את עצמו כלפי האדם בדמות אשתו, ובכלל כל אחד ואחד שבעולם, אז הוא צריך להקטין את עצמו. אבל כאן מדובר בויתור.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
לשמח את השני. לשחק שיורדת למצב רוח שלו ואז אתם במצב רוח רע אחד. עכשיו להוציא אותו מזה. אני מדגיש שאני נותן דוגמה איך הייתי רוצה לראות את זה ממך
אורן: נעבור לעיקרון הבא. העיקרון הבא אומר כך, "כל אחד צריך לשים לב כל הזמן איך הוא יכול לרומם את מצב רוחו של האחר. בעניין מצב רוח אין אדם שאינו שמח לשיפור, כאן צריך האדם לראות את עצמו כגדול מהזולת כמו אמא שדואגת לשלום ילדיה".
כן.
אורן: מה רוצים לומר לנו כאן?
כך, לשמח את השני, לעשות לו מצב רוח יותר טוב, לדאוג שיהיה לו טוב.
אורן: למשל, אני בן אדם שבאופן כללי הוא לא שמח, אני לא צוחק מבדיחות.
למה?
אורן: לא יודע, כך זה בטבע שלי. הילדים שלי קוראים ספרי בדיחות ומספרים לי, ואני לא צוחק מהן, זה לא מצחיק אותי. נאמר שאתה היית בן או בת הזוג שלי, איך היית מיישם כלפיי את העיקרון הזה שאתה צריך לשים לב כל הזמן איך לרומם את מצב רוחי?
יכול להיות שאתה שמח מזה שאתה רואה סרטי אימה, אז אני משמח אותך בזה, זה לא חשוב, שמחה לא צריכה להיות שאתה "צדיק ממעשים טובים", לא. אלא אני משתדל להביא לך מה שאתה אוהב, בפועל. להכין לך מה שאתה אוהב, לסדר לך מה שאתה אוהב. אני מדגיש שאני עושה את זה ושאני עושה את זה בשבילך כדי שיהיה לך טוב, כדי שאתה תרגיש נוח, אני נותן לך כל הזמן דוגמה איך אני גם הייתי רוצה לראות את זה ממך.
אורן: אתה אומר את זה במילים? זה קצת גס, לא?
עדיף במילים, אנחנו מדברים על בני זוג שלומדים איך להתייחס זה לזה, הם נמצאים בטיפול. הם מבינים שהם כמו שני אידיוטים, שני אגואיסטיים שחייבים לשפר את המצב שלהם, אין להם בינתיים במה להתגאות חוץ מבטיפשות שלהם. אנחנו מלמדים את שניהם איך להיות בני אדם, איך להיות בזוגיות הנכונה. אז מה? אז כל אחד שמראה את זה לשני הוא נותן בזה דוגמה לשני והוא יכול להזכיר לו ש"כן, זאת דוגמה, ככה למדנו שצריכים לעשות זה לזה".
ניצה: לָמה זה חשוב? למה חשוב לרומם את מצב הרוח של בן הזוג? מה החשיבות של זה?
אנחנו רוצים קשר.
ניצה: זאת אומרת, שקשר יכול להיבנות רק במצב שיש מצב רוח טוב?
מצב רוח טוב פותח את האדם, מצב רוח רע סוגר את האדם. אז במצב רוח רע לא יכול להיות קשר עם האחרים.
ניצה: אני יכולה לעשות איזשהו תרגיל נניח כמו שאורן תיאר מצב שהוא לא טיפוס שמח, האם אני יכולה לברר איתו באיזשהו תהליך מה משמח אותו?
את לא מרגישה ולא מכירה?
ניצה: לפעמים זה קשה, יש אנשים שקל להרגיש אותם ויש אנשים שבאמת קשה, שאתה כבר לא מבין מה רוצה בן הזוג שלך. יש מצבים כאלה.
עד כדי כך? ואישה במיוחד?
ניצה: כן. שאתה כבר לא כל כך מבין מה הוא רוצה, והוא גם עבר שינויים בעצמו שהוא לפעמים בעצמו לא יודע.
לא חשוב. צריכים לשחק בזה שאת יורדת למצב הרוח שלו, ויחד עימו, כשותפה ממש למה שקורה לו, את נמצאת עימו. ואז אתם מרגישים שאתם נמצאים במצב רוח רע אחד, ובכאסח על משהו אחד, וממש ממש אחד, יחד. שאת משתדלת להסתכל על כל הדברים כמוהו, להסכים עימו ולהצדיק אותו במאה אחוז, להגיד "באמת מגיע לו שתעשה לו ככה, וזה באמת לא טוב ולא בסדר, אתה צודק במאה אחוז". ואז יש חיבור?
ניצה: כן.
עכשיו תתחילי להוציא אותו מזה. בלי חיבור אי אפשר להוציא, צריכים לתפוס אותו במשהו.
אין לפסיכולוגים דברים כאלה?
ניצה: לא בדיוק כך, הרי באופן טבעי הפעולה היא אחרת. למשל אני מכירה של זוג שהבעל הוא יותר פסימי באופן כללי, זה חלק מהטבע שלו. והאישה היא בן אדם אופטימי. זה הגיע למצב שהאופטימיות שלה מעצבנת אותו.
זה נכון.
ניצה: זה מוציא אותו מהדעת.
כן. כי הם נמצאים זה מול זה.
ניצה: והיא מנסה כאילו להדביק אותו בשמחה, אבל זה לא עובד.
כי היא לא עושה את זה מתוך הקשר, מתוך הניגוד. היא צריכה קודם להגיע לקשר.
ניצה: להגיע למקום של הזדהות, להרגיש אותו, ואז מהמקום שלו, לאט לאט ובמינונים נמוכים.
כן. זו חובה. זוהי הגישה הפסיכולוגית.
אורן: מה עושים לגבי זה שנניח שאני רואה את בת הזוג שלי במצב רוח לא טוב. אתם אולי מפותחים, אבל אני עדיין לא.
אין אתם ואנחנו, אנחנו כולנו עוברים קורס.
אורן: אז במסגרת הקורס אני מגיע הביתה ורואה את אשתי במצב רוח לא טוב. איזו תגובה זה מעורר בי? אני מתעצבן, אני לא מזדהה, אני קודם כל מתעצבן.
למה? לא מגיע לה? אולי היא באמת צודקת, היה לה יום קשה בעבודה, בכל מיני דברים, עם הילדים והכל. למה כשאתה מגיע במצב רוח לא טוב, אז אתה מתפרץ ושכולם יסבלו וירגישו את זה ממך? ההיפך, כשאתה נכנס הביתה אז קודם כל, כמו שכבר סיכמנו, אתה בודק אם הנעליים לא במקום, ואומר "יופי, יש לי אפשרות להתגבר".
אורן: עכשיו אני לא מדבר על כך שהנעליים לא במקום.
לא, אבל בהדרגה.
אורן: כן, זה תרגיל שאני משתדל לעשות אותו מאז כל הזמן. מראש אני מוותר על עניין הנעליים. אבל עכשיו אנחנו לומדים משהו אחר, אנחנו לומדים על מצב הרוח של בן או בת הזוג.
זה במקום נעלי בית, אותו דבר.
אורן: לא. עכשיו זה לא משהו שאני דורש, זה משהו אחר.
אתה דורש. אתה דורש את מצב הרוח שנוח לך, ואצלה הוא הפוך. אותו הדבר כמו עם הנעליים. מה השתנה? פשוט לא מפרגנים לך עם זה, לא מתאים לך מצב הרוח שלה. איזה הבדל? לך תחפש, כמו עם הנעליים. מה אתה צריך לעשות? אתה צריך להבין אותה, אתה חייב כל הזמן לעבוד על הויתור ולשמוח שיש לך על מה. כמו עם הנעליים, "יופי, אין נעלים, אני מתגבר. אני אלך ואחפש אותם לאט לאט", וכולי. בזה אני מרוויח, אני מפנה בי שטח להתקשרות יותר עמוקה.
אנחנו צריכים לתת לאדם פיצוי על הויתור, שכדאי לו לעשות את זה, שהוא מרוויח מזה אהבה, חיבור יפה, משהו עוד יותר גבוה. יש פתאום בתוך ההרגשות האלה מין התעלות מיוחדת כזאת למין האדם מתוך הבהמה, שכדאי לבצע את זה.
אורן: כדי להיות קונקרטיים, ניתן דוגמה. נניח שאני מגיע הביתה ואני רואה את בת הזוג שלי במצב רוח לא טוב. אני שומע אותה למשל מדברת בטלפון ומאוד מתעצבנת על מישהו או מישהי, אני לא יודע מי זה בצד השני של השיחה, והיא מעבירה עליו ביקורת, ויש רגשות ואיזו אווירה לא טובה. אני רק עכשיו נכנסתי הביתה, ואני מרגיש שזה מקרין גם לי מצב רוח לא טוב. ובגלל זה אני מתעצבן .
כל אחד מכיר את המצב הזה, שהוא נכנס הביתה, והוא אפילו היה באיזו רוח טובה, ופתאום אם הייתה בתוך הבית איזו תקשורת לא טובה בין בני הבית, או לא חשוב בדיוק מה, אז אני יודע את התוצאה, שלפני שנכנסתי הביתה הייתי במצב רוח טוב, וכשנכנסתי פנימה אז משהו שם כאילו הקרין לי מצב רוח רע. כל בן אדם מכיר את המצב הזה, זה היום יום.
אני רוצה לדעת מה לעשות עכשיו? לפי העיקרון פה, אני לא יודע.
הולך לחפש מצב רוח טוב, כמו את נעלי הבית.
אורן: אבל אין שם מצב רוח טוב.
אתה תחפש.
אורן: מה זה אומר?
איך לעשות.
אורן: איך אני אעשה?
כן, בטח. אתה צריך להיות עכשיו כפסיכולוג כלפי בת הזוג שלך, איך אתה ניגש אליה בצורה מדעית, עניינית, מחושבת, ממוחשבת, ובונה איתה קשר כזה כדי להוציא אותה מהייאוש, מהכעס, ולהעלות אותה לרמה אחרת של החיים. עכשיו אתה נכנס ממש לעבודה של פסיכולוג, ממש כמטפל.
אורן: תן יותר פרטים, מה בדיוק לעשות? הבנתי את המטרה, שאני עכשיו נכנס לאיזשהו תפקיד של פסיכולוג.
אבל יש לך גם כלים יותר גדולים מאשר לפסיכולוג, כי אתה יכול לבוא אליה, אתה יכול לחבק אותה, ולשאול מה נשמע. לא מיד לשאול מה נשמע, אלא בצורה כזאת שקודם כל לתת חיבוק קטן, קודם כל משהו כזה, שירכך אותה מיד. כבר יש משהו בחיים שמביא לאדם איזה תענוג, או לפחות תמיכה.
אורן: אנחנו לומדים איך להשתמש ביום יום שלנו כמעבדה ביתית לפיתוח קשר חדש לזולת. האם זה מה שאנחנו לומדים?
אני לא יודע, לא נראה לי שזה התפקיד שלי. אחרי שאנחנו דיברנו על הויתור, ועל חיבור על ידי הויתור, ו"על כל פשעים תכסה האהבה", על להתגבר על האגו, לעזור לזולת, ולתת לזולת דוגמה איך להתחבר איתך בחזרה, בכל המילים האלה יש הכל. אין יותר מה להוסיף. אפשר ללעוס אותן בלי סוף, בשבעים שנותינו, אבל למעשה יש כאן הכל. אם אני אקרא את כל הדברים האלה, אם תקרא את כל הדברים מהר, אז אתה תראה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אם בת הזוג אגואיסטית, אני יכול לשחק עם האגו שלה - מוסיף דין לרחמים או רחמים לדין. אתה עם שתי מושכות, ובהתאם לתגובה כך תנהל אותו. כך בונים משפחה
אורן: אז העיקרון האחרון שעליו דיברנו זה לרומם מצב רוח. העיקרון הבא, "כשאדם מרגיש שמישהו אוהב אותו ודואג לשלומו, זה מעורר בו שמחה אדירה ומחייב אותו להחזיר יחס דומה".
כן, כי בזה אתה נותן דוגמה. אתם מסכמים, הרי אתם עובדים בהכרה ובהבנה מה עושה כל אחד. כל אחד לא סתם יורה לשני, ישר מתוך ההרגשה שלו את מה שבא לו, אלא אנחנו עכשיו רוצים לבנות משפחה יפה, אנחנו משחקים במשהו מושלם, אנחנו עדיין לא כאלה, אבל בתקווה שנגיע לזה. ואנחנו מראים אחד לשני שזה עדיין משחק, אבל משחק שמתקדם. כל פעם יותר קל, כל פעם אנחנו נמצאים יותר קרוב לזה.
אורן: למה זה מחייב אותו להחזיר יחס דומה? אם אני התייחסתי אליך טוב, אז למה זה מחייב אותך?
קודם כל בגלל שזה משחק ואנחנו סיכמנו בינינו, זה דבר אחד. ודבר שני, מפני שזה תמיד כך.
אורן: למה? נניח שבת הזוג שלך היא אגואיסטית במיוחד, אתה מתייחס אליה ממש טוב, ואין ממנה יחס טוב חזרה. העיקרון אומר שאם אתה תתייחס טוב, אז יהיה פידבק חיובי, ומה קורה כשזה לא כך?
זה סימן שאני לא חכם.
אורן: אתה?
כן.
אורן: למה?
כי אני יכול לשחק עם האגו שלה כך שאני אסובב אותה, ועוד איך.
אורן: אבל זה צריך להיות בטוב, עכשיו תעשה מניפולציות רעות? העיקרון הזה אומר שאם אתה עושה טוב, אז זה מזמין בה טוב.
בטוב, מניפולציות טובות.
אורן: איזה? תן דוגמה.
תראה את הסיטואציה, האם האדם הזה תלוי בי במשהו?
אורן: בטח, זו הבת זוג שלי.
והאדם הזה הוא אגואיסט גדול?
אורן: נניח שכן.
זאת אומרת, שיש לו רצונות גדולים, נכון?
אורן: כן.
והם יכולים להתמלא במיוחד על ידי. אם כך, אני בעל הבית.
אורן: נכון.
אז מה הבעיה?
אורן: שכל זה הוא בתיאוריה.
זו לא תיאוריה. הבעיה היא שאנחנו, בדרך כלל, לא יודעים איך להתחיל לשחק עם האגו הזה. כמה שהאדם הוא יותר אגואיסט, אז הוא יותר ילד, תינוק, הוא כמו קופסא שחורה שאתה זורק לתוכה משהו, ומקבל תגובה. הוא מכור, הוא קנוי על ידי האגו שלו. הוא לא בעל הבית.
מיהו גבר? זה שיודע להתגבר על עצמו. ולכן אתה לא יכול להשפיע עליו בצורה ישירה, אתה לא יכול לגעת בו. אם תגיד לו משהו, בסדר, אז אמרת. אם תפגע בו, בסדר, אז פגעת. אבל האדם הזה עומד, הוא לא מגיב מיד. למה? כי הוא מתגבר על עצמו. אם בת הזוג היא אגואיסטית כל כך, שהיא לא יכולה להתגבר על עצמה, אז אתה משחק איתה כמו עם התינוק.
אורן: נאמר שיישמת את זה והתחלת לעשות לה טוב, להראות לה שאתה אוהב אותה, דואג לה. ואתה מתייחס אליה בטוב.
אני בונה איתה יחסים טובים בכוונה, ומראה אותם בצורה מוגזמת, בביקורת שאני עושה, "האם אני מקבל ממנה גם את אותו היחס?" ואם לא, אז יש לי כנגד זה מה לעשות. אני כל הזמן עם המחשבה לעשות טוב, אבל אם לא, אז גם אני מחזיק את עצמי. ושוב אני עושה משהו טוב, אם אני מקבל תגובה טובה, יפה, זה עוד יותר טוב. אם לא, אז גם אני עושה הצגה ממש ברורה, "את תקבלי ממני יחס טוב בתנאי שאני אזכה לתגובה הדדית". כך אנחנו בונים זיווג, איחוד, חיבור, מה שנקרא משפחה. איך אני צריך לעשות את זה עם הילדים? אותו הדבר.
אורן: נשמע כאילו אתה משלב פה שני דברים
גזר ומקל, כן. בטח
אורן: האם לא דברת קודם על ויתור, לאן הלך הויתור?
אני מוותר על עצמי, מתעלה מעל האגו שלי ועובד כאן בצורה מחושבת, בפיקוח, ממש לפי תכנית.
אורן: עד עכשיו אמרת שצריך להתייחס לכל בטוב, ושצריך לעשות וויתורים, והנה פה הצגת עוד פַּן.
זו לא אהבה חלוטה מן הסתם, ולכן אני אעורר באדם השני זלזול. אני צריך להראות שאני אוהב, שאני מוותר על הכול ומבטל את עצמי. אני צריך להראות את זה.
זאת אומרת, זו לא אהבה חלוטה, באהבה חלוטה "תעשה מה שאתה רוצה", אני אוהב אותך וזהו. אבל אני לא עושה את זה. אפילו להורים, שכל כך אוהבים את ילדיהם, אסור להראות את זה.
אורן: אז מה כן? מה אני מוסיף לזה?
אתה מוסיף דין לרחמים, או רחמים לדין.
אורן: מה זה אומר?
שאתה נמצא תמיד עם שתי מושכות כלפי המצב, ואתה מנהל אותו. ובהתאם לתגובה, כך תנהל אותו. אני לוקח על עצמי את המטרה להביא אותנו לחיבור.
אורן: כך אני אומר.
כן. ואני אומר גם לה את זה, "אבל תדעי שלחיבור שאני מביא אותנו, יש לי דין ורחמים". יש לי אהבה ושנאה, יש לי את שניהם, ואחד בלי השני לא עובד, "על כל פשעים תכסה האהבה". האם אנחנו מסכימים לגלות את הפשעים ולכסות אותם באהבה או לא?
אורן: איך אתה יודע מתי אתה במושכה הזו ומתי באחרת?
מי לא יודע במשפחה?
אורן: אני רואה שמרוב ידיעות הכול הולך במריבות והכול בסוף מתרסק.
כי אנשים לא מקבלים הדרכה.
אורן: אני רוצה עכשיו לקבל הדרכה על איך מתחילים בתהליך כשאני מצהיר שאני לוקח על עצמי את המטרה להביא אותנו לחיבור.
יש לך רישיון נהיגה?
אורן: כן.
אתה נוהג לאיזה מקום?
אורן: כן.
האם יש לך הגה?
אורן: כן.
איך אתה מחזיק אותו?
אורן: בין ימין לשמאל.
בדיוק, אז מה הבעיה?
אורן: אני שואל איך לתרגם את המשל הזה לנמשל.
חסר לך הרגש של השני, זאת הבעיה כנראה, הרֵגש הזולת, ואז אתה מבקש ממנה "אני רוצה להרגיש אותך". איזו אישה לא רוצה שתרגיש אותה? זו הטענה הנצחית, "אתה לא מבין אותי, לא רוצה לראות אותי, לא להרגיש אותי", וכן הלאה. אדרבה, תפתחי לי את עצמך, אני רוצה להתחבר.
אורן: מה זה יספק לי, איזה מידע?
מידע על איך שהיא מקבלת אותך, מרגישה אותך, ומגיבה אליך. אז אתה תנהל, עם ההגה שלך, את היחסים איתה. והיא בהתאם תרגיש את זה ותתחיל לנהל את עצמה כלפיך עד שההגה יהיה אחד, אתם ממש תנהלו את הדברים האלה יחד.
אורן: האם כשאני אקבל ממנה את המשוב, הוא יהיה מילולי?
זה לא תהליך מילולי, הוא רגשי. זה כמו שאתם נמצאים על משקולת, אתה והיא, וכל הזמן אתם רוצים להיות באיזון. בכל אחד האגו עולה והוא מאזן את עצמו כלפי השני, כך אתם נמצאים כל הזמן ומתחדשים כל הזמן. יש בזה התפתחות עמוקה ואינסופית ממש, כזו שאתה מוצא שם סימפוניה שלמה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |