המערכת הזאת או היצור שיש בו רק כוח קבלה לא יכול לחיות, כי הוא לא יכול כל הזמן לספוג, הוא ממית את עצמו כמו מחלת הסרטן.
ניצה: נתת פה ארבעה כיוונים, דיברנו על הקונפליקט בהעברת המסר. איך מעבירים את המסר. כשבין ההיגיון לבין המציאות, יש פער מאוד גדול. ואז איפה זה שם אותנו? נותן לנו כרגע ארבע אפשרויות. הייתי רוצה לבחון את היתרונות והחסרונות של כל פתרון כזה ואז לנסות לקבל תמונה רחבה יותר ומשהו שייתן לנו כתנועה עזרה באיזו דרך לפעול, או אולי דרך ביניים.
אז אני אחזור. אחד המסרים, הכיוונים הראשונים שנתת, זה לתת את המסר הפשוט, בחיבור בינינו נבריח את כל השונאים. איפה היתרון במסר הזה? שהוא מדבר לכולם. החיסרון שלו שהוא "פרווה", כי הוא לא מספיק חזק, אין בו את העוצמה שאנחנו מדברים. בהקשר הזה אני רוצה שאלה שהגיעה מאחת הנשים שעובדות באינטרנט.
והיא כותבת כזה דבר, אם מדובר על מסר של חיבור בהגדרה של יחס טוב יותר אחד לשני, אז אולי זה מובן במישור הבסיסי בין בני אדם, שיהיה יותר נחמד ברחוב, בכביש, אולי אפילו בתור לבנק. בדיוק כמו שחושבים האמריקאים, הם כאלה נחמדים אחד לשני, מחייכים. ויש כאלה שאפילו קוראים לזה סוג של צביעות. אבל בעצם אם על זה אנחנו מדברים, אז יש פה משהו שעובר כמסר שהוא לא חזק, הוא "פרווה". זה החיסרון אולי של העברת המסר הזה. שיש בו משהו שהוא מצד אחד נעים, קל לשמוע אותו, מצד שני הוא לא מספיק חזק. זה כיוון אחד. הכיוון השני אמרנו ללכת עם הנושא של לפתוח את הכוחות ואיך זה פועל, שזה מאוד עוצמתי וגבוה.
אסור לנו לזלזל אפילו בצביעות, כי בזה אנחנו נותנים דוגמה זה לזה. למרות שאני לא אוהב את השני ולא אכפת לי ממנו, אבל אני מראה לו עד כמה שאני כאילו אוהב אותו, ועד כמה שכאילו אכפת לי ממנו, בזה אני מעורר בו רגשות אמיתיים, כוחות אמיתיים. לאט לאט כך קורה. כי ההרגל נעשה טבע שני.
אני זוכר שהגעתי בפעם הראשונה לאחי שחי עשרות שנים בטורונטו שבקנדה. שם כל החיים הם כמו מתוך חלום, כולם חולמים, כולם חיים בקושי. זאת אומרת, הכל מתנהל באיטיות. אז הוא אמר, אני אתן לך דוגמה. הוא נעצר ראשון ברמזור לפנייה שמאלה, כשהרמזור היה ירוק, ואחריו עמדו עוד כעשרים מכוניות. הוא נעצר, פתח עיתון והתחיל לקרוא. וזה היה בערב, בשעה שיש הרבה פקקים, אף אחד מעשרים האנשים לא צפר. בישראל כבר היו רוצים להוציא אותו מהרכב ולעשות לו לינץ'. ואני כבר לא מדבר על הצפירות.
הדבר הזה הוא טוב או רע? זה חינוך. ואני מבין שאם אני הייתי גר שם והייתי נמצא ביניהם, אחרי כמה חודשים בטוח הייתי מתנהג כמוהם. מלכתחילה הייתי מתנהג כמוהם, כי בושה, מה אני אצפור אם עשרים אחרים לא צופרים? אבל אחרי כמה חודשים זה היה יוצא ממני בכלל, איך אפשר בכלל לצפור? אדם כנראה צריך את זה, ואני נותן לו את האפשרות.
זאת אומרת, אסור לנו אפילו לזלזל בפעולות שהן מלאכותיות, שבכוונה אנחנו עושים אותן כמשחק. אלא דווקא המשחק הוא דבר רציני, הוא מביא לנו הרגלים שהופכים להיות טבע. וטבע זה כבר הכל. לכן אולי יש לנו כאן גישה שייוולד בנו כוח ההשפעה חוץ מכוח הקבלה. בואו נתנהג כך, אבל נלך קצת יותר רחוק מהאמריקאים, חוץ מהחיוך החיצוני שלהם. אלא נעשה פעולות שמהן יכול להיות שלאט לאט ייוולד בינינו כוח החיבור, כוח השפעה אמיתי, והוא יאזן את הכוח הרע, כוח האגו שבינינו, כך שאנחנו נהייה פתאום מאוזנים בשני הכוחות האלו. וכשכוח הקבלה וכוח ההשפעה יעבדו בינינו יחד, זה ייתן לנו חיים חדשים.
אם יש רק כוח קבלה, המערכת הזאת או היצור שיש בו רק כוח קבלה לא יכול לחיות, כי הוא לא יכול כל הזמן לספוג, הוא ממית את עצמו כמו מחלת הסרטן. כל חי צריך גם לקבל וגם לתת. לקבל דברים, לברר מִהם דברים טובים ולפלוט דברים רעים. וכך אנחנו עובדים כל הזמן בהתחברות בינינו. כל הזמן כך. וכל האקולוגיה הגדולה, הטבע, החברה האנושית בתוכה, כולם נמצאים כטבע אחד שבתוכו כל אחד, כל אלמנט ואלמנט, עובד בקבלה והשפעה, קבלה והשפעה, קבלה והשפעה. ועד כמה שהם עובדים בצורה הדדית כזאת, אנחנו רואים טבע מושלם.
כך זה בכל החלקים והאיברים בגוף, וכך זה בכל הטבע, בדומם, צומח, חי, מדבר, בכל המינים וכל הזנים ובכל מה שיש. חוץ מהחברה האנושית שמשתמשת רק בכוח לקבל. וגם כשהיא נותנת, זה לא נקרא "נתינה", כי אני כאילו מוציא משהו מעצמי כדי לתפוס ממך יותר. אני מוציא מעצמי למשל כוס ומוכר לך, כדי לקבל לעצמי מה שיותר כדאי לי. זאת אומרת, זה לא כוח נתינה לעומת כוח קבלה. אנחנו לא נמצאים בקשר, ולכן לא מרגישים חיים שיכולים להרגיש בחברה האנושית.
אם אנחנו מוסיפים את כוח ההשפעה, אפילו שיבוא מתוך חוסר רצון וחוסר עניין שלנו בזה, רק מתוך הרגל, רק מתוך משחק, מתוך אִיום, שאין לנו ברירה וכן הלאה, אנחנו בכל זאת מוסיפים כוח השפעה. ואז בינינו, לאט לאט, מתחילות להיוולד מערכות הקשר, שאני גם נותן חוץ מלקבל, שאני מתחיל לקבל את ההבנה שלחברה יש חיים משלה. שאנחנו נעלה את החיים החברתיים לרמה מיוחדת ושיש לזה קיום בפני עצמו.
ואז אנחנו נרגיש את החברה כגוף אחד שיש בו חיים בכל מיני מעברים בין בני אדם, ואנחנו בתוך החברה הזאת כמו תאים, מקבלים ומוסרים, ובינינו עוברים רגשות ואנרגיות למיניהן, ואנחנו פתאום מתחילים להרגיש כוח משותף בינינו, שמתחיל ממש לזרום, ובסירקולציה כזאת שלו אנחנו מתחילים להרגיש חיים חדשים.
שאני נמצא שם כמרכיב קטן, אבל אני מרגיש את החיים החדשים האלו, שהם בתוספת לחיים הפרטיים שלי, כך שהחיים הפרטיים שלי נכללים במערכת החברתית הזאת, ואני מתחיל להרגיש את החיים שלי מוגברים פי כמה וכמה פעמים. כמו תא או איבר של הגוף שחיברו אותו לגוף, כך אני ארגיש את עצמי שאני מחובר לאיזה מנגנון עצום שיש לו זרימת החיים, עוצמת החיים.
אני לא יודע באיזו צורה אפשר להעביר ל"עמך" את ההתפעלות והחכמה שיש בזה, ועוד מחקרים רבים שיש וכן הלאה. אלה דברים שצריך אולי לחלק אותם לפרוסות ולתת אותם בצורה הדרגתית כזאת. אולי להעביר אותם בכלל דרך אנשים שהעם מכבד אותם, מדענים למיניהם, להביא לזה דוגמאות מהצבא, מהקומנדו, מאנשים שפעלו כך ביניהם, מפסיכולוגים. אבל נראה לי שההסבר צריך להיות לכיוון זה בכל זאת, אם בכלל צריך הסבר. כאן השאלה, אם בכלל צריך הסבר.
כי אם אנחנו במקצת מעלים את האיום, אז יותר קל לאדם להתחבר, כי בכל זאת הוא יצור רגשי ולפני איום הוא יותר מוכן לקבל את התרופה, אפילו שהיא לא כל כך נראית לו, אבל אין ברירה, לא מגישים לי שום תרופה אחרת.
חיים חדשים, האומה הישראלית, שיחה 57, 13.8.2012
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.