היום אנחנו הולכים בדרך חזרה להשיג את הערבות, לבנות את העם ואת המדינה בצורה שבה אף אחד לא יוכל להזיק לה.
אורן: הציבור הישראלי מאוד אוהב לדון על בעיות ברומו של עולם, כל אחד מוכן להיות ראש ממשלה או שר הביטחון. האם ההמלצה, העצה שלך לחיזוק הציבור הישראלי ולהיערכות והתמודדות עם המצב המאיים, הוא על ידי כך שנעורר בינינו כוח חיובי.
כן. אנחנו דנים על כל הבעיות שבמדינה, וכל אחד אוהב לעשות את זה. אבל מה שמיוחד בזה הוא, שכבר בכך שאתה דן על זה יחד עם כולם, כולנו משתנים.
אורן: אבל גם היום כולם כבר דנים על זה, לכן אני רוצה להבין מהו בדיוק התרגיל שאתה מציע. היום יש "שיחות סלון" בכל מקום, על הצרה שמתקרבת. אם כך, מה אתה מציע פה?
אני משתמש בצרה הזאת כדי להתחבר, והם מדברים על הצרה הזאת כאילו הם נמצאים בצרה עצמה. אני שמח שיש לי את הצרה הזאת, מפני שאז סוף סוף אנחנו יכולים להגיע לחיבור, ובחיבור אנחנו מבריחים את כל הבעיות, גם הפנימיות וגם החיצוניות, את כולם. והם רק מדברים על הצרות ונשארים בהן. לכן, אצלי הצרה נעשית כגורם מועיל, בונה, ואצלם זה נעשה כגורם הורס, כי הם נכנסים עוד יותר ועוד יותר לבעיות, לתוך הייאוש.
אורן: אם כך, אתה אומר שיש שתי צורות לדבר על הבעיות שיש לנו עכשיו. או בצורה שאין בה כל כך תועלת והיא מביאה רק לייאוש, או מה?
או שאנחנו לוקחים את הבעיות האלה כהזמנה לדיון. אבל בתוך הדיון אנחנו בכלל לא מדברים על הבעיות האלה, אלא אנחנו מדברים על הערבות, על כוח החיבור בינינו.
כשמשיגים את כוח החיבור, מדברים על כל מיני בעיות אחרות פנימיות שבעם, ולא על בעיות חיצוניות. אל הבעיות החיצוניות נגיע אחר כך, כדי להגדיל את כוח הערבות. בכך שמצאנו קודם כל כוח ערבות, אחר כך הגדלנו אותו על ידי זה שכאילו פתרנו, על ידי הדיבור בינינו, כל מיני בעיות, בחינוך, בתרבות, בכלכלה, בחלוקה צודקת, וכל מיני דברים. כוח הערבות גדל.
ופתאום אנחנו מתחילים להרגיש בו עוצמה, ושבאמת יש במרכז של המשפחה הגדולה הזאת, איזו עוצמה שמעלה אותנו מעל כל הצרות ומעל כל הבעיות, ואם אנחנו באמת נתחזק כך, אנחנו נהיה בהרמוניה עם כל הטבע. פתאום אנחנו מרגישים שיש איזה "כוח על" בערבות הזאת. ואז מובן לנו לַמה כשאיבדנו בעבר את הערבות, גרמנו בזה לחורבן בית המקדש ולגלות. והיום אנחנו הולכים בדרך חזרה להשיג את הערבות, לבנות את העם ואת המדינה בצורה שבה אף אחד לא יוכל להזיק לה.
ניצה: זהו הבדל מאוד גדול בגישה שמקובלת בעם שלנו. העם שלנו היה תמיד רגיל להתעסק בצרות, להתחפר, להיכנס עוד יותר פנימה, ונהייה עוד יותר קשה.
קשה מאוד לחיות בישראל, כי מדברים רק על הצרות.
ניצה: וכאן אתה פתאום הופך את זה, ונותן ממש טכניקה לצאת מזה.
האם בתור פסיכולוגית את לא מבינה שזה מה שצריך להיות? כשאדם בא לפסיכולוג, מה הוא צריך? האם צריך לדבר איתו על הצרות שלו? בכך זה לא נגמר וזה לא פותר לו את הבעיה.
ניצה: עד כמה זה משמעותי באמת, אחרי שכבר עשינו את כל התהליך ועברנו אותו כמו שהצעת לפי הסדר, גם להשקיע בפיתרון של הבעיה. זאת אומרת, נניח שהשקענו בפיתרון של הבעיות ועלו כמה אפשרויות, האם גם חובה ליישם אותן, או שמספיק להשאיר את זה אפילו ברמת הרעיון?
בעצם רק מכך שאנחנו מסכימים לכל הדברים האלה, זה מספיק כדי שאנחנו נתחיל להתנהג קצת אחרת, וזה יפתור את הבעיה, כל בעיה ובעיה. בסך הכל, הגישה של האדם לחיים היא שעושה לו את החיים.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
צריכים לתת למפגשי השולחנות העגולים ולסדנאות, רמת חשיבות חדשה בעקבות האיום, בעקבות המשבר והטלת המיסים החדשים וכן הלאה
ניצה: אני יודעת שתנועת ה"ערבות" כבר מפעילה מפגשי "שולחנות עגולים" במשך כמעט שנה. האם אתה רואה עכשיו איזה הבדל בין ההתנהלות של השולחנות העגולים שהיו עד היום לבין משהו חדש עכשיו? או שזהו אותו קו.
אני חושב שאנחנו צריכים לתת למפגשי השולחנות העגולים ולסדנאות, רמת חשיבות חדשה בעקבות האיום, בעקבות המשבר והטלת המיסים החדשים וכן הלאה. להציג את זה כפיתרון. אנחנו צריכים לעלות מסתם דיבורים של כמה מחאות על כך שמחיר הקוטג' עלה בשקל אחד או משהו כזה, עכשיו זה כבר לא עלייה של שקל, עכשיו יש בעיות של ממש, מכות בהכנסה, ואיום על כל החיים. לכן אנחנו צריכים להשתמש בזה כדי להעלות את החשיבות של הדיונים האלה לרמה אחרת לגמרי, לרמת השינוי המהותי בחיים שלנו.
אורן: מהו השינוי? על איזה שינוי אתה מדבר?
אני מדבר על כך שבזה שאנחנו נתחבר בצורת הערבות בינינו, אנחנו משנים את כל הגישה של אדם לחיים, לחברה, למדינה ולעולם. בזה כל אחד מתחיל להרגיש שהוא לא קיים לבד, אלא שהוא מחובר לאומה, הוא נמצא כחלק אינטגראלי מהאומה. הוא חי וחש את הקיום שלו בצורה אחרת, כחלק מכל. זאת אומרת, הוא מרגיש את הכל, את הכלל שקיים, עכשיו הוא מתחיל להרגיש את החיים שלו, את הקיום שלו, לא דרך הגוף שלו כתא בודד בתוך הגוף הגדול, אלא הוא מתחיל להרגיש את החיוּת של הגוף כולו. רמת החיים שלו, הכרת החיים, הרגשת החיים, כבר נמצאת ברמה של כל העם.
אורן: לפעמים בזמן מלחמה זה קצת מורגש.
אבל מתוך החיסרון ולא מתוך החיוב, אלא מתוך השלילה. כאן זה אחרת, כאן אתה מרגיש את כוח החיים. שם אתה מרגיש שאתה מקל בזה על החרדות שלך, וכאן אתה מרגיש שאתה "קונה" את מהות החיים, שאתה מתחיל לחיות.
תאר לעצמך שאין לך כלום בחיים, ולעומת זאת, שאתה מחובר לגוף גדול ולחיים שבגוף הגדול הזה, אתה מרגיש שאתה חי בתוכם, בתוך החברה הזאת. אתה חי בצורה שלמה, אתה חי בצורה נצחית, כאילו שאתה מאבד את מושג החיים שבהם אתה שייך רק לתא הזה, רק לגוף הזה, ואתה מתחיל להיות מחובר.
אתה יכול להגיד שזה תופעה פסיכולוגית, זה לא חשוב, כל החיים שלנו הם תופעה פסיכולוגית, אלא מהם? אבל תראה למה אני יכול להגיע, אני מתחיל להיות קשור לגוף שלם, ואז כל הערכים שלי הם בהתאם לגוף הזה. איך שאני חי, איך שאני מקבל את המציאות, כל זה מעלה אותי לדרגת מודעת חדשה. והתהליך הזה באמת אופייני לזמן שלנו.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו גם רוכשים כוח מיוחד, שמגיע לנו לא רק בגלל שאנחנו מתחברים בינינו לגוף אחד, "כל ישראל חברים"
אורן: הייתי שמח אם היית יכול להרחיב לגבי התחושה שאני חלק מהאומה, חלק מהעם. אמרת שבזמן מלחמה התחושה הזאת באה על מנת להקל על החרדות של האדם, ואתה מדבר על תהליך אחר. האם תוכל לחדד את ההבדל?
למשל הזיכרון שלי מהמלחמה האחרונה הוא כשגרתי במושב בעמק חפר, ואירחנו כמה משפחות מאזור רמת גן, ששם נפלו הטילים במלחמת המפרץ. ואפילו במלחמת לבנון השנייה, מלפני כמה שנים, גם אז באו כמה קרובי משפחה מאזור נהריה. ובכלל לכל אדם במדינה יש כאלה זיכרונות, שבזמן מלחמה מתנהגים אחרת, בזמן מלחמה אנחנו ביחד.
ואתה אומר שהתחושה הזאת, שהפרט הוא חלק מהאומה, במצב כזה, במצב של איום מלחמתי, היא שונה מהעוצמה הזאת שאתה מציע לעורר דרך הדיבור על הדברים הטובים בינינו. כמו שאמרת, לא להתעסק במחלה אלא בעניין הבריאות. האם התהליכים שקורים בזמן מלחמה, משרתים את השדרוג החברתי שאתה רוצה להוביל בתפיסה של האדם את עצמו כחלק מהכלל?
כן, אבל רק בתנאי שאנחנו לוקחים את זה כנקודה התחלתית בלבד, ולא דנים בזה ולועסים את זה כל הזמן.
אורן: אבל להיכנס למצב מלחמה זה לא משהו שאתה בוחר להיכנס אליו, אם יש מלחמה אז יש. החום הזה, אתה מדבר על הקשר של האדם לעם.
אני לא מדבר על בריחה מהצרות, אלא אני מדבר על ניצחון על כל החיים האלה, הם מורגשים כחיים בגוף שבור, בגוף שהחלקים שלו נפרדים ולא מתפקדים בהרמוניה.
נניח, פעם שברתי את הרגל שלי בשלוש מקומות ולא יכולתי לתפקד. זאת אומרת, כמה שרציתי להזיז אותה, לא הייתי מסוגל, היא כאבה ולא הייתה מסוגלת לבצע את הפקודות שרציתי לבצע. לא יכולתי לא להרים אותה, ולא לסובב, ולא כלום, היא הייתה שבורה לגמרי. השאלה היא, מה ההבדל בין רגל שבורה לרגל שלמה?
אורן: שהאחת שבורה והאחת שלמה.
לא.
אורן: אז מה?
הרגל השבורה לא מרגישה את הגוף, היא לא יכולה לתפקד עם הגוף, היא לא יכולה ליהנות ממה שגוף נהנה. היא מנותקת, סוגרים אותה בגבס, קושרים אותה בכל מיני חבלים וזהו. ואז הגוף לא נהנה, קשה לו בלי הרגל, וודאי שהרגל לא נהנית מזה שהיא מנותקת מהגוף. וכשהיא מצטרפת לגוף לאחר זמן הריפוי, אז שניהם נהנים, גם הגוף נהנה מהרגל והרגל נהנית מהגוף. והרגל מבינה את הפקודות של הגוף ומבצעת בשמחה המשותפת ביניהם.
אורן: ומהו הנמשל ביחס לציבור בישראל?
זה אותו הדבר. אם אני מתחבר לציבור, וכולנו מחוברים יחד, ביחד אנחנו מתפקדים כמערכת שלמה, יפה, בריאה, וכולנו עוזרים בצורה הדדית זה לזה. ואז אנחנו פתאום מרגישים עד כמה שיש לנו אוצרות, שלל רב, שבהם אנחנו לא משתמשים, שאנחנו מבזבזים אותם מפני שכל אחד חושב רק על עצמו ולא רוצה להתחלק ולעזור לשני.
אנחנו לא צריכים לייצר יותר שום דבר, אלא רק לחלק. אם אתה משיג ערבות, פתאום אתה מרגיש שיש לך כל כך הרבה רזרבות, וכאלה אוצרות גדולים.
כתוב בעיתונים שהחקלאים אפילו לא אוספים את התבואה כי אין מי שיקנה אותה. ובינתיים, חצי מהעם נמצא בחוסר. אלה שמוכרים ירקות בסיטונאות מוכרים קילו בשקל, ובחנות זה עולה 15 שקל לקילו. כל זה נובע מחלוקה לא צודקת, מאי התחשבות וכולי, וכך זה בכל העולם. אבל אנחנו צריכים לתת מזה דוגמה על כך, שבחיבור אנחנו יוצרים הרמוניה בכל הרמות.
וחוץ מזה, אנחנו גם רוכשים כוח מיוחד, שמגיע לנו לא רק בגלל שאנחנו מתחברים בינינו לגוף אחד, "כל ישראל חברים", היינו "מחוברים", ואז יש לנו עם כמשפחה אחת, אלא שבזה שאנחנו מחוברים יחד, אנחנו גם מחוברים למערכת הכללית של הטבע, שעכשיו מציג את עצמו כמערכת אינטגראלית. שם הכל מחובר יחד, עולם הדומם, הצומח, החי, וגם החברה האנושית. ואם מישהו מהחברה האנושית מתחבר גם כן לכל הטבע, לפי ההרמוניה, לפי אותם החוקים של החיבור ההדדי, הוא מרוויח.
בואו ונראה את זה בתוך הערבות, אנחנו נראה שפתאום נגלה מהטבע כוחות טובים, בריאות, עד כדי כך שאנחנו גם נראה איך הכל מסתדר, גם המצב עם איראנים, ועם כל האחרים.
ואני לא נמצא בפנטזיות, אני אדם מאוד ריאלי, אבל כולם פתאום יתהפכו להיות החברים שלנו. כי בזה שאתה מתגבר כדי להגיע לערבות, כך תהיה כגיבור ההופך את שונאו לאוהבו, כך זה יקרה. למה? כי הכוחות שנמצאים בטבע, הם שמעוררים כל אומה לקום על אומה אחרת, ואנחנו נרגיש את היחס אלינו מכל האומות, ובפרט מהשכנים שלנו, ועד כמה שמצב הזה משתנה.
לכן בואו ננסה, מה יש לנו להפסיד בזה? אלא אתה מרוויח מהרגע הראשון, בחיבור, במגן פנימי, פסיכולוגי, בזה שאתה מתקן את האיזון החברתי לחלוקה יותר צודקת, את החינוך, והמשפחה, וכל מיני בעיות האלימות בכל מקום. ובטוח כשיש עם יותר חזק, המדינה מתחזקת, מוצקה, מחוברת בפנים, ואתה תראה עד כמה שזה עובד ממש למעלה מהשכל שלנו, כי אתה מתחיל להשתמש במערכת האינטגראלית של הטבע.
יש היום הרבה מחקרים על כך שאנחנו כולנו שייכים למנגנון אחד. אתה פתאום נמצא במנגנון אחד, מחובר, כמו שהרגל לגוף, כמו שהתחברת לכל העם, לגוף אחד. ועכשיו הגוף הזה מתחבר לטבע, לגוף יותר גדול, ופתאום אתה משיג את כוח החיים, ואתה עכשיו בכלל לא יכול לתאר לעצמך מהו. ופתאום יש לך כאלה אוצרות, כמו לפי נוסחת האיינשטיין E שווה MC בריבוע, שמחשבת כמה אנרגיה יש בכל גרם של חומר. גרם אחד של החומר מספיק כדי לספק לכל הכדור הארץ לאלף שנה. אתה עולה לכאלה כוחות, מפני שאתה מתחיל להשתמש בחיבור, ולא במערכת המרוסקת.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
אנחנו מגיעים עם פחד, עוברים לערבות, מדברים עליה, רוכשים אותה, ועכשיו כדי להגדיל אותה אנחנו צריכים את הליקויים
ניצה: יש פה נקודה מאוד חשובה שהייתי רוצה לחדד אותה עוד, נתת הסבר מאוד יפה על חיבור, ופתאום הבנתי שיש שני סוגי חיבור. יש חיבור מתוך פחד, שנותן תוצאה מסוג אחד.
זה חיבור שהפסיכולוגים משתמשים בו.
ניצה: נכון. ויש חיבור מתוך ערבות, שממנה התוצאה אחרת לגמרי.
זה לא מדויק, אנחנו משתמשים בפחד אבל רק כדי להתחיל.
ניצה: אבל לא נשארים שם?
לא, מיד עוזבים.
ניצה: האם מיד עוזבים וממשיכים הלאה?
קודם רוכשים ערבות, ואחר כך מעוררים את הפחד. זאת אומרת, את הליקויים שיש בכל מיני דברים בחברה, וזה כדי להגדיל את הערבות.
אנחנו מגיעים עם פחד, עוברים לערבות, מדברים עליה, רוכשים אותה, ועכשיו כדי להגדיל אותה אנחנו צריכים את הליקויים, צריכים את הבעיות. ואם אנחנו מושכים כל בעיה לערבות ופותרים אותה, בכך אנחנו מתחילים להעלות את הערבות.
בכמה שכוח החיבור שלנו, יחד עם הצרות שאנחנו פותרים, מתחיל להיות יותר גדול, זאת אומרת שאנחנו מכניסים לאותה המערכת הקטנה של הערבות שהשגנו כאן בהסכמה שלנו, את כל החיים שלנו, את כל הבעיות. ואז מערכת הערבות מתחילה לגדול יותר ויותר, עד שאנחנו מגיעים כך לממדים של האומה, ושל המדינה.
ואם זה כך, במידה שאנחנו גדלים אנחנו הופכים אוטומטית, אפילו בלי לעשות שום חשבון, להיות ביתר התאמה לטבע הכללי שגם נמצא בערבות בכל חלקיו. ואז אנחנו פתאום מרגישים מזה תוספת מבחוץ, מכל מיני מערכות, פתאום אין לנו יותר מכות אקלים, פתאום אין לנו בעיות עם השכנים, פתאום אין לנו כל מיני בעיות שהיו באות עלינו. כי במערכת מאוזנת, יש רק הרגשת בריאות.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית |
| להשאיר תגובה | |
כמו בגוף שבור, בגוף חולה, הכל מלא מסביבו, "אולי תאכל משהו, אולי תטעם משהו", והוא שוכב ולא רוצה כלום.
אורן: האם יש תרגילים שאדם יכול לעשות גם כשהוא לא נמצא בחברת אנשים? מה שמושך בהסבר שלך הוא שאפשר להתחבר על ידי מחשבה מסוימת, לאיזו עוצמה אדירה. זה מה שאתה בעצם מבטיח לנו כאן, אבל נתת לנו תרגיל שאותו אפשר ליישם כשאני עם עוד אנשים.
השאלה האם אתה יכול לתת תרגיל מחשבתי שאני יכול לבצע כשאני לא מול מסך המחשב, נניח כשאני נוסע לעבודה ואני לא יכול להתחבר, ושזה יחבר אותי אל העוצמה הזאת, אל הנשק הזה, אל המגן של הערבות, של הכוח החזק שאתה מדבר עליו?
תחשוב על החיבור, ועד כמה שהוא יכול להועיל לפתרון כל הבעיות. אם אתה נוסע ברכב אתה יכול לראות אם אתה יכול לדמיין את המצב המתוק בכביש, ואיך כולם יתנהגו אם נהייה בערבות. האם אתה "תחתוך" רכב אם הבן שלך הוא שנוסע בו או האח שלך וכן הלאה? האם אז תתייחס כך לכל דבר ודבר שקורה? הרי אחים אנחנו.
אורן: אני חושב שבזמן מלחמה יש הרבה פחות תאונות דרכים. יש יותר סבלנות, וכן הלאה. האם להיכנס לאווירה כזו? לא הבנתי בדיוק את התרגיל. האם לחשוב על החיבור, ואיך הוא בא לידי ביטוי בכביש למשל?
תראה את החיים שאתה רואה היום, לעומת איך שהיית רואה אותם אם כולם היו מחוברים כאחים. תעשה את ההשוואה, זה לעומת זה. איך האגו חוגג, או איך האהבה חוגגת.
אורן: איפה האהבה חוגגת? אני לא רואה יותר מדי אהבה חוגגת.
לא. אתה צריך לתאר לעצמך איך היינו אז חיים. אמנם זה קשה להגיע לזה, אבל אנחנו יכולים להגיע לזה בהידברות ודווקא להגיד תודה לאיראנים, ולכל האיומים בכלכלה, במחאות, במכת רעב שיכולה לבוא, שפתאום עם כל השפע שיש לך, אין לך מה לאכול. איך אפשר להבין את הדברים האלה? כי זה כמו בגוף שבור, בגוף חולה, הכל מלא מסביבו, "אולי תאכל משהו, אולי תטעם משהו", והוא שוכב ולא רוצה כלום. זה ממש פלא, זה לא מציאותי, כאילו לא הגיוני, אבל זה מה שקורה.
במקום אחד שורפים, זורקים, את כל האוכל כדי לשמור על כך שבמקום שני המחיר יהיה 10 שקל לקילו עגבניות, ולמכור אותם ב 2 שקל, לא מוכנים. האם אתה יכול להבין מה זה נקרא "חוסר ערבות"? אבל זה מה שקורה בפועל.
אנחנו מייצרים היום בכל כדור הארץ פי 38% כמדומני, יותר ממה שאנחנו צריכים כדי להאכיל את כל 7 מיליארד האנשים, ועדיין כמעט כ 50% מהאוכלוסייה נמצאת ברעב יחסי, וחלק לא נמצא ברעב יחסי, אלא ממש ברעב, הרי כמה אנשים מתים מרעב? כל זה נובע מחוסר ערבות.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית |
| להשאיר תגובה | |