אורן: אתה אומר שמה שחסר זו רק השתתפות, השתתפות של הציבור, של האזרחים?

אז נלמד אותם להשתתפות מתוך הדברים שהם מרגישים שיטיבו להם את החיים. נפתח כל מיני דברים, מחסני כלים, ריהוט, בגדים, ועוד ועוד. נעזור בזה אחד לשני. נתחיל להכיר בזה את בני האדם, להעריך אותם, להעלות אותם. פתאום העיירה מתחילה לקבל צורה שהיא מין חיבור. נביא לכיכר להקה שתנגן באיזה ערב בשבוע ועוד כל מיני דברים.

נתחיל אולי להתארגן ולקנות מצרכים הכרחיים, נקבע סל הכרחי ומי שרוצה ירשם, ואחרי שנארגן את הרישום ואחסון והכל, אז נלך ונקנה במרוכז, ואז מי שנרשם מקבל בשני שקל פחות על כל פריט ופריט באוכל, כבר הרווחת. כבר יש לך תוספת אלף או אלפיים שקל בחודש, שזה לא הולך ברגל. יחד עם שאתה לא משלם עבור החוג חמש מאות או אלף שקל בחודש, אז כבר הרווחת אלפיים. הילד שלך כבר יכול לקחת אופניים חינם להשתמש בהם, הרווחת עוד חמישים שקל בחודש, כמה שעולה לך אופנים בתשלומים, ועוד ועוד. ואתה פתאום מתחיל ליהנות מהחיים שאתה לא משלם על זה. אתה מעלה את רמת החיים שלך. אני כבר לא מדבר על הסיפוק הפנימי. פתאום אתה לא פוחד שהבת שלך יוצאת בערב החוצה. העיירה עצמה מקבלת צורה אחרת. אפשר למדוד שימוש בסמים, אלכוהוליזם, אונס, כל מיני מקרי בריונות, עבריינות, הכל אפשר למדוד, המשטרה עצמה תוכל להגיד לך מה קורה.

בבעיות ובעצבים ואפילו בבריאות, אתה יכול לעשות סטטיסטיקה מה קורה.

חיים חדשים, שיחה 50, 6.8.12


שייך לנושאים: נושאי הערבות, המשבר, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים

תגובות

להשאיר תגובה

יש להרשם כדי להוסיף תגובות.