אתה משתדל להכניס נניח רחמים ואתה רואה שעד פה זה טוב, אבל יותר מזה, יהיה לא, וכך גם היא. בצורה כזאת מתחילים לנהל את עצמכם
אורן: אמרת שזו לא אהבה חלוטה, ולכן אני צריך להראות לה יחס טוב, אבל גם לצפות ממנה ליחס חיובי, ואם לא, אז יש לי גם את הרע. איך אתה יודע איפה גבול הוויתור, מהי נקודת האיזון?
כשאתה נוהג במכונית, אתה מסתכל לאן אתה מגיע והאם אתה מתקרב למטרה, כך גם פה, האם אתה רואה שאתם מתקרבים זה לזו? האם אתה רואה שהתגובה שלה נכונה? אתה משתדל עד כמה שאפשר להכניס נניח, רחמים, ואתה רואה שעד פה זה טוב, אבל יותר מזה זה יהיה לא כל כך, וכך גם היא. בצורה כזאת, אתם מתחילים לנהל את עצמכם. אתם עובדים עכשיו עם הטבע, מעל לטבע, אתם מתחילים להיות בני אדם. אתם מתחילים להיות למעלה וגבוה ממה שיש לכם, מהיצירה שלכם.
אורן: כשאני מתאמץ להפעיל את מידת ה"רחמים" לוותר, ולהתחשב, האם במאמצים האלה יש נקודה שבה אני אומר, לפי התגובה שאני קולט מהשותף שלי בתהליך, שאני צריך לעצור קצת?
כן, כי אתה גם תעזור לו, אתה לא עוצר בשביל עצמך, "מספיק, זה יותר מדי", לא. אתה אומר שביחס יפה מדי "אני מקלקל אותה", אני מכשיל אותה, היא לא תוכל להתגבר על היחס היפה שלי ולשמור על נקודת האיזון. אלא זה יחליש אותה מדי".
ניצה: וכאשר אתה עוצר את עצמך האם אתה עוזר גם לה.
גם כשאני עוצר את עצמי מרחמים, מאהבה, להוסיף באהבה, אני עושה את זה מתוך האהבה. כמו עם ילדים, אסור להראות להם יחס יפה מדי, אחרת נקלקל אותם, כך גם אנחנו. נקודת היסוד היא שכולנו בהמות, חיות, וכולנו צריכים לעבוד על עצמנו כדי להיות בני אדם, וזה אפשרי על ידי עבודה הדדית במשפחה, אחר כך עם הקהל הרחב, עם כולם.
אורן: איך אתה מגדיר משוב טוב?
במשוב טוב אנחנו מרגישים זה את זו, אני לא מתקרב אליה כמו עם המכונית לאיזו מטרה, אנחנו כבר נמצאים יחד, ואנחנו מחזיקים את ההגה ביחד.
אורן: מה פרוש? מה אני צריך להרגיש?
שיש לנו כלים משותפים, את שלה ואת שלי, ושנינו מנהלים את הכלים האלה יחד. שהאגו שלי וגם האגו שלה נמצא למטה, והרצון האחד שלנו להשפיע זה לזו נמצא למעלה, ואנחנו עובדים יחד כמו שני מדענים, כמו שני בני אדם, על בהמה שלנו.
אורן: התמונה הזו יפה, האם אתה יכול להמציא לנו תרגיל שיקרב אותנו לתמונה של הגה אחד?
אני ממליץ לעשות סדנאות. סדנה זה פשוט שיחה הדדית.
אורן: היום שמענו הסבר, רעיון, ואנחנו רוצים להתחיל לעבוד על זה.
אז אתם צריכים לדבר על זה, ללעוס את הדברים האלה.
אורן: תן לי איזו שאלה מובילה, שתכוון אותנו בטוח להתקרב לתמונה הזאת.
מה זה נקרא שאחד נכלל מהשני, בדין וברחמים?
אורן: אני לא יודע מה לענות על זה.
דין נקרא האגו שלי, רחמים נקרא שאני קולט את האגו שלה. מה נקרא קו אמצעי? שאני כל הזמן רוצה להיות באיזון בין דין לרחמים. זאת אומרת, להשפיע כמה שיותר לשני על מנת לראות ממנו דוגמה נכונה. מה זו דוגמה הנכונה, תגובה נכונה? שגם היא נכללת מזה.
אורן: תגיד לי בבקשה את מה שאמרת במילים פשוטות שאוכל להבין כי אנחנו צריכים לדבר על זה מאוחר יותר ואני לא רוצה שנבלבל אחד את השני במילים דין ורחמים.
אם אני דואג רק לאגו שלי, זה נקרא "שמאל", ואם אני לוקח בחשבון את האגו שלה, ונניח שאני הולך וממלא אותו עד הסוף, זה נקרא אצלי "ימין". או שאפשר להגיד ששמאל זה דין, וימין זה רחמים.
שמאל או דין אלה כל הדרישות שלי שהייתי רוצה שהיא תמלא. ימין או רחמים, אלה כל הדרישות שלה שהיא רוצה שאני אמלא בה. ברור שדין ורחמים, ימין ושמאל, נמצאים בהתנגשות זה עם זה. מתי הם יכולים לא להתנגש, אלא לקבל מילוי שלם? כשאחד יהיה העבד של השני, וזה יכול להיות רק חד סטרי, או כשקניתי אותה, אני נותן לה מכות, והיא ממלאת את הרצון שלי. או להיפך.
קיימת אפשרות ששנינו נמלא זה את זו בצורה מושלמת ובנוסף נמלא עוד זה את זו פי תר"ח פעמים. איך? כשכל אחד נכלל מהאגו של השני. יוצא שאנחנו צריכים רק לעבוד על השיתוף. עד כמה אני יכול למלא את האגו שלה, ועד כמה היא יכולה למלא את האגו שלי. איפה כאן ה"לא ללכת לאיבוד"? לא ללכת לאיבוד זה אפשרי כשאנחנו נמצאים בהרגשה משותפת של החיבור בינינו, באיזו נקודת איזון, ונמצאים כעומדים בקודקוד ממש.
אורן: לא הבנתי.
נקודת החיבור חייבת להיות, טיפת היחוד.
אורן: השאלה הייתה איך לא ללכת לאיבוד.
בהשפעה הדדית, בדרישה הדדית, באיזון הדדי.
אורן: לא להגזים כאילו?
אולי לא להגזים.
אורן: לא לצאת מאיזון?
כן.
אורן: איפה כאן "לא ללכת לאיבוד, לא לצאת מאיזון"?
חייבת להיות בינינו כאן הרגשה משותפת שנקראת "זיווג". זיווג נקרא ששניים מחוברים יחד ברצון להיות בהשפעה הדדית למען חיבור הדדי. אנחנו מקבלים את האגו של כל אחד כאמצעי, ועל ידי זה שאני רוצה למלא אותו, אני נמצא בחיבור עם השני, וגם הוא. והנקודה הזאת שקיימת בינינו, נקראת מסך.
אורן: שנינו מחוברים ברצון הדדי למלא זה את זה
כן
אורן: אמרת איך לא לצאת מאיזון, איך לא ללכת לאיבוד.
כן, על ידי זה שאנחנו כל הזמן מרגישים זה את זה כמחוברים יחד.
אורן: מה אפשר לעשות כדי להתחיל להרגיש את זה יותר ויותר?
זה יתחדש בנו כל הזמן, הרצונות, המחשבות, זה יהיה כל הזמן וילך קדימה, על זה אין מה לדאוג, לא נישאר אף פעם במקום אחד.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.