צריכים להכין את הילדים בצורה נפשית וגם ללמד אותם איך לטפל בהורים
ניצה: באחת מהתוכניות הראשונות דיברת על חיבור פנימי.
אם אפשר להוסיף, אני רואה בכל מיני תוכניות ילדים שעוברות בבתי הספר, שמלמדים אותם סקס בטוח, וכל מיני כאלה דברים, אני לא נגד התוכניות האלה כי אם בכל זאת יש דבר כזה אז צריכים ללמד אותם איך לבצע באמת בטוח וטוב ונכון. אבל יחד עם זאת, למה אנחנו לא יכולים ללמד אותם, אם הם כבר כאלה גדולים, לזהות את הדברים האלה במשפחה ולהבין אותם נכון. קודם כל ילדים מבינים את זה לפעמים באמת לא נכון, וגורמים ומוסיפים חומר דלק לדליקה ואז יש "פיצוצים" עוד יותר גדולים. בורחים לצד האבא, או לצד האימא במקום לאחד אותם יחד ואם יש פיצוצים, הילדים יכולים להגיד נניח, "לא, אנחנו הולכים יחד לגן חיות, לא חשוב מה יהיה, אנחנו יחד".
מחייבים, וזה גורם מאוד מאוד חזק אבל שוב, אנחנו מדברים על עבודה עם הילדים בבתי ספר בכל מיני מקומות. אם התופעה הזאת היא כל כך נפוצה ובאמת זה קורה בכל משפחה, לפחות הבגידות הקטנות האלה, אז אנחנו חייבים להכניס את זה לתוכניות הלימודים, לתוכניות החינוך.
אורית: באמת יש לנו כל מיני מקרים שדווקא הילדים הם אלה שמגלים שאחד מהצדדים בוגד וזה משבר מאוד גדול לילדים שאחר כך משפיע לאורך זמן.
אז צריכים להכין את הילדים בצורה נפשית וגם ללמד אותם איך לטפל בהורים.
אורית: מאיזה גיל אפשר להכין ילדים למצב כזה שעלול לקרות?
היום הם מתחילים להבין את זה מגיל שש שבע. אני רואה איך שלפי הפרסום, לפי הטלוויזיה, בנות הולכות על עקבים מגיל שש שבע. מה אנחנו עושים איתן? אין מה להגיד.
ניצה: קודם כל אני חייבת לומר שהמודל הזה שתיארת פותח הרבה. אני בטוחה שצריך עוד לעכל את זה כי אני מרגישה שהמודל הזה של מערכת אחת שהיא כאילו מחוברת אצל האישה ושתי מערכות נפרדות אצל הגבר, ההבנה של זה יכולה להסביר הרבה מאוד תופעות. ובאמת צריך לנסות לראות איך באמצעות המודל הזה חוזרים להתקשר נכון בכל מיני מצבים. אבל זה משהו שנראה לי שעוד נדבר עליו ונפתח אותו כי זה מעניין.
אני רוצה בכל זאת להגיד משפט כי גבר הוא מדרגת חכמה שקשורה לכתר ולכן אצלו המערכת עובדת בצורה כזאת. מצד אחד הוא קשור לכתר ומצד שני הוא קשור לבינה, לאישה, ולכן מצד אחד יש לו מערכת רגשית כביכול ומצד שני מערכת שכלית. אצל אישה זו מערכת אחת שהיא כוללת גם ילדים בפנים וגם את הכל היתר ולכן נקראת "בית". אישה חיה מהרחם שלה. זה המושג "אישה".
"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12
אנחנו נמצאים במשבר בהבנת האדם, בבניית משפחה, בחינוך הורים וילדים מפני שלא רוצים לראות דברים בצורתם האמיתית. צריכים ללמוד איך זה בטבע
אורן: אנחנו יושבים כאן סביב השולחן ורוצים להבין ביחד עם הרב לייטמן, איך נוכל להפוך את כל מערכות היחסים בחיינו לטובות יותר, ואת חיינו למאושרים יותר. יש לנו מערכות יחסים בבית עם בן או בת זוג, בהמשך ניגע גם ביחסים עם הילדים, יש לנו מערכות יחסים במקום העבודה ועם חברים ומכרים. בסדרת השיחות הזאת, אנחנו רוצים לאט לאט להתקדם ממערכת למערכת ובכל אחת מהן לראות אילו בעיות מרכזיות מטרידות היום את האנשים ומה אנחנו יכולים להציע כדי להפוך את החיים של כולם לטובים יותר.
אני רואה שכל אחד מאיתנו מלא וגדוש בהבחנות משיחות קודמות. הרב לייטמן אולי אתה רוצה לתת איזו הקדמה?
בכל זאת אני רוצה לתת הסבר, להאיר כמה דברים ואם זה בכלל ניתן, להצדיק קצת את עצמי, על הפעמים שבהם אני נראה כאדם מאוד קשוח, ישן נושן, שוביניסט, אנטי, בקיצור אני אולי נראה כאחד שלא מבין בני אדם. אבל אני לא מדבר על הבנה ולא על מה שמקובל היום בחברה, אלא ניסיתי להגיד מי אנחנו מצד הטבע. לכן, אולי נראה שקשה מדי לקבל את זה, כי מצד הטבע אנחנו צריכים בכל זאת לראות זאת כמו בטבע, זוג יונים הוא לא כל כך זוג יונים, וכל מה שנראה בטבע הוא יותר קרוב אלינו לפי הטבע הפנימי שלנו.
לא חשוב מה יגידו כל הפסיכולוגים והסוציולוגים, אנחנו לא סתם כך נמצאים במשברים גדולים בהבנת האדם, בבניית משפחה, בחינוך הורים וחינוך ילדים. אולי מפני שאנחנו באמת לא רוצים לראות את הדברים האלה בצורתם האמיתית וכל הזמן צובעים אותם בצבעים. והשקר הזה, אחר כך חוזר אלינו ועולה לנו ביוקר.
זאת אומרת, אם דיברתי באופן נוקשה על ההבדל שבין אופי הגבר ואופי האישה, על הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של המינים הללו, זה מפני שזו האמת, ואם האדם בימינו פתאום לא רוצה להתחשב בטבע, זו בעיה שלו. הוא בכל מקום לא רוצה להתחשב בטבע, ולכן הוא מקבל תגובה כזאת, שממנה הוא סובל. ואני לא יודע אם בכלל נצא מזה ונוכל להמשיך לחיות, אחרי כל מה שעשינו בטבע. אנחנו חושבים שאנחנו "בעלי הבית" ומסוגלים לכל ומותר לנו הכול.
אנחנו נמצאים במצב שבו אף אחד לא מאושר במשפחה ואף אחד לא רוצה היום להתחתן לשנים ארוכות, בזמננו לא יודעים בכלל איך להתחתן, וסובלים מכך גם גברים וגם נשים. החינוך שלנו, למרות שהוא מתבסס על כל אותם מחקרים וחוכמות, לא נותן פירות נכונים. אז אולי אנחנו באמת צריכים לחזור קצת לאחור, להיות יותר טבעיים וללמוד איך זה בטבע. ובהתאם לזה לתת לאדם איזו נישה המתאימה לו. כי אנחנו מדברים כאן על דרגת החי ולא על דרגת המְדבר.
בסך הכול משפחה היא לא תוצאה של ההתפתחות האנושית במאה העשרים ואחת, משפחה היא יסוד שמגיע מדרגת החי ואפילו מדרגת הצומח והדומם. כי גם שם יש פלוס, מינוס וכל ההתחברות וההצטברות של אטומים במולקולות ועוד. כי הדברים האלה הם ביסודה של הבריאה.
לכן, נראה לי שאני נראה אולי מאוד קיצוני, אבל זה בא מתוך זה שאני מרגיש את פנימיות האדם ופנימיות הסביבה, החברה האנושית. אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו. אנשים לא שמחים בחייהם הפרטיים ובחיי הזוגיות. אנחנו לא יודעים איך לתת לילדינו כיוון נכון להקמת משפחה, לראות אותם באמת בונים משפחה עם הנכדים שלנו, וממשיכים בשמחה ולא מתוך סבל.
רוב הסיכויים שאם הבנות שלי יתחתנו, הן יתגרשו ויישארו עם הילדים לבד. ואני צופה בזה ושואל, איפה אני רואה דבר כזה? אני רואה זאת בטבע. כל זכר בא לנקבה, בעזרתו היא מולידה והוא עוזב אותה והיא נשארת לבד. אותו דבר אצלנו. אנחנו כאילו חזרנו למצב הטבעי.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך ילדים |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות. בנו לנו סביבה שגרמה לשבירת המשפחה
אורית: בטבע, כשמדובר בלהקות של אריות, זאבים וכו', זה באמת נכון. יש זכר שהוא הזכר השולט שמרביע את רוב הנקבות. להרבה נקבות יש בעצם זכר אחד והרבה צאצאים. לעומת זאת, בטבע יש גם סוגים של ציפורים כמו ברבורים, תוכים ויונים שיש להם פרטנר אחד לכל החיים עד שמשהו קורה. שנים הם חוזרים לאותו מקום ולאותו קן, ושם הם מתרבים.
אז אני רואה שיש פה בעצם קצת שוני בין להקה לבין זוגיות. ואם אנחנו חוזרים לעולם שלנו, היום אנחנו כבר לא להקה, היום אנחנו כבר לא חיים בשבטיות, אנחנו חיים בזוגיות. איך אנחנו מצליחים בזוגיות הזאת להתמודד עם טבע האדם הבסיסי שאתה מדבר עליו? כי היום אנחנו בעולם אחר לגמרי, אנחנו בעולם של זוגיות.
לא נכון, אנחנו לא בעולם של זוגיות, כבר מזמן עברנו את זה. הייתי בעולם של זוגיות כשזה השתלם לי, כתוצאה מהאגו שלי, מהרצון האגואיסטי שלי ליהנות בכל רגע בחיים שלי, הייתי צריך את הזוגיות בתקופה מסוימת, כשהייתי צריך משפחה, ההורים שלי היו לידי, הילדים שלי היו לידי, אני תומך בבני המשפחה והם תומכים בי, אנחנו גם מבוטחים לפי השכל והרגש בהתאם למערכת הזאת. ואחר כך פתאום קרה משהו, הגענו למצב שאנחנו לא מרגישים צורך בזוגיות.
זה התחיל משנות השלושים של המאה הקודמת, המאה העשרים. משפחה פחות ופחות ממשיכה לתפקד כקֵן, כמו שאומרים באנגלית-"my house is my castle", היום אין דבר כזה, אני לא זקוק כל כך למשפחה. יש לי פנסיה, ביטוח לאומי, קופת חולים, בתי אבות, הילדים בכל זאת לא מטפלים בי, אני לא יודע איפה נמצאת האישה, אולי עם כל החברות שלה. מלבד זאת היא יוצאת לעבודה, כי בלי העבודה שלה אנחנו לא יכולים להסתדר, וכך החיים שבנינו קרעו את המשפחה לגזרים, לחתיכות.
הילדים הולכים לבתי ספר, קולג'ים ואוניברסיטאות, הם לא נמצאים בכלל בבית. אני רק צריך לדאוג לתת להם כסף לכל מיני חוגים ולימודים נוספים. בבוקר זה רק מי לוקח אותם לגן ומי בורח קודם ומי אחר כך למקום העבודה. ובערב אם אני יכול, אז אני עוזר במשהו לאישה לעשות כביסה ולסדר את הדברים. בקיצור, כל זה הוא לא משפחה, אני לא מרגיש חום בבית, כי אני מגיע כשהאישה מגיעה ואני לא מקבל בבית הרגשה שחיכו לי, שמוכנים לתת לי פינה חמה, בית חם, שאני מגיע הביתה ומביאים לי נעלי בית ואני יושב בכורסא, אין דבר כזה בכלל, אני לא מדבר על זה פיזית אלא על ההרגשה הזאת. הגבר מרגיש את עצמו כמו בעבודה, הוא רץ וממשיך להיות כמו פועל ייצור גם בבית, הוא צריך למלא תפקידים, וזהו. איפה הוא ניפגש עם האישה? במיטה כשהם סחוטים.
אורית: אז מה נעשה כדי לתקן את זה?
אין מה לתקן, בנו לנו סביבה כזאת שגרמה לשבירת המשפחה. השאלה היא, מי בנה לנו את המצב הזה? בנו אותו בכוונה, אנשים שרצו להרוויח הרבה כסף ושליטה. הם גרמו לכך שהחברה האנושית תקבל צורה כזאת, כי משתלם להם להכניס כמה שיותר אנשים למקומות העבודה, מפני שמכל אחד הם מקבלים כמה דולרים רווח. ואז הם רואים בנו איזה מנגנון שמכניס כך וכך כסף וארגון שממנו הם מקבלים הרבה יותר כסף. ומה שקורה אצלנו זה לא חשוב, אנחנו בסך הכול מערכת כדי להוציא ממנה כמה שיותר תועלת.
ניצה: אם כך בעצם, האדם חי היום במין קונפליקט. מצד אחד, האושר שלו נמצא ביכולתו להתחבר נכון בתוך הקשר. מצד שני, הוא כביכול לא מעוניין ולא רוצה את הקשר.
הוא לא מעוניין מפני שכל מסגרת החיים, בנויה באופן כזה שאי אפשר לממש ולפתח בה את הקשר, את היופי. לא מחנכים אותו, בכוונה. אני שואל כך, למה במשך עשרות שנים עם כל כביכול ההתפתחות של הפסיכולוגיה והמדע, למה אנחנו לא מקבלים חינוך איך לתקן את החיים שלנו? מי מעוניין שזה יתקיים כך? כמה משרדים יש לנו? החינוך, הבריאות, העבודה, ומה הלאה? בסך הכול האדם הוא מרכז המציאות שלנו, אנחנו רוצים שלאדם יהיה טוב.
הכול בנוי בצורה הפוכה לגמרי. איפה האדם הזה שטוב לו? לפי הסטטיסטיקה כולם בדיכאון, כולם בעצבים, כולם צריכים פסיכולוג, פסיכיאטר, כולם צריכים תרופות הרגעה, ילדים מקבלים ריטלין, ועוד. זה המצב. לא חשוב מי הגורם, אני לא רוצה להצביע באצבע על מישהו, אבל בטוח שקיים כאן מין אגו שלנו, אנשים אגואיסטיים ששולטים בנו. אנחנו נמצאים במסגרת, בסביבה שאנחנו תוצאה ממנה, ואין לנו מה לבוא לאדם מן השורה ולהתחיל להאשים אותו בזה שהוא צריך להתנהג אחרת ממה שהוא מתנהג. הוא תוצאה מכל מה שחינכו וגידלו אותו. שמו אותו במסגרת והוא רואה דוגמאות מכל מיני מקומות וכך הוא מתנהג.
אורית: אז היום אנחנו קצת יותר מודעים, ומבינים קצת את טבע האדם, ואת מצבנו שהוא באמת נוראי. יש לנו המון כאב לב והמון ילדים שגדלים בצורה מאוד קשה.
שאלתי כבר בעבר, לַמה הפסיכולוגים לא קמים ומארגנים איזו גילדה פסיכולוגית, שקיימת בכמה מדינות, ודורשים שיהיה שינוי בחברה? במקום זאת הם עושים מה שכדאי להם, לעבוד בשקט, לקבל פרנסה מהסבל של האנשים, ואנחנו ממשיכים. הפסיכולוגים יכולים לומר שהם סובלים יחד עם האנשים. אבל תסלחו לי הם לא סובלים, האנשים סובלים והם נהנים.
אורן: אנחנו רוצים להתחיל מצד הפרט ולא מצד הפסיכולוגים או החברה, מצד האדם הפרטי שפשוט סובל היום מכל התופעות שציינת איך נתחיל את השינוי?
אני רוצה לסכם הכול במשפט אחד, בלי מערכת חינוך חדשה, שבה נחנך את האדם למערכות קשר נכונות ביניהם, בלי זה לא נגיע לשום דבר, לשום תוצאה טובה.
וויתור נכון זה שכדי להתחבר אנחנו צריכים להיפגש במרכז, להגיע למקום שבו נהיה מחוברים.
ניצה: השאלה היא, האם בפרויקט הזה, בתכנית הזאת כמו שאני רואה אותה, אי אפשר בעצם לגרום לאדם תוך כדי צפייה, או תוך כדי קריאת הספר, לעבור תהליך חינוכי עם עצמו? זאת בעצם המטרה.
כן, זה אפשרי.
ניצה: לזה אנחנו מכַוונים. אנחנו בעצם אומרים בואו ניקח את המקום הזה, ברור לנו שיש פה המון אנשים שמאוד סובלים וממש זקוקים ומשתוקקים לאיזה פיתרון ביום יום, כי הקושי נעשה פשוט בלתי נסבל. אז האם אפשר לנצל את הפרויקט הזה, את ההזדמנות הזאת לבנייה של הקשר הנכון של האדם, זה מה שאנחנו בעצם רוצים להשיג.
במפגשים הקודמים, דיברת על הנושא של וויתור. כשדיברנו בינינו, אמרנו שנורא חשוב להסביר כל מילה, מה המשמעות שלה, מכיוון שבוויתור אנשים יכולים לתת לזה כל מיני פרשנויות משלהם, ובטעות לקחת את זה למקומות לא נכונים.
לדוגמה, הרבה מאוד נשים, גם גברים דרך אגב, אבל בעיקר נשים, כי זו מין נטייה כזאת שיש להן במיוחד, טוענות שכדי להשכין שלום בבית, כדי להשכין שלום בזוגיות, כדי לא להיכנס לעימותים, שיהיה שקט, הן מוכנות לוותר הרבה מאוד. לפעמים הן מוותרות כל כך הרבה עד שהן מרגישות שבסוף הן כאילו מאבדות משהו מעצמן. הן וויתרו על הרצון שלהן, על הצרכים שלהן, עד כדי כך שבסוף הן מרגישות שהן יושבות מול מערכת והן לא יודעות מה לעשות משם. והתוצאה שהן מקבלות היא, במקום הערכה על זה שהן וויתרו והן מוכנות לסלוח ולהתפשר, היא הפוכה, חוסר הערכה, חוסר כבוד. אז מה זה בעצם "וויתור" נכון, איך מוותרים נכון, מה זה?
וויתור נכון זה שכדי להתחבר אנחנו צריכים להיפגש, נניח, עם הגברת במרכז השולחן. אבל כשאני מתקדם למרכז השולחן, גם היא מתקדמת למרכז השולחן. אני מתקדם, והיא מתקדמת. אנחנו מוותרים על מה שאנחנו עכשיו, כדי להגיע למרכז, למקום שבו אנחנו נהיה מחוברים. כל פעם שאני הולך לקראת החיבור איתה, אני יותר ויותר מוותר על עצמי. אם התקדמתי למרכז, התרחקתי מעצמי. התקדמתי עוד, התרחקתי עוד. זאת אומרת, פתאום באמצע הדרך אני רואה מאחורה לאן שאני מסתובב, "אוהו, כמה אני צריך לשלם עבור זה שאני אתחבר איתה". והיא עושה אותו דבר.
האם נקודת החיבור שלנו מצדיקה את זה, מה אנחנו משיגים שם? בינתיים אני האגואיסט צריך לוותר על כל האגו הזה, וגם היא צריכה לוותר מצידה. אבל אני לא יודע על מה היא מוותרת, אני יודע על מה שאני מוותר. ואני מסתכל, נראה לי שרק אני מוותר, והיא? לא מורגש בי במה היא מוותרת, לא מורגש. אני רואה שאני רק צריך יותר ויותר לחתוך ממש מעצמי, מבשרי. לא ללכת עם החברים לפאב, ולא לעשות כך ולא כך, ולדאוג לילדים, ולהגביל, ועוד המון דברים.
שאני נזכר איך אני הייתי ילד ליד אמא שלי, זה לא היה כך. וכך הגבר משווה בתת הכרה את המצב, האישה הראשונה שלו זאת אמא. והיא לא דרשה ממנו לוותר עוד ועוד כדי להיות דבוק אליה, הוא דבוק אליה מלידה. וכאן אני מגיע למצב עם בת הזוג שלי, שאנחנו ממש בקושי מתקדמים. איך אנחנו יכולים להגיע לזה? כל אחד, ככל שהוא יותר ויותר מגיע להסכמה עם השני, הוא יותר מוותר. הציור מובן.
ואז, אם התנאים פחות או יותר תומכים, אם כדאי לנו, אז יש לנו משהו משותף גדול שאחרת אנחנו יכולים להפסיד, בית, כסף, מנוחה, נוחיות, משהו שאחרת לא נקבל אחד ללא שני. יש אילו תנאים, יש אילו בעיות, שאחרת יצוצו וכן הלאה. אבל אנחנו נמצאים בסביבה כזאת, באווירה כזאת בתקפה המודרנית, עם הטכנולוגיה והנוחיות, שלמעשה לְמה אני זקוק לה כל כך? אנחנו בנינו חיים בצורה כזאת, שכל אחד בא עם מה יש לו. זה לא שפעם העשירים היו גדולים, אז היו תלויים זה בזה בהון. העניים שהיו, הייתה להם חלקת אדמה, בית, לאן יכולת ללכת? עם כמה הדונמים שלך והבית, ואין לך כלום יותר בחיים? אז אתה תעזוב את זה, היא תעזוב את זה, הילדים?
זאת אומרת היו דברים שמחייבים, תנאים כאלה. היום זה כלום, יש שכירות, אתה הולך, שוכר דירה וגמרנו, אתה כבר לא בבית. יש חשבון בנק לכל אחד לחוד, כל אחד לא מביא את המשכורת למשפחה, אלא היא מאה ש"ח, אני מאה ש"ח, היא אלף ש"ח, אני אלף ש"ח.
אני שומע את זה מהרבה משפחות. דווקא את זה אני לא מבין. אני שומע מנשים "קניתי מהכסף שלי משהו לעצמי" מה זאת אומרת "מהכסף שלי"? אני לא יודע. נניח אצלי, עד היום, כשאני מקבל משכורת, המשכורת הזאת נכנסת לחשבון הבנק, אני לא יודע את מספר החשבון, אין לי קשר איתו, אין לי כרטיס אשראי, אין לי כלום, הכל אצל אשתי, בשביל מה אני צריך את זה? ככה זה ממש עד היום. וגם כשהייתי בעל עסק גדול, אף פעם לא הייתה לי שום נגיעה בכסף. כסף זה שייך לבית, בית זה אישה. היום אין דבר כזה. ואני אף פעם לא מבקר כמה היא בזבזה על זה, או על זה, זה לא עניין שלי. כך אני קיבלתי את זה בחינוך. אין דבר כזה. זאת אומרת קיבלתי מסר כזה, אתה מתחתן, ואתה לא מתגרש. אתה חייב להביא את הילדים שלך למצב שכל אחד יהיה עם מקצוע ביד, שיתחתן, שיהיה לו בית, דירה או משהו, וכך לדחוף אותם לחיים. אתה מרוויח כסף, אתה לא רואה כסף, הכל שייך למשפחה. זה מה שקיבלתי, וקיבלתי את זה בצורה מאוד מאוד חזקה, וגם בדוגמה מאוד נחרצת.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
| להשאיר תגובה | |
אני יכול להתחתן ולהתגרש כי אין תמיכה חברתית. האדם חי מהסביבה. נעשה שולחנות עגולים כדי לשנות דעת הקהל.
ניצה: בפרויקט הזה אנחנו מנסים להיות מאוד פרקטיים. נניח שעכשיו יושב מולנו מישהו וצופה בתכנית, ומאוד מצא חן בעיניו הרעיון, כי דיברת פה על וויתור כדי למצוא איזו נקודת חיבור מרכזית.
אבל בשביל מה, אם אלה היו אנשים עשירים או אצילים, אז יש עליהם לחץ חברתי, הון. או עניים, אז חלקת אדמה, בית. היה משהו שלאדם היה כדאי להתרחק מעצמו, לוותר כדי לחיות בזוגיות. אבל היום אין לי בשביל מה לעשות את זה, אין. מה אני מרוויח מזה שאני מבטל את עצמי?
ניצה: אז בעצם חסרה המטרה, אין לנו מטרה?
חסרה לנו תמיכה חברתית, התחייבויות, הכרחיות בקשר. היום אני יכול להתחתן, ומחר להתגרש, כי אין משהו שמחייב, שמחזיק, אין תמיכה חברתית. אני זוכר זמנים שאני הייתי צעיר, שכדי להתגרש הייתה פרוצדורה ממש גדולה. היית צריך לפרסם בעיתון מודעה על זה שאתה מתגרש. זה היה מאוד מרתיע אנשים. היום אין דבר כזה, זה פשוט.
ניצה: אבל בוא נניח שיש מטרה לאדם שרואה את זה, והוא כבר מבין שרע לו וקשה לו ביום יום, הוא מבין שהוא רוצה לוותר לא כי כל כך בא לו לוותר, אלא הוא מבין שהוא סובל בתוך מערכת היחסים הזאת וכדאי שהוא יעשה משהו. ועכשיו פתאום הוא שומע ממך שיש דבר כזה שמוותרים כדי להגיע לאיזו נקודת חיבור. זה כבר יצר בי איזה עניין, אבל אני לא יודעת איך אני מיישמת את זה.
למרות שאנחנו נפתח קורסים ונלמד את האנשים על הנושאים האלה ונלמד פסיכולוגיה והכל, השאלה היא, האם בלי תמיכה חברתית אנחנו נוכל לממש. זאת שאלה גדולה, האם אנחנו נוכל לממש את זה כך שהמשפחה תקום, תהיה יפה, עשירה, טובה? אנחנו חייבים תמיכה חברתית, סביבתית.
ניצה: אבל סביבה זו גם הטלוויזיה, סביבה זה גם ספר.
הכל.
ניצה: אז בו ננסה להתמקד בזה. כי זה נכון, כי ברגע ששולחים בן אדם לאיזו סביבה יותר רחוקה, זה הופך להיות כאילו לרעיון יפה, אבל זה לא כל כך פרקטי. אבל אם יש לי איזו הנחיה בספר, או אני עכשיו צופה בתכנית, זו הסביבה בשבילי עכשיו. איך הסביבה הזו יכולה לעזור לאדם?
זה שהוא צופה בנו זה מילא, זה שהוא צופה בנו זה כמו שהוא עובר איזה קורס, אבל אנחנו לא סביבה. ה"סביבה" זה נקרא "הקהל הרחב", "דעת הקהל הגדול", "דעת העולם". זו הבעיה, אם אין תמיכה חיצונית, זה לא יחזיק כי האדם הוא חיה חברתית, הוא חי מהסביבה, הוא ניזון ממנה. אנחנו יכולים לעשות אלף קורסים, הוא יוצא לרחוב, מקבל שטיפת מוח לפי הרחוב, הסביבה שולטת עליו.
לכן טוב אם אנחנו נעשה קורסים, טוב אם אנחנו נעשה שולחנות עגולים, כל מיני דיונים, זה הדבר הטוב. לאט לאט, יש סיכוי שעל ידי זה אנחנו נגיע למצב שאנשים ירצו לשנות את הסביבה, את כלי התקשורת, את כל הדברים כדי שיתחילו לעבוד בצורה אחרת. אבל לא שאני אומר שאין מה לעשות, אלא אנחנו צריכים להבין שהמטרה שלנו, על ידי זה שאנחנו מגיעים לאדם הפרטי ומעבירים אותו קורסים, היא שאנחנו צריכים להתפשט לרוחב, לשטח גדול מאוד, כדי שמתוך השכבה הזאת הרחבה, נוכל לשנות את דעת הקהל, דעת התקשורת. שנקבל מהם תמיכה, יחס חדש. ורק בצורה כזאת נוכל אז לטפל באדם ולהיות בטוחים שהוא יחזיק בדרך.
ניצה: בעצם מה שאתה אומר זה שאנחנו צריכים לפעול בשני מישורים, במישור הפרטי מלמטה, מהפנים כלפי החוץ, ובמישור החברתי מהחוץ כלפי הפנים. אז בוא נסכם שבאמת אלה שני המישורים שאנחנו פועלים בהם.
כרגע פה בפרויקט הזה אנחנו לא מדברים על המישור החברתי, ברור לנו שיש בו נחיצות ובלעדיו אין מצב שמשהו באמת ישתנה, זה ברור. אבל פה בפרויקט הזה אנחנו רוצים להתמקד באמת במישור של הפרט.
אז במישור הפרט אנחנו באמת צריכים לארגן אותם לקבוצות, כי לפחות תהיה להם תמיכה מהסביבה מהקבוצה. נניח מגיעים עשרים אנשים לקבוצה, ושם מתחילים לעבוד איתם על בניית האדם.