יראו דוגמה לא מלאכותית, לא יפה, לא תיאטרלית, לא כלום, אבל משהו יש שם, איזה מן ויתור, איזו נטייה לחיבור, וכבר יש שם כוח מיוחד שישפיע עליהם.
ניצה: אתה יכול לספר קצת על הדינאמיקה? מתי התהליך הוא בין הזוגות עצמם, מתי התהליך הוא בין הזוגות, מתי זה בפנים מתי זה בחוץ, ממש לנסות לראות תמונה כללית.
יש לנו אדם שמומחה בתסריטים, אני חושב שאת זה צריך לעשות אתו.
אורית: זה יכול להיות בדומה לפסיכודרמה שמשחקים תפקידים?
יכול להיות. כן.
אורית: אם אני נמצאת ברעיון של ויתור הדדי, ואני באה למקום של הוויתור ממקום מאוד מאוד פגוע, מאוד מאוד קשה לי. נפגעתי, נעלבתי. איך אני עושה התעלות והאם אני משאירה את העלבון מחוץ למקום שבו אני צריכה להתעלות או שאני יכולה לדבר עליו כדי להרגיע את המקום הכואב הזה?
את תתרשמי מדוגמאות גם אם את מאוד מאוד עקשנית ומזלזלת בכל הדברים, ולא רוצה לשמוע על שום ויתורים ולא אכפת לך כל "השטויות" האלה, מה שעושים כאן סביב השולחן העגול. ואם את פשוט אטומה לגמרי, ואפילו שממש קשרו אותך בחבלים לכיסא ואת חייבת לשבת כאן ואת לא שומעת, אז את בכל זאת תתרשמי מדוגמה. עכשיו השאלה עד כמה תקבלי את הדוגמאות האלה כשייכות אלייך.
ישנם הרבה אנשים ששומעים כאילו, ולא שומעים. שומעים בצורה תיאורטית. הם שומעים חכמות ויכולים לספר על זה אחר כך לאלפי אנשים, אבל זה כמו ששומעים מהאוזן וזה מיד עובר לפה והחוצה וזהו, ובעצמם הם נשארים כמו שהם.
כאן דווקא צריכה להיות השפעת הסביבה. דווקא בזה. הסביבה עושה עלינו עבודה כזאת שאנחנו משתנים בעל כורחנו. משתנים. זו השפעת הסביבה ואת זה אי אפשר לעשות אם אנחנו סתם רואים סרט. אני בסרט יכול לבכות מהדברים שעושים, מאיזה עוול למישהו, ולזה שאני עושה את זה בעצמי ובמשפחה, אני לא מודע. אני לא מודע. רק בתנאי שאנחנו נמצאים בחברה ואני נכנע לפי הדוגמאות האלה, ודרכם אני מקבל השפעה מיוחדת מהחיבור דרך הסביבה הזאת.
אורית: אז הקבוצה צריכה להיות בעצם מאוד חזקה, שאני יכולה לסמוך עליה.
לא, היא לא צריכה להיות חזקה, היא רק צריכה להיות קבוצה שבאמת משתוקקת לחיבור, משתוקקת לוויתור. כמה שרואים דברים יפים משחקנים בתיאטרון, אנחנו אף פעם לא מקבלים דוגמה להתעלות מעל האגו. אנחנו יכולים ללמוד מכל השחקנים ומכל הדוגמאות בעולם איך אני מנצל את עצמי כדי לנצל את העולם. זאת אומרת איך לעבוד עם האגו, מפני ששם אין ויתור. שם עובדים שחקנים שמקבלים משכורת, והם ישחקו דברים יפים ומיד בסרט אחר, דברים רעים.
כאן אנחנו מקבלים השראה מהקבוצה, מדוגמאות מהזוגות או מזוג אחד אפילו שהוא משתדל להתעלות ולהגיע לאיחוד. ולכן הם מקרינים עליי את כוח האיחוד. באיחוד יש כוח מיוחד, הכוח האינטגרלי הזה שמשפיע עליי. אני רק מהקבוצה, וקבוצה יכולים להיות שניים, רק מזה אני מקבל כוח שינוי. צריך טוב טוב להבין, שלא יעזרו לנו כאן אנשים חיצוניים, פסיכולוגים, אנשי קולנוע, תיאטרון או משהו אחר, זה חייב להיות ברצינות. החברה הזאת צריכה להיות רצינית. זאת אומרת כמה זוגות שהם באמת אמתיים. אם תביאי זוגות שהם סתם יתנו דוגמאות זה לא "תופס". את תרגישי שכולם הבינו והלכו הביתה ושום דבר לא משתנה. שום דבר. אלף פעם יראו דוגמה מלאכותית, וכלום משתנה. יראו דוגמה לא מלאכותית, לא יפה, לא תיאטרלית, לא כלום, אבל משהו יש שם, איזה מן ויתור, איזו נטייה לחיבור, וכבר יש שם כוח מיוחד שישפיע עליהם.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
אורן: אמרת שקבוצה יכולים להיות שניים, הכוונה שני זוגות?
כן, שני זוגות זה מול זה.
אורן: בני הזוג בעצמם יכולים לבנות ביניהם קבוצה? גבר ואישה יכולים לבנות את עצמם כקבוצה?
יכולים, ודאי, "מיעוט הרבים שניים", אבל זה כשמסכימים באמת כל אחד לתת לשני דוגמה. אבל מאיפה הם ייקחו כוח לתת לשני דוגמה אם הראשון יהיה כלפָי כקבוצה. קשה. מאיפה יהיה לו כוח איחוד, עם מה הוא יתאחד? יש טכניקה שהוא מתאחד איתי, אבל זה לא מספיק, "ברוב העם הדרת המלך" אני צריך בכל זאת דוגמה רחבה, כמו שנראה לי זו חברה , קבוצה, הסביבה.
אורן: נניח שהם שני זוגות.
שני זוגות זה מספיק.
אורן: אז מאיפה הוא לוקח את כוח האיחוד, עם מי הוא מתאחד? אמרת שבין בני זוג חסר לך מאיפה לקחת את כוח האיחוד.
זוג אחד נותן דוגמה לזוג השני. וחוץ מהדוגמה הויזואלית הוא נותן להם גם את כוח האיחוד שהם מתחברים. כי בדוגמה הויזואלית הזאת יש גם כוח פנימי של איחוד.
אורן: אז זה צריך להיות זוג שהוא כבר במשהו טוב?
במשהו, בנטייה לזה. כמו בקבוצה שלנו.
אורן: אז אי אפשר שאחד מבני הזוג הוא ייתן לשני את הדוגמה הזאת של נטייה לטוב?
כן, אבל זו בכל זאת לא קבוצה. זו בעיה. אפשרי, אבל הרבה יותר קשה.
ניצה: אבל נניח שזוג כזה עבר תהליך של כמה מפגשים, והיה עם עוד כמה זוגות. אחר כך האם הוא מגיע למצב שהוא יכול לתחזק את זה בתוך הקשר שלו, או שכל הזמן הוא צריך להיות מוקף בקבוצה?
כל הזמן. כי אגו שלו כל הזמן מתפתח ומראֵה אופנים חדשים. העבודה הפנימית הזאת היא לא נגמרת. אבל האם הוא צריך כל הזמן להיות באיזשהו קשר תמידי עם הקבוצה, עם גורם זָר? אולי את הקשר הזה אפשר כבר לחדש על ידי תכנית טלוויזיה. אני לא יודע, זה יכול להיות.
אורית: בדרך כלל, מניסיון, כשעוברים קורס שהוא ממוקד מטרה מסוימת, ואחר כך לא חוזרים להיפגש, אותה קבוצה עם אותו מנחה, באמת יש נטייה לדברים "להתמוסס."
בטח.
אורית: כך שבאמת לחזור לתחזוקה פעם בכמה זמן זה מאוד משמעותי.
ניצה: מה עוד צריך להיות בסדנה כזאת? דיברנו בעצם על איזושהי סדנה, כי ברגע שיש שני זוגות זו סדנה. זה לא זוג אחד.
נכון. אפילו זוג אחד זו סדנה. "סדנה" נקראת פעולה פיזית עם מניע פנימי. זה לא יכול להיות ללא השתתפות גם בדיבור ובמה שאדם מתבטא. מצדי שירקדו.
אורית: אתה חוזר עוד פעם למקום שחייבים גם לחוות ממש, שתהיה שם עשייה ממש, ולא רק חשיבה. זאת אומרת, ממש צריך בפועל להרגיש את זה.
זו חייבת להיות עשייה ממש בתוך סביבה, רצוי פיזית ולא וירטואלית, שהיא עושה אותה פעולה, וכך מחבקת את האדם או הזוג, ובזה משנה אותו.
ניצה: נניח שזוג כזה עכשיו מתעניין, ואנחנו יודעים שתמיד כשמישהו רוצה לברר תהליך, הוא מיד מנסה לברר פרטים, אפילו על כמה מהר הוא ירגיש למשל את כוח האיחוד הזה בתוך התהליך הזה. זה קורה מהר? זה קורה אחרי תקופה מסוימת? כמה מהר הוא ירגיש.
אני חושב שמיד.
ניצה: מיד? ומיד ההרגשה הזאת עושה איזה תהליך?
התפעלות יכולה להיות ודאי מישיבה ראשונה כזאת, מהפגישה הראשונה. אבל אחר כך אנחנו צריכים לפתֵח את זה. כי גם זה כל פעם נראה כבר הרגל. יהיה משהו חדש או לא. האדם חי מחדשות. הוא חייב כל הזמן להרגיש חידוש במשהו. אחרת יתחדש רק האגו שלו. זה לא טוב.
ניצה: זאת אומרת, כל פעם צריך להעלות את הרמה הזו של החיבור.
ביניהם הם כבר יכולים לשמור על זה. הם צריכים לדעת לשחק לא כל אחד נגד השני, אלא כל אחד נגד האגו שלו. האדם צריך להיות שחקן. זה משחק החיים האמיתי.
ניצה: אני חושבת שזו התחלה, הייתי רוצה לראות איך אני בונה את משחק החיים הזה, איך באמת יוצרים משהו, איזשהו תהליך, שהוא תהליך שמעביר את האדם באמת שלבים.
את זה רצוי לעשות במסגרת יותר רחבה אולי, עם עוד כמה אנשים שלנו, שהם בעצם המומחים בבניית אירועים כאלה, ולחשוב איך לעשות. אבל בהחלט לנסות את זה. לא חסרים זוגות כאלה. גם קרובים לנו. ולסדר דבר כזה. זה מעניין. בטוח שאם נוכל להראות תוצאה יפה, טובה, לא תחסר לכם עבודה.
אורית: אנחנו לא ממש מחפשים.
לא, אבל כבר עם תוצאות באמת מיוחדות.
אורן: אז בזאת נסיים הפעם. תודה הרב לייטמן, תודה אורית דולב, תודה ניצה מזוז.
ניצה: תודה.
אורית: תודה רבה.
אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה כל טוב ולהתראות.
חיים חדשים – שיחה 30 – 2.7.2012
אם האישה היא חכמה, חזקה ומקבלת תמיכה, היא חייבת להתאזר בסבלנות רבה
אורן: שלום ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים". אנחנו באולפן עם הרב לייטמן, עם אורית דולב, מטפלת זוגית ומשפחתית ופסיכולוגית, וניצה מזוז, מנחת סדנאות לאימון אישי. הפורום הנכבד הזה התאסף לכבודכם, כדי לעזור לכל אחד מאיתנו בחיים הפרטיים שלו, לבנות קשר טוב עם האנשים שסובבים אותו. אנחנו נפסע בפרויקט הזה ממערכת יחסים אחת לשנייה, וכן הלאה.
התחלנו מקשר זוגי, בתכניות הבאות נפְתח את זה לכל המשפחה, אחר כך נמשיך למקום העבודה. נשתדל להביא תמונות מהחיים של כל אחד מאיתנו, תמונות שמציגות בעיה כלשהי בקשר בין אנשים. נשמח לברר ביחד איזו עֵצה הכוונה והדרכה אפשר לתת להם כדי לבנות ביניהם קשר טוב.
אורית, בואי תפתחי את התכנית שלנו היום, ספרי איזו תמונה הבאת איתך היום, ואפילו אם אפשר, תציגי את המקרה בגוף ראשון, ונתקדם איתו.
אורית: אני הולכת להציג מקרה שהנושא שלו יהיה בגידה ובוא נראה איך זה יתפתח. אני מציגה הפעם גבר, בפעמים הקודמות הצגתי אישה.
אנחנו בשנות החמישים לחיינו, יש לנו שלושה ילדים שבגרו ועזבו את הבית, אנחנו לבד, ובסך הכול מאוד טוב לנו. אני מאוד אוהב את אשתי, מאוד טוב לי איתה, היא אהבת חיי, אהבת נעוריי, אני משקיע הרבה בבית. יחד עם זאת הכרתי בחורה צעירה והתאהבתי בה, ניסיתי להסתיר את זה הרבה מאוד זמן מאשתי, כי ידעתי שזה יסֵב לה צער מאוד גדול. בסופו של דבר היא גילתה, זה יצר משבר מאוד גדול בינינו.
אני הבנתי מאוד את הכאב שלה ואת הצער שגרמתי לה, ובסופו של דבר גם הילדים יַדעו על כך, אז זה צער גם לילדים. אבל אני מאוד אוהב את האישה הצעירה, וגם מאוד אוהב את אשתי, אני פשוט קרוע בעצמי בין הסיטואציות. ניסיתי להתגבר לבד עוד לפני שאשתי ידעה וזה לא ממש הצליח. אני יודע שזה כֵאב מאוד גדול גם לבחורה הצעירה, אבל יותר לאשתי, שאנחנו כל כך הרבה שנים ביחד. ואני כגבר לא יודע מה לעשות.
אורן: יש הרבה מקרים כאלה? אתן נתקלות בעבודה ביום יום בהרבה מקרים כאלה?
ניצה: בטווח הגילאים בין 40 ל-50 זה קורה הרבה מאוד.
שהגבר קרוע בין שתיים?
ניצה: כשגבר קרוע בין שתיים, לפעמים הוא בוחר לעזוב, לפעמים הוא בוחר להישאר, אבל גם אם הוא בוחר להישאר, הוא לא מצליח להתנתק רגשית מהקשר החדש, ואז הוא נמצא בסבל מאוד גדול, דיברנו על כך ולשתינו היו מצבים ממש דומים. הגבר הגיע עם כאב מאוד גדול שהוא ממש רוצה לנתק את הקשר השני, אבל הוא לא מצליח. הוא ביקש עזרה הוא אמר לי, "תעזרי לי להתנתק מהקשר החדש, אני פשוט לא יודע איך אני עושה את זה, אני רוצה להישאר בבית", המשפחה הייתה בשבילו ערך עליון, הוא לא רצה לפרק משפחה.
כאן צריכים קורס פסיכולוגי כי הוא ידע מה המניע, אילו דברים, איך הוא נראה מבחוץ, שיבנה את הדמות שלו מבחוץ. "זה אני", שיצייר עם צורות האופי האלה, את יחס לחיים, רצונות, תכונות, תשוקות. ממה אני מתפעל לטובה, ממה אני מתפעל בצורה רעה, היחס שלי לילדים, לאשתי ולהורים שלה, שלי, וכן הלאה. בוא נצייר מי אתה, מה אתה, ככה מהצד. מה אני מוצא באישה? בדרך כלל היא מזכירה לי משהו מהילדות, זה דבר נפוץ מאוד מהילדות, או מאיזו דמות שראיתי בנעוריי בקולנוע או משהו. זה נותן מין הגשמת חלום. לא סתם, בקשר הזה בדרך כלל יש מין פנטזיה מיוחדת שהגבר אוחז בזה, גברים הם מאוד מרַחְפים.
צריך לראות, לפתוח לו את הדברים, ויכול להיות שזו דמות לגמרי לא כמו שאתה מצייר. אלא פתאום הלבשת על האישה הזאת שפגשת, איזה חלום שלך, איזו דמות שהייתה לך פעם מהילדות או משהו, היא מזכירה לך משהו. יכול להיות אפילו שכמה תנועות שלה, או משהו בה כאילו נראה לך וכולי. זה גם גיל כזה שאנחנו נמצאים באמצע החיים, ובדרך כלל בגילאים כאלה זה קורה.
זה מאוד תלוי גם באשתו, כאן אנחנו חייבים לעבוד בצורה מאוד פשוטה ונחרצת. היא חייבת להתאזר בסבלנות, כמה שיש לה בפְנים סבל, והאישה מאוד סובלת מבגידה, כי בשבילה גבר זה רכוש. כך היא מרגישה, "הוא שלי", למרות שהוא נקרא "בעלי", אבל בעצם זה לא בעלי, זה הרכוש שלי. וגם בזה שהוא בעל, הוא שלי.
לכן הבגידה שלו, היא מאוד קשַה, היא לא מבינה שהגבר בכלל לא מסתכל כך, בשבילו זה לא מורגש, שהוא בוגד. אצלו נרשמים היחסים החדשים, לא במקום אשתו, אלא בנוסף, כמו ילד שיצא למשחק. וגם בגלל שזה קצת אסור, יש בכך איזה חטא, "מים גנובים ימתקו", יש בכך טעם נוסף. וגברים אוהבים את זה, נמצא בו איזה ילד שובב. את כל הדברים האלה צריכים לפתוח שהוא ידע מה קורה.
אם האישה היא חכמה, חזקה, מקבלת תמיכה ומבינה שכאן היא רוצה לשמור את המשפחה, היא חייבת להתאזר בסבלנות רבה. היא חייבת להמשיך בצורה כזאת, שקודם כל אלה דברים שעוברים, אפילו שלפעמים זה נמשך חודשים, הם עוברים. בפרט שאנחנו נתקלים בכך בקורס שלנו, בטיפול שלנו, אפשר להבריח את זה מהר מאוד.
אבל בכל זאת, כאן צריכה להיות הכנה לשניהם. לגבר צריך לפתוח את העיניים על המצב, והאישה, צריך לעזור לה לעבור את התקופה הזאת, דווקא בפיתוח יחס נוסף חדש לגבר. לתת לו עוד יותר חום, לטפל בו כמו שאמא מטפלת, להתקשר יותר למשפחה שלו על ידי ההורים שלו, על ידי הילדים, על ידי כל מה ששייך לו.
אורית: לשתף אותם?
לא, לא לשתף אותם.
אורית: ליצור איתם את הקשר.
ליצור קשר שהם יהיו גם סביבו יחד איתה, שהוא ירגיש שכאן הוא נמצא, זה המקום שלו. ושם זה משהו זמני, בהמי, גופני. ומה שנראה לו כמשהו רגשי גבוה מיוחד, את זה אנחנו צריכים בטיפול שלנו להפריח ממנו. הוא צריך להבין שאלה אשליות, פנטזיות. זה בכלל לא זה, זו דמות שהיא בכלל לא מה שהוא רואה. גם היחסים הם לא כאלה.
זה גם הגיל שלו, שהוא מחפש מין התפתחות חדשה. ואז נראה לו שעכשיו אלה חיים חדשים ובאמת זה כך, לפעמים גברים נפגשים עם נשים שהכירו לפני עשרים שנה, אז נראה להם, שעכשיו הוא שוב כמו לפני עשרים שנה, צעיר ומתחיל. יש הרבה מקרים כאלה.
אבל שוב, אני אומר שזה אפשרי לעשות, אבל כאן חוץ מעבודה של פסיכולוג עם הגבר, ואפילו שהגבר אולי לא משתתף, העבודה היא של האישה. האישה צריכה להתחזק, לחדֵש את הקשר עם המשפחה שלו, ולעבור את הדברים האלה, צריכה להיות ממש התגברות חזקה. אני מבין עד כמה שזה קשה לה, לתת לו את כל מה שהוא אוהב.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו |
| להשאיר תגובה | |
אישה חכמה שמבינה, יכולה לסדר את הכול יחד עם האימא שלו, אם כבר הן ביחד
ניצה: אני שמה לב שאתה נותן הרבה מאוד כוח לאישה.
אני מפיל הכול על האישה.
ניצה: כן, אבל האמת היא שכמו שאני מרגישה את זה, שבעצם אתה נותן המון כוח לאישה, כאילו שהאישה היא זו שיכולה לשקם את הקשר כמעט בכל מצב.
במאה אחוז.
ניצה: מה יש לאישה שהוא כל כך חזק שיכול לשקם את הקשר?
היא אימא שלו. האישה יכולה לשחק דמות של אמא של אותו גבר, ואז הוא ירגיש לידה ילד, תינוק שבורח מהבית, כמו שובב, שעושה כל מיני דברים, אבל הוא חייב לבוא, להיות בשמירה, לעשות את הדברים וכולי. היא יכולה לבצע תפקיד של אמא עד כדי כך שהוא ירגיש את עצמו כמו ילד קטן ליד אמא, כזאת דַי סמכותית.
ניצה: אם הייתי מנסה להסתכל על גבר ואישה, עד כמה האישה היא למעשה הכוח המשפיע על הקשר, ועד כמה הגבר יש לו איזו אחריות בתוך הקשר הזה? עד כמה הוא יכול לעשות משהו?
אני לא יודע באחוזים, אבל אני תולה זאת ממש באישה ולא בגבר. גבר אפשר לסובב, הוא יחסית מאוד פשוט, הוא לא מורכב ביחסים שלו, הוא נשאר ילד. ואנחנו רואים את זה בחיים. והאישה, מפני שיש בה את החלק של הלֵידה כלפי הילדים, חלק כלפי הגבר, הבית, היא מורכבת, היא דווקא אישיות מאוד בוגרת, בהרבה יותר בוגרת מהגבר.
בכל מדינה שאני נמצא אני שואל זוגות, מי מנהל אצלכם בבית, במשפחה? אין מדינה שאמרו לי, "גבר". פעם אחת היה לי מקרה מצחיק בצ'ילה, שם הנשים הן פי כמה מהגברים באוכלוסיה, יש מקומות שזה ממש פי שתיים, שלוש וארבע יותר נשים מגברים, את מבינה איזה לחץ חברתי.
נסענו באוטובוס לטיול גדול, עם המשפחות של התלמידים שלי, כולם מבוגרים, וכששאלתי את התלמיד שלי, "תגיד לי איך אתם? כאן זה מצב מאוד מיוחד, דרום אמריקאים עם כל האופי הלטיני וכל החום הזה וגם האוכלוסייה מלאה נשים, הגברים הם הרבה פחות וכולי. מה קורה כאן? איך העניין?" הוא אומר, "ודאי שאם אתה תראה ברחוב או בכל מיני מקומות אז נראה לך שהנשים הן יותר חזקות. אבל בבית זה אחרת", ואשתו הנהנה בראש. הגברים הם ממש ילדים, ילדים כולם, כך זה בכל העולם.
הבעיה שלנו היא שאנחנו לא נותנים חינוך נכון לאישה. אישה חכמה שמבינה, יכולה לסדר את הכול יחד עם האימא שלו, אם כבר הן ביחד, אז בכלל אין לו לאן לברוח לילד הזה. זו הבעיה, שאנחנו מזלזלים בקשר הזה בין האישה לאמא. ובתורה אנחנו רואים, מכניסים את הכלה לבית של אמא של החתן, כמו עם יעקב ועם יצחק שהכניס את אשתו לבית של שרה, ורק אחרי שהיא למדה אצל אמא של החתן איך הבית צריך להיות, היא הקימה את הבית בדיוק כמו שהוא היה אצל האימא ואז הוא לא ברח.
כל הבעיה שאין בבית החדש שהוא מקים עם אשתו שום דבר שהוא רגיל. זה מקום קר. אותו האוכל, קצת אותו היחס, אותם דברים קטנים מאוד שאנחנו מאוד רגישים אליהם. איזו כרית, איזו שמיכה, כל דבר הקטן ביותר. אם האישה מחונכת נכון וחכמה כך היא קונה את הגבר, הוא דבוק אליה.
אורן: רציתי לשאול בקשר לזה שצריך לתת לבעל אווירה כמו בבית אמא שלו. אבל היום המציאות היא כזו, שהגבר לצורך העניין לא עובר ממש מבית אימו לבית אשתו, אלא יש פער של כמה שנים לא מעטות שהוא כבר כמו בביתו הוא.
זה ממש לא חשוב, הוא זוכר את זה.
אורן: זה לא משנה.
למשל אני רואה שכתוב על עוגות "עוגות של אמא", או "מבית אמא", או "כמו בבית", זה לא מין הסתם.
אורן: זאת אומרת, זה לא משנה את זה.
לא, בכל מקום זה כך.
"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, זוגיות ומשפחה, טבע/תפקיד האישה |
| להשאיר תגובה | |
מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך
אורית: ולמרות זאת אנחנו, האם אנחנו נייחד גם איזו אמירה לגבי בנים בוגרים שעזבו את בית אמא, שאין להם קשר טוב עם האמא, שהם לא מסתדרים איתה, שהם אפילו בקצר איתה.
אורן: מה אז?
אם הם נמצאים בכזה קשר עם האמא, האם יש הרבה מקרים כאלה? אני לא חושב שיש הרבה.
אורית: יש.
שהם בקשר לא טוב עם האמא?
אורית: כן.
לא נראה לי שדבר כזה יכול להיות.
אורית: יש ילדים שלא מדברים עם ההורים, לא באים לבתי אבות, לא מבקרים את ההורים, לא מכבדים אותם, לא מוסריים ולא מצפוניים. יש בהחלט אוכלוסייה כזאת.
אולי כבר צריך לטפל בזה מצד האמא. אבל הגבר בכל זאת רגיל למשהו שהיה לו בילדות. ההרגלים האלה נעשו טבע שני במשך זמן הילדות והנערות, וצריך להשתמש בזה. אנחנו צריכים לעבוד על האדם. אנחנו צריכים לקשור אותו לבית, לילדים, למשפחה, לכל.
ועל ידי מה לקשור אותו? על ידי אותו ההרגל. מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך בכל התרבויות, בכל העמים. ובכלל פעם היו חיים קרוב זה לזה, הבן היה בונה את הבית שלו ליד הבית של ההורים. רק אחר כך אנחנו בנינו תנאים כאלה, שמשפחה קיימת ומחזיקה את עצמה כמשפחה, זה פלא.
אורית: התרחקנו, גם במרחקים.
לפי כל הנתונים, כל התנאים שיש היום, אני לא רואה איך זה בכלל אפשרי. ובפרט שיש לנו בעיה עם אורח החיים הכפול מזה שהיה קודם. פעם לחיות 40 שנה היה הישג. אדם היה חי פעם עד גיל 40, 35, או אפילו 30. היום אנשים חיים עד גיל 80, ובהתאם לזה נשים בגיל 50 היום יולדות, והגברים בגיל 60, 70 עדיין גברים. זה משהו שלא היה קודם. לכן עלינו להבין שאנחנו לא יכולים להשוות את המשפחה של היום עם המשפחה לפני 200 שנה. אז החיים היו חצי מהיום, עם כל מה שקרה באמצע.
אורית: בהמשך למה שאתה אומר, אני אקצין את זה. אז אולי בכלל בתפיסה החברתית אנחנו צריכים לחשוב שזוגיות זה עניין של 30, 40 שנה, נגמר הפרק הזה והולכים לפרק של עוד 30, 40 שנה.
יכול להיות. גם בגלל שאנחנו אוכלים היום כל מיני דברים שיש בהם המון הורמונים, מהשכפול הגנטי ועוד, יוצא שיש לנו נטיות, דחפים מיניים מופרזים למיניהם. תראי אילו עיוותים יש בגישה למין וכן הלאה. אנחנו נמצאים במצב לא בריא, ואנחנו לא מספיק עובדים נגד התופעות האלה. זאת אומרת כדי לתקן אותן, אלא לוחצים על האדם בזה שאומרים, "אסור לך", וזהו. למרות שאנחנו בעצמנו גורמים לזה.
"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12