מתחילים קורס בללמד זוגות טבע האדם, משפחה בזמני קדם והיום, אגו שמתפתח
ממה מתחילים את הקורס? קודם כל ללמד כל אחד, בכלל קבוצה של זוגות, חמישה זוגות, עשרה זוגות, הייתי מלמד אותם קודם מהו הטבע האדם, למעשה דיברנו על זה בשיחות הקודמות. מהו טבע האדם, האגו שלנו, האגו שמתפתח, ומשפחה בזמני קדם, משפחה בימי הביניים, משפחה בימים המודרניים ופוסט מודרניים שאנחנו נמצאים בהם היום. עד כמה האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, הוא בעצם המוביל בהכל, עד כמה הוא משתנה בהתאם לזה ולכן עד כמה המסגרת המשפחתית והיחסים במשפחה מתפתחים ומשתנים.
כך שקודם לא היינו צריכים ולא דורשים רגשות כל כך, כי האגו שלנו היה קטן, הוא לא דרש שאנחנו נמלא אותו עד גובה של אהבה, אלא איזו השתתפות, הֶרגל היה מספיק. אז אני רואה בכפר שלי, בשבט שלי, איזו בחורה או בכלל ההורים אומרים לי להתחתן איתה ואני מתחתן ואז אין שום בעיה. מה שכן היום, בגלל כלי התקשורת והעולם שנעשה כל כך רחב, אז הצעירים הם כל כך מפותחים וכל כך מרגישים את העולם הרחב והם לא יכולים להסתפק במשהו מקרי. מתוך האינטרנט והטלוויזיה יש להם כל מיני דוגמאות מה זה נקרא חבר, מה זה נקרא בן זוג, אהבה, בגידה, כל הדברים האלה, התחרות שבזה וכן הלאה. ובאמת הנושא נעשה מאוד מורכב.
והאגו שלנו גדל עד כדי כך שאנחנו ממש לא יודעים מה לעשות עימו, עד כדי כך הוא סובב אותנו ומבלבל אותנו שאנחנו צריכים לדעת איך לנווט אותו, איך לרסן אותו איכשהו. לא להקטין, אלא לדעת איך אנחנו באמת ממלאים אותו בצורה כזו שלא הוא ינהל אותנו אלא אנחנו אותו. אם כך קודם כל אנחנו צריכים להתעלות מעל הטבע שלנו, להיות כל אחד פסיכולוג לעצמו, וגם כן להבין את השני, וגם השני עושה זאת כמוני.
ואז אנחנו מדברים כך, מגובה של אדם לאדם, מראש לראש, ובגובה של האגו שלנו, מלב ללב. ה"לב" זה אחסון של כל הרצונות והתשוקות של האדם. אז יש לנו מוח ולב. וכך כל אחד ואחד מבין את זה ואנחנו צריכים לאזן את המערכות האלה בכל אחד, כך שהמוח יהיה למעלה מהלב ושכל אחד ידע איך להתכלל נכון עם השני. שהמחשבות שלנו יהיו מבינות זה את זה וגם הרצונות שלנו יהיו קרובים זה לזה.
אם אנחנו ניגשים לעניין בצורה כזאת, אז אנחנו כבר נעשים באמת איזה זוג חוקר, זוג בוגר. וזה יכול להיות אפילו ילדים קטנים שאנחנו מלמדים אותם בבית ספר, אבל הגישה עצמה היא כך באמת. רצו לקרוא לה "הזיווג הבוגר" או "הזוג הבוגר". כי זו באמת נקראת "בגרות", אחרת יש לנו זוגות בגילאי 40, 50, שמתנהגים באמת כמו ילדים. ואני שומע מהם את הטענות אחד לשני, שהן ממש כמו טענות של ילדים. כמו ילד קטן שבא לאימא ודורש, כך הם דורשים, רק אחד מהשני, אלה דברים לא מציאותיים.
אלא אנחנו צריכים גם להכיר את הגבולות של כל אחד ואחד, ההגבלות של כל אחד ואחד. זאת אומרת להכיר את המערכת הפנימית של כל אחד. ואז אני מבין עד כמה אני יכול, ובאיזו צורה לא להתקרב לשני, לשמור אותו מזה, או להיכנס בתוכו בכמה דברים, או ממש להדבק בכמה דברים. בדרך כלל אנחנו לומדים את זה מהרבה מאוד מכות בחיים שמהם אנחנו כבר יודעים, על זה אנחנו נשמור ולא נדבר, על זה אנחנו כן יש לנו אולי איזו הסכמה ובזה אנחנו ממש יחד.
אז אפשר לחלק כך לשלושה חלקים את השדה המשותף שלנו. רק השאלה היא איך אחר כך אנחנו גם מקבלים את השדה הזה. שאני משתדל להתעלות מעל האגו שלי ולקבל את הטבע של השני, של הזולת, השדה שלו שהוא "אל תיגע", ואפשר להיות המשותף ואפשר להיות ממש לב בלב. איך אני עובד עם שלושת החלקים שלי יחד עם שלושת החלקים שלו בצורה כזו שכל הזמן אנחנו דואגים איך להתקרב יותר ויותר ולהתחבר בצורה יותר ויותר הכרתית, הבנתית ושהאהבה תיפתח מתוך חישוב, מתוך התחשבות. כי התחשבות זה חישוב, חישוב ההדדי.
וכמו שדברנו אנחנו הולכים בצורה כזו שהאהבה זו החיה המשותפת שאנחנו מגדלים מתוך ויתור הדדי. היה לנו דבר כזה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.