כל זוג יש לו רגשות שהם אחד. כשזה עובר חייבים לצרף לזה שכל, שיטה ולימוד- קורס אהבה
אורן: שלום לכם וברוכים הבאים לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום לך ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: ואתם מצטרפים אלינו כאן לדיונים מרגשים, סוערים, מאוד מאוד עוצמתיים לגבי החיים שלנו, על איך אפשר להפוך את החיים שלנו, ממקום שבו אנחנו כל הזמן מנסים לשרוד ומתמודדים עם צרה מימין וצרה משמאל, למקום שבו מתחילים להנות מהחיים סוף סוף. ואנחנו לומדים להנות מהחיים דרך שדרוג היחס בינינו, בין אנשים. כשהמקום שבו אנחנו לומדים מהרב לייטמן לעשות את השדרוג הזה בתפיסת החיים שלנו כבני אדם, הוא בשלב הראשון הקשר הזוגי, הקשר הקרוב ביותר לכל אחד מאיתנו. בואו תצטרפו ונראה מה הכנו היום.
הרב לייטמן, באחת מהשיחות הקודמות הרגשנו שאתה שחררת איזו פצצה מאוד רגשית וחזקה, והיום אנחנו רוצים אם אפשר קצת לפתוח אותה. אני אזכיר במה מדובר. אתה אמרת שהמוֹד, התפיסה הטבעית והבסיסית של כל אחד מאיתנו בחיים זה "ואהבתי את עצמי".
זה לא סוד.
אורן: זה לא סוד, נכון. אבל אז אתה דיברת על זה שאם האדם מצליח בדרך האינטראקציה עם בן או בת הזוג שלו לעשות איזה שדרוג לתפיסה והוא מתחיל לבנות איזה יחס חדש שקראת לו "ואהבת לרעך כמוך", המשפט שכולנו מכירים, אז הוא פותח לעצמו איזו דלת קסמים כזו ובה הוא נוגע בדבר שהוא כל כך גבוה, כל כך עוצמתי, כל כך ממלא, כל כך מרחיב אותו כך מבפנים בתוך הלב, שאת כל הריקנות והדברים הלא כל כך נעימים שכל אחד מאיתנו מכיר מהיום יום זה שוטף באיזה אור חדש.
וגם אנשים ששמעו מחוץ לכיתה, אני מזכיר את הסיטואציה למי שצופה בנו, אנחנו כאן בכיתה מדמים מצב שבו ניצה ואני מייצגים גבר ואישה טיפוסיים שלומדים ביחד מהרב לייטמן, שמלמד אותנו איך להשתמש בקשר הזה בינינו כדי לשדרג בעצם את החיים שלנו. ואנשים נוספים, חברים שדיברנו איתם על הדברים האלה אמרו שזה באמת כך, שזה נכון. שיש רגעים בחיים, וכל אחד מכיר אותם, הם לא רבים לצערנו, אבל היו כמה רגעים בחיי כל אדם שבו הוא נגע בעוצמה הזאת של האהבה והוא מרגיש שכן, זה כך. וניצה לא ישנה כבר כמה ימים מרוב התפעלות מזה והיא הכינה הרבה שאלות, איך ניגשים לזה ובאמת ממקסמים את הדבר הזה.
ניצה: אותו רגע שזוג חווה באמת איזו הרגשה מאוד גבוהה, מאוד עילאית, איזו תחושה של אושר שלא באמת נמצא ביום יום, אלא היה איזה רגע. הרגע הזה מלמד אותנו שרגש כזה בכלל קיים כי לפני כן לא היינו מודעים לזה שהוא קיים.
אני לא חושב שזה לא קיים, אני חושב שכל זוג, אם הוא לא נפגש וסוגר את העניינים שלו עם השני מתוך חשבון אלא מתוך רגש, אז יש לו כאלה רגשות שהוא מרגיש שהוא ממש נכלל מהשני, כלול בתוך השני, השני ממש נמצא בו, יש ביניהם פתאום איזו מין התכללות כזאת שאי אפשר לברוח מזה, או זה משהו שהם ממש אחד, מרגישים כל כך קרוב. ואז יש ביניהם איזו הרגשה, הייתי אומר שממש מבלבלת אותם, שבאהבה כזאת הם כאילו "מאבדים את הראש" מה שנקרא.
אבל אנחנו מרגישים את הדברים האלה רק לכמה דקות, נניח לכמה ימים, אולי כמה שבועות, זה תלוי בבני האדם, זה תלוי בתקופה שבה הם חיים, ואחר כך זה עובר. וזה בא לנו מהטבע כדי שאנחנו בהחלט נתקרב זה לזה ונוכל להקים איזה שילוב בינינו שנקרא "משפחה". כי אם לא היה דבר כזה אז היינו כמו חיות, נפגשים לפרקים כשצריכים להיכנס לזיווג ואחר כך עוזבים זה את זה והכל לפי פקודות הטבע הפנימיות. אבל מפני שאנחנו כמו בני אדם צריכים להמשיך את החיים שלנו לשנים רבות, אז הטבע נותן לנו דוגמה איך אנחנו צריכים להיות בזה ואיך להמשיך את ההרגשה הזאת, ההתכללות הזאת שאנחנו אחד ממש, עד כדי כך שאני לא יודע, משהו תופס אותי ואני מבולבל ואני מאבד את הראש ואני כל הזמן חושב על השני.
והדבר הזה מצד אחד באמת מחייה אותי, ומצד שני לא מאפשר לי בכלל לעשות אז שום דבר בחיים. זה מאוד מאוד ממלא את האדם, ממלא את הרגש ולוקח את השכל. אז זו דוגמה שאנחנו מקבלים מהטבע, בוא נגיד דוגמה מבחוץ. מבפנים, מלמעלה, לא חשוב מאיפה, אבל לא ממני. ואחר כך, כשזה עובר, אנחנו צריכים ללמד את האנשים איך לעשות שזה לא יעבור, איך לעשות שהדבר הזה יהיה גם כן מחוזק ויתפתח על ידי השכל. כי על ידי השכל אנחנו מגיעים לאותה הָרגשה שהיתה לנו קודם, אבל היא כבר מאוזנת כך שאני לא מאבד את הראש, שאני יכול לחיות עם זה שנים רבות ולפתח ולפקח על ההרגשה הזאת, ולהיות כלול עם השני. ולא סתם "אהה", לדבר עם השני במילים ללא מילים, אלא שבזה אנחנו נוכל לחלוק התפעלויות והתרגשויות ולמדוד אותם ולדון בהם ובאמת להעביר את זה אחד לשני בצורה יותר ברורה. ולהגדיל את זה יותר ויותר על פני כל מאורעות החיים, ועל פני ההרגל שמפיג כל טעם, וכך להמשיך.
לכן חייבים לצרף לזה שכל, שיטה ולימוד. צריך ללמד אהבה.
ניצה: אז בוא נראה באמת איך אפשר ללמוד אהבה, איך אפשר ללמוד דרך השכל להרגיש אהבה?
אבל מה קורה לנו כשאנחנו רואים זה את זה, כשאתם נפגשתם, פתאום או לא פתאום, לפעמים אנשים נפגשים בכל מיני מקרים הרבה זמן ופתאום קורה משהו, למרות שמזה שנה אולי לא קרה כלום, פתאום הוא רואה, הוא מזהה בה, היא מזהה בו משהו שנדלק. מאיפה זה בא לו או לה? את זה אנחנו לא יודעים, לכן אמרתי שהדברים האלה באים מהטבע. דברים שאין לנו עליהם פיקוח, כמו שהם באים כך הם הולכים. בדרך כלל מאוד מאוד נדיר שזה נשאר, ואז זה הטבע של האנשים המיוחדים האלה שיכולים לשמור על זה או שהם רגילים כך מהבית, יש להם הרגלים. מאוד חשוב איך אנחנו מוכנים מהחיים הקודמים, האם ראינו דוגמאות כאלה בבית, כי מה שאנחנו תופסים בילדות, מה שאנחנו רואים במשפחה שאנחנו גדלים בה, כך בדרך כלל אנחנו נתקדם ונהייה.
כדי לצאת מהבעיה הזאת, כי אנחנו רואים שבעולם היום מי לא מתגרש ומי לא בוגד ומי לא חושב לעזוב ולחתוך אבל נשאר בכל זאת מאין ברירה, זה דבר נדיר. לכן אנחנו צריכים ללמד ממש קורס אהבה. שלא תהייה אהבה ספונטנית כזאת, הייתי אומר מקרית, לא נשלטת, אלא אנחנו עושים בינינו הסכם שבו אנחנו מפתחים את האהבה, מולידים אותה בינינו, ממש מולידים אותה ולא שזה בא מאיזה מקור לא ידוע. ואנחנו מפתחים אותה ומחזיקים אותה כך במה שלא יקרה, והחיים שלנו הם חיים ארוכים. אנחנו יכולים להחזיק אותה בצורה כזו שהיא כל הזמן תיתן לנו תמיכה, הרגשה טובה בתוכה והיא באמת תחמם אותנו לאורך כל החיים. אז "קורס האהבה". הייתי מלמד את זה בבתי ספר ולא כדאי לחכות עד שיבואו זוגות כמוכם לבקש ולשאול מה עושים כדי לחדש אילו רגשות, כדי לא להתרחק עד שזה יתפרק וכן הלאה. כרגיל זה חוסר בחינוך.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
מתחילים קורס בללמד זוגות טבע האדם, משפחה בזמני קדם והיום, אגו שמתפתח
ממה מתחילים את הקורס? קודם כל ללמד כל אחד, בכלל קבוצה של זוגות, חמישה זוגות, עשרה זוגות, הייתי מלמד אותם קודם מהו הטבע האדם, למעשה דיברנו על זה בשיחות הקודמות. מהו טבע האדם, האגו שלנו, האגו שמתפתח, ומשפחה בזמני קדם, משפחה בימי הביניים, משפחה בימים המודרניים ופוסט מודרניים שאנחנו נמצאים בהם היום. עד כמה האגו שלנו, הרצון לקבל שלנו, הוא בעצם המוביל בהכל, עד כמה הוא משתנה בהתאם לזה ולכן עד כמה המסגרת המשפחתית והיחסים במשפחה מתפתחים ומשתנים.
כך שקודם לא היינו צריכים ולא דורשים רגשות כל כך, כי האגו שלנו היה קטן, הוא לא דרש שאנחנו נמלא אותו עד גובה של אהבה, אלא איזו השתתפות, הֶרגל היה מספיק. אז אני רואה בכפר שלי, בשבט שלי, איזו בחורה או בכלל ההורים אומרים לי להתחתן איתה ואני מתחתן ואז אין שום בעיה. מה שכן היום, בגלל כלי התקשורת והעולם שנעשה כל כך רחב, אז הצעירים הם כל כך מפותחים וכל כך מרגישים את העולם הרחב והם לא יכולים להסתפק במשהו מקרי. מתוך האינטרנט והטלוויזיה יש להם כל מיני דוגמאות מה זה נקרא חבר, מה זה נקרא בן זוג, אהבה, בגידה, כל הדברים האלה, התחרות שבזה וכן הלאה. ובאמת הנושא נעשה מאוד מורכב.
והאגו שלנו גדל עד כדי כך שאנחנו ממש לא יודעים מה לעשות עימו, עד כדי כך הוא סובב אותנו ומבלבל אותנו שאנחנו צריכים לדעת איך לנווט אותו, איך לרסן אותו איכשהו. לא להקטין, אלא לדעת איך אנחנו באמת ממלאים אותו בצורה כזו שלא הוא ינהל אותנו אלא אנחנו אותו. אם כך קודם כל אנחנו צריכים להתעלות מעל הטבע שלנו, להיות כל אחד פסיכולוג לעצמו, וגם כן להבין את השני, וגם השני עושה זאת כמוני.
ואז אנחנו מדברים כך, מגובה של אדם לאדם, מראש לראש, ובגובה של האגו שלנו, מלב ללב. ה"לב" זה אחסון של כל הרצונות והתשוקות של האדם. אז יש לנו מוח ולב. וכך כל אחד ואחד מבין את זה ואנחנו צריכים לאזן את המערכות האלה בכל אחד, כך שהמוח יהיה למעלה מהלב ושכל אחד ידע איך להתכלל נכון עם השני. שהמחשבות שלנו יהיו מבינות זה את זה וגם הרצונות שלנו יהיו קרובים זה לזה.
אם אנחנו ניגשים לעניין בצורה כזאת, אז אנחנו כבר נעשים באמת איזה זוג חוקר, זוג בוגר. וזה יכול להיות אפילו ילדים קטנים שאנחנו מלמדים אותם בבית ספר, אבל הגישה עצמה היא כך באמת. רצו לקרוא לה "הזיווג הבוגר" או "הזוג הבוגר". כי זו באמת נקראת "בגרות", אחרת יש לנו זוגות בגילאי 40, 50, שמתנהגים באמת כמו ילדים. ואני שומע מהם את הטענות אחד לשני, שהן ממש כמו טענות של ילדים. כמו ילד קטן שבא לאימא ודורש, כך הם דורשים, רק אחד מהשני, אלה דברים לא מציאותיים.
אלא אנחנו צריכים גם להכיר את הגבולות של כל אחד ואחד, ההגבלות של כל אחד ואחד. זאת אומרת להכיר את המערכת הפנימית של כל אחד. ואז אני מבין עד כמה אני יכול, ובאיזו צורה לא להתקרב לשני, לשמור אותו מזה, או להיכנס בתוכו בכמה דברים, או ממש להדבק בכמה דברים. בדרך כלל אנחנו לומדים את זה מהרבה מאוד מכות בחיים שמהם אנחנו כבר יודעים, על זה אנחנו נשמור ולא נדבר, על זה אנחנו כן יש לנו אולי איזו הסכמה ובזה אנחנו ממש יחד.
אז אפשר לחלק כך לשלושה חלקים את השדה המשותף שלנו. רק השאלה היא איך אחר כך אנחנו גם מקבלים את השדה הזה. שאני משתדל להתעלות מעל האגו שלי ולקבל את הטבע של השני, של הזולת, השדה שלו שהוא "אל תיגע", ואפשר להיות המשותף ואפשר להיות ממש לב בלב. איך אני עובד עם שלושת החלקים שלי יחד עם שלושת החלקים שלו בצורה כזו שכל הזמן אנחנו דואגים איך להתקרב יותר ויותר ולהתחבר בצורה יותר ויותר הכרתית, הבנתית ושהאהבה תיפתח מתוך חישוב, מתוך התחשבות. כי התחשבות זה חישוב, חישוב ההדדי.
וכמו שדברנו אנחנו הולכים בצורה כזו שהאהבה זו החיה המשותפת שאנחנו מגדלים מתוך ויתור הדדי. היה לנו דבר כזה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
| להשאיר תגובה | |
השטח המשותף-איפה שיכולים לדון, לשפר אותו. שטח האהבה זה איפה שכלולים זה בזה, שיש שם הרגשה שקושרת ביניכם
ניצה: אתה יכול לתאר קצת את ההרגשה בשטח המשותף הזה, מה מרגיש זוג שמרגיש את השטח המשותף?
את השטח הלא משותף נעזוב, הוא כאילו נשאר מאחורינו. אחריי יש משהו, ואחריך יש משהו. או אתם כזוג, יש משהו שלכל אחד הוא מאוד מאוד אישי פנימי, אולי הקרובים של האימא שלו ואימא שלך ועוד כל מיני דברים. ונניח שבזה אנחנו לא נוגעים.
אלא השטח המשותף, איפה שאתם יכולים לדון, זה נקרא מקום הבחירה, לשפר אותו, הוא ניטרלי בינתיים. ושטח האהבה זה איפה שאתם ממש כבר איכשהו כלולים זה בזה, שיש שם הרגשה שהיא קושרת ביניכם.
האם את רוצה לדבר על השטח המשותף?
ניצה: השטח המשותף וגם בתוך השטח הזה של האהבה.
אנחנו בעצם רוצים בעתיד להתקרב כל הזמן, כך שנהפוך את השטח המשותף לשטח האהבה. כמה שיותר קרוב, כמה שיותר אנחנו נהיה שם בהתכללות זה מזה. אם אנחנו מדברים על בן הזוג, אז מלכתחילה אנחנו צריכים להגיד שכל אחד מהם הוא אגואיסט מוחלט שלא רוצה בעצם לתת לשני כלום ורוצה ליהנות מהשני ב-100%. היא שלי וזהו, והיא חולמת שאני שלה. זה מלכתחילה.
ואז דיברנו על העיגולים האלה שנכנסים זה בזה, לאט לאט. וגם דיברנו על כך שההתקרבות נעשתה על ידי וויתור הדדי, ושאנחנו כל הזמן מנסים שהוויתור ההדדי יהיה בהתגברות מפעם לפעם יותר ויותר. ואז כשאנחנו בצורה שכלתנית ממש, בחשבון, כל הזמן בודקים את עצמנו עד כמה אנחנו יכולים יותר ויותר להיות קרובים זה לזה, אז כשנעלם הרגש, בא השכל.
אם יש רגש אז טוב מאוד, אבל השכל כל הזמן מפקח, זה המנגנון, המחשב שנמצא בי וגם בבת הזוג שלי ואנחנו בעצם יודעים שאנחנו הולכים להתקרב ולהתכלל ולהדבק זה בזה עד כמה שאפשר. וכל פעם יותר ויותר.
ויש לנו את זה בתכנית, וכל מה שעושים בחיים אנחנו מקבלים כמקרים כאלה שהם לא סתם מקרים, אלא הזדמנות להתקרב כל פעם על ידם. ואז בצורה כזאת עובדים.
ניצה: מבחינה רגשית תיארת מצב שבו אני מבינה בשכל שכל הזמן אני צריכה לעשות ויתור.
על ידי השכל את מפתחת רגש.
ניצה: נכון, אבל מה קורה באזור של הרגש?
עד כמה הוא חשוב, עד כמה הוא מיוחד ועד כמה גם הוא כן חושב כך עלי. עד כמה אנחנו יכולים לסכם את היחסים בינינו, עד כמה אנחנו קשורים ונאמנים בינינו במשהו, זאת אומרת יש אישיות מיוחדת מכל באי עולם שאיתו אני נמצא בקשר שאין ביני לאף אחד, בצורה הדדית כזאת אנחנו נעשים כאחד. מתוך כך באה העזרה ההדדית, התמיכה וההבנה ההדדית, כל הזמן גם להשתדל להראות לשני עד כמה אני נהנה מכך שאני מבטל את עצמי ועושה ויתורים כדי להשאיר לו יותר שטח, יותר מקום, וכך אנחנו מתקדמים.
זאת אומרת, כל הזמן יש לי עבודה על האגו שלי, אבל קימת גם תמיכה הדדית שאנחנו מקבלים אחד מהשני. יש לנו על מה לדבר, יש מה ללמוד מהשני אם אנחנו עושים את הדברים בשכל, עם פיקוח שכלי. את הדברים האלה צריכים ללמוד איך, כי בדרך כלל אדם מתבייש לעבוד עם השכל, הוא גם מתבייש להראות אהבה, יש לו פחד לפתוח את הלב מחשש שהשני "יירק" לו בתוך הלב, זאת אומרת אני פותח את הנשמה, את הרגשות, והוא יכול לצחוק ממני.
אנחנו צריכים להתקדם למצב כזה וללמוד הרבה על האדם, מיהו מהו, כדי שהדברים האלה יהיו טבעיים, ולא שכל אחד יתבייש מהטבע שלו, כי זה הטבע. בצורה כזאת אנחנו משתדלים לעבוד בצורה בוגרת, בריאה, כדי שלא יהיו בינינו אי הבנות, דברים נסתרים, או ילדותיים ושטותיים שיש בין הזוגות הצעירים שמתנהגים בגאווה ובהתנשאות כלפי כל הדברים, כך שאפילו גם הזוג הצעיר יהיה בוגר בדעות שלו ובגישה שלו לחיים.
מתוך חוסר החינוך לאהבה אנחנו הפסדנו הרבה בחיים, לא ידענו איך לסדר את עצמנו. ודאי שאם נלמד את הילדים שלנו לפעול כך, אם לא את הדור הנוכחי אז את הדור הצעיר שגדל, אנחנו נעשה להם באמת מתנה גדולה.
ניצה: בתוך השטח המשותף יש איזה שטח שקראת לו שטח האהבה.
שטח האהבה הוא במקום שבו יש בינינו הסכמה, כשאנחנו כבר עשינו את העבודה המשותפת שלנו, כל אחד על עצמו ועל השני, ובזה אנחנו כבר נמצאים במצב ששם אנחנו שותפים עד כדי כך שאין הבדל ביני לבינה.
אנשים בדרך כלל מרגישים כך כלפי רכוש משותף שהוא ממש משותף, למרות שהיום מחלקים אותו בקלות. מרגישים כך כלפי ילדים, נכדים, כלפי משהו שבא משנינו, במקום שבו אנחנו נעשינו יחד. נניח שהבאנו יחד ילדים לעולם, אז הם שייכים גם לי וגם לה, אנחנו לא יכולים לחלק אותם, הם לא רכוש ולא כלום. אם נסתכל על כך בצורה פילוסופית, אז המשך האהבה בא לנו בצורה כזאת מפני שזה משהו אחד הכולל שניים. כלפי הילדים יש לנו קודם כל אינטרס משותף ולכן ההרגשה היא משותפת, לכן מה שלא יהיה, זה גם המקום שממנו אנחנו יכולים להתחיל שוב את הקשר, להתחיל משם שוב את הצמיחה, את הדיון, וכן הלאה. זו דוגמא לשטח המשותף, מפני שבכל אחד מאיתנו יש בלב אותו סוג של אהבה, מה שיש לו יש לי כלפי השלישי, כלפי השטח המשותף, הילד שלנו הוא השטח המשותף שלנו, שם האהבה שלנו נמצאת. אבל הילד שלנו הוא בכל זאת ילד, הוא המישהו השלישי שאנחנו נמצאים בו, אני מדבר על השטח המשותף. מפני שיש לי בלב שלך שטח, ולך יש בלב שלי שטח, לכן כמו שאני מרגיש בליבי אותך, כך את מרגישה בליבך אותי.
זאת אומרת במקום הזה יש לנו איזו מין הרגשה, הבנה, הסכמה, יש לנו ברית. יש לנו איזה סוג של חוזה לעתיד. לכן אני לא יכול להוציא אותך משם, וגם את לא יכולה לעשות אותו דבר איתי, כי זה כאילו משהו שקבור שם, כבר אין מה לעשות עם זה, שום דבר. להרגשה כזאת אנחנו צריכים להגיע, זה נקרא "אהבה חלוטה" או "ברית אמיתית". אנחנו לפעמים צריכים להדגיש את זה גם בשיחות שלנו, להדגיש שזה קיים.
ניצה: שהמושג הזה של "אהבה חלוטה" קיים?
כן, בצורה ההדדית. יש עוד דברים שהם עומדים לתיקון.
ניצה: הקשבתי למה שאמרת וניסיתי להרגיש את הדברים, אבל אני עדיין מרגישה, מבינה ומסכימה בראש, בשכל. מה אני מרגישה בלב?
נכון. על הלב צריך לפקח על ידי השכל. אם היינו באמת נמצאים בדיבור, בחיבוק, בהידברות, אז היית מרגישה איך שזה לאט לאט יורד מהמוח אל הלב. אנחנו רק מדברים על כך, לכן זה עדיין כאילו בתיאוריה ולא במעשה. במעשה הזוג כבר עושה ביניהם בבית, או על הספסל בפארק.
ניצה: תיארת באמת איזה תהליך שאנחנו צריכים לעבור, איזה פיתוח שצריך כל הזמן לפתח עוד ועוד.
בטוח, כן. כי האדם לא מכיר את הרגשות שלו. מי כמוך פסיכולוגית מבינה עד כמה האדם לא מכיר את עצמו. הרי למה באים אליך זוגות כאלה?
ניצה: כי הם לא מסתדרים ביניהם.
כי לא מבינים זה את זה. כל אחד לא מבין את עצמו ולא את השני. איך את מתקנת אותם? על ידי כך שאת מסבירה להם, נותנת להם כמה תרגילים, תנסו כך וכך. זאת אומרת את נותנת להם תכנית עבודה כך שעל ידי המחשבה ועל ידי כל מיני פעולות הם יוכלו אולי ללכת יחד ולעשות משהו יחד, אולי לישון בצורה אחרת כשהם נפרדים או לנסוע לאיזה טיול יחד. את מדריכה אותם איך על ידי פעולות ועבודה במוח הם יוכלו להוריד את כל הדברים האלה אל הלב.
| שייך לנושאים: תיקיית צוות פנימית, כללי |
| סגור לתגובות על השטח המשותף-איפה שיכולים לדון, לשפר אותו. שטח האהבה זה איפה שכלולים זה בזה, שיש שם הרגשה שקושרת ביניכם | |
יש לנו מקום שאנחנו באהבה, מקום שאנחנו בהבנה ובבירורים, ומקום שלא נוגעים בו.
אורן: הדגשתי משפט שאמרת קודם, אמרת שיש לי בלב שלך שטח, ולך יש בלב שלי שטח.
כן. אם אנחנו נמצאים בדרך, אז יש לנו שלושה מקומות. יש מקום משותף ששם אנחנו נמצאים באהבה, ויש מקום משותף ששם אנחנו נמצאים בהבנה ובבירורים. אנחנו רוצים את המקום הזה כי הוא המקום של הבחירה החופשית, אנחנו רוצים לקרב גם אותו ולמלא גם אותו באהבה. ויש מקום שאנחנו בינתיים בכלל לא נוגעים בו, זאת אומרת יש לה הסתכלות משלה ולי יש הסתכלות משלי, היא אוהבת משהו שאני לא אוהב וחושבת על משהו שאני לא חושב. יש גם דברים כאלה, אנחנו בני אדם וכל אחד מאיתנו הוא איזו מין מערכת מורכבת. בדרך כלל אני מחלק את הכל לשלושה חלקים, למרות שאחר כך אפשר לחלק עוד, אבל נניח שהם שלושה חלקים. גם כל חלק מתחלק לשלושה, יש בזה הרבה פרטים, אבל בינתיים זה מספיק.
אורן: התרשמתי מהמשפט הזה, כי אמרת שבשטח הזה שיש לי בלב שלה, ולה בלב שלי, שם אנחנו מרגישים כאילו אחד את השני. כמו שאני מרגיש אותה בלב שלי, כך גם היא מרגישה.
על כך אין לנו ויכוח, זה נמצא בינינו. זו האהבה הראשונה, הבסיסית שבלעדיה אנחנו לא מתחילים. אם אין לנו את זה, אז אנחנו כמו מלך ומלכה שמחתנים אותם והם לא יודעים כלום, מביאים אותם יחד והם לאט לאט מתחילים להכיר זה את זה ולהתחתן, זאת אומרת זה נעשה לפי חשבון, אין בהם את נקודת האהבה המשותפת. בדרך כלל בחור ובחורה מתחתנים מפני שהם בכל זאת נמשכים זה לזה, יש ביניהם איזה משהו, לפחות נקודה אחת.
אורן: כאדם שנשוי לא מעט שנים התרשמתי מהמשפט הזה, נזכרתי שיש כזה דבר, ואני מניח שרוב הזוגות סטטיסטית נשואים יותר משעתיים.
זה הזכיר לך כמה רגעים שהיו לפני כך וכך שנים.
אורן: בדיוק. ועכשיו אנחנו לא באיזו סיטואציה אמיתית בשיחת בסלון, אלא אנחנו פה כזוג שרוצה לעשות שינוי ושדרוג בחיים שלו, באנו ללמוד ממך איך לבנות את הדבר החדש הזה.
לכן אני פונה לשכל ולא לרגש. כי אם אני אפנה לרגש ואגיד לכם, אתם זוכרים איך לפני חמש עשרה שנה הייתם מתחבקים ואוהבים, ואיך התפעלתם, אז היא תגיד עליך "הייתי מטומטמת משוגעת, לא ידעתי מה אני עושה, ובכלל הייתי צעירה". אתה אולי תגיד אותו דבר, כי אנשים לא מבינים שהדבר הזה שמגיע אליהם הוא טבעי, הורמונלי, בהמי, הוא לגמרי גשמי ואין בזה שום דבר. איך פתאום יש התלהבות זה מזה, ממה יש לי להתלהב, מהעיניים שלה, מהרגליים שלה. ממה היא התלהבה, האם מהשכל שלך, מהגבריות שלך, זה לפי ההורמונים, לפי איך שאנחנו מריחים זה את זה. אנחנו עדיין לא מבינים את זה בדיוק, אפשר להסביר בקורס שלנו לזוג המאושר איך זה קורה, יש לנו כבר מספיק ידיעות על כך.
הכל הורמונאלי, הכל מתבסס לפי הריח, לפי ההרגלים, לפי הסטנדרטים למיניהם ששמענו. ואם אלה סטנדרטים מלאכותיים, אז הם משתנים. אם זה שייך לגוף שלי ואני רגיל לזה כמו אצל אמא שלי, או כי כך גדלתי, אז זה משהו יותר יציב. אם זה ממש לפי הטבע שלי, לפי הריח ולפי דברים כאלה שממש נסתרים והם עובדים עלי בתת ההכרה, אז זה עוד יותר חזק. נוכל לדבר על כך, אבל זה שייך ממש לפסיכולוגיה תת הכרתית.
נניח שאז היית "מטומטמת" וגם אתה היית "מטומטם", מפני שכל זה היה ללא שכל, אבל עכשיו אנחנו רוצים להוסיף שכל לכל הדברים האלה ולעורר אותם, ואם לעורר אותם מהעבר זה אפשרי רק על ידי השכל. לעורר אתכם לאותה ההרגשה המשותפת שהייתה לכם, כשהייתם ממש יד ביד, כל הזמן טיילתם ולא יכולתם להיפרד שעות על גבי שעות. משהו בער ביניכם ונראיתם כמו זוג מטומטמים עם מין חיוך כזה על השפתיים. אם כך למה שאותה הרגשה פנימית לא תהיה לכם עכשיו, היא בכל זאת יכולה להמתיק לכם את החיים ולתת להם טעם. בזה הייתם גם מקרינים לילדים שלכם ולכל הסביבה איזו מין הרגשה יפה, חמה, טובה. אני כבר לא מדבר על כך שגם לפי המחקרים זה מאוד מוסיף לבריאות בכל הרמות, לכן אנחנו פונים לשכל.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |
לדבר ולהתייחס אליה והיא אלי כמו לאנשים הכי חשובים. תתחיל להתייחס אליה כך ותראה את זה בה
אורן: אז אני רוצה שתדריך אותי, אני הולך איתך. אם אני מבין נכון, עכשיו אתה הולך ללמד אותי מה אני צריך לעשות, איזה תהליך שכלי אני צריך לעשות כדי לעורר בי את הרגשת האהבה, להגיע למצב הזה שבו אני ארגיש שיש לי שטח בה, ויש לה שטח בי, כמו שתיארת.
עכשיו אנחנו רוצים להסכים בינינו, כל אחד הולך להסכים עם השני. קודם כל, עד כמה היא דורשת ממני ועד כמה שאני יכול לדרוש ממנה. בואו נראה עד כמה שאנחנו נוותר מהנוחיות, כל אחד מהאגו שלו, כדי שבפְּניָה, במילים, בסדר היום, בכל מיני דברים שאני אפרגן לה, והיא תעשה אותו דבר בשבילי, כלפָּי, לעומתי, ואנחנו נַראֵה את זה כל אחד לשני בתור דוגמה יפה. זאת נקודה אחת.
נקודה השנייה, אני צריך לדבר אליה ולהתייחס אליה והיא אלי כמו לאנשים הכי יפים, הכי חשובים, הכי חכמים, הכי מיוחדים בעולם.
אורן: מה זה אומר?
לא לפחד ולא לחסוך מלהגיד, "את יפה, את מיוחדת", ועוד ועוד, וגם היא תגיד לך. לחפש מילים כאלה. תבנה מילון מיוחד, עשרים מילים כאלה, אתה תראה עד כמה שזה קשה, ותשתמש בהן כמה שיותר. ההרגל נעשה טבע שני, אתה באמת תתחיל לראות בה את זה.
אורן: לא הבנתי, להגיד לה את זה גם אם אני לא מרגיש?
ודאי.
אורן: ודאי מה?
אף אחד לא דורש ממך רגש. רגש אי אפשר לדרוש, אתה תתחיל להתייחס אליה כך, כמו שהיא.
אורן: אז לא הבנתי.
תצייר לעצמך מלכת יופי שהיית רוצה לראות, לכל אחד טעם משלו, האשה החכמה, עקרת הבית הטובה ביותר, האמא הטובה ביותר, האישה הסקסית הטובה ביותר, תתייחס אליה כך, כאילו שהיא כזאת.
אורן: כשדברת אז ניסיתי לדמיין את זה ולהרגיש.
ואז נכנסת לסחרור?
אורן: לא.
אלא?
אורן: ואז כשאמרת "ועכשיו תתייחס אליה ככה", אז פתחתי את העיניים.
כן.
אורן: וכאילו מה קורה מהדבר המושלם הזה שתיארת, שהיא "ככה וככה"?
ואתה תראה את זה בה, אני בטוח. תתחיל להתייחס ככה, אתה תבין עד כמה שאתה תראה בה את זה.
ניצה: אז אולי לא צריך פשוט לפתוח את העיניים.
אני לא יודע מה זה עיניים.
אורן: "עיניים" זה כשאני פותח, אני רואה את אשתי.
כן, וכך תתייחס אליה. שהיא הכי יפה, שכל מה שיש בה זה באמת היפה ביותר, הטוב ביותר, המושלם ביותר מכל הבחינות. תתחיל להתייחס אליה כך. לעזור לך?
אורן: כן.
אני מתייחס אליה כמו לחבר בקבוצה, הכי גדול, הכי חכם, הנמצא ממש בדבקות עם הבורא ואין יותר ממנו. אם אני אתחבר עמו אני בטוח מתחבר שם עם הבורא. זו אותה שיטה.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים |
| להשאיר תגובה | |