יצר הרע כל הזמן גדל, ואז ודאי שאנחנו נגלה את ה"זבל" הזה כל פעם ברמה יותר גבוהה.
ניצה: עלו הרבה שאלות בנוגע לציפיות. כשעושים תהליך כזה, באופן טבעי יש איזו ציפייה שבן הזוג שלי ישתנה, שיתחיל להתנהג אחרת.
זה מה שיקרה.
ניצה: ואז, איך אנחנו מתייחסים לזה? כשעולה ציפייה, ואני מתאכזבת. ציפיתי שהוא יתנהג אחרת, ואני רואה שהוא ממשיך אותו דבר, דיברנו על זה, ועוד פעם זה קורה.
צריך לברר את זה על שולחן הניתוחים, מייד. זה נושא לסדנה בינינו.
אורן: איך עושים כזאת סדנה? בוא תפרט.
קודם ניצה תיתן איזו דוגמה.
ניצה: נניח שאני חושבת שבן הזוג שלי הוא מאוד שתלטן, ולמרות שדיברנו על זה, שוב הוא חוזר לזה.
אז מה? כבר היינו ב"זבל" הזה.
ניצה: ואני רואה שהוא ממשיך לשלוט.
אורן: לא, לא מהצד הזה. התחלנו את התהליך הזה, תרגיל "ערימת זבל המצופה שוקולד". אנחנו כבר בזה. עשינו פעם, פעמיים, שלוש. אם אתה מתחיל כזה תהליך, ושני בני הזוג, בהדדיות נכנסים אליו, זה מעורר בך ציפיות, של תקווה לעתיד טוב יותר, כאילו אתה נכנסת על הנתיב לטוב?
מה כתוב בספר ההדרכה שלך? כתוב שם שהדברים האלה צפים כל פעם יותר ויותר, שכמו שאנחנו לא עושים רק שכבה אחת של ביסקוויטים ומצפים שוקולד. שמים עוד שכבה ועוד שכבה, עד שעוגה נעשית עסיסית, עשירה.
ולכן אנחנו צריכים לעבוד על זה. אז יש פעם השנייה ובפעם השלישית, וזה כבר בירור בדרגה אחרת, זה לא כמו שהיה אתמול, שחזרנו על אותו התקליט. זה לא אותו הסרט, זה ממש סרט אחר. אנחנו כבר יותר מלומדים, יותר מבינים, יותר בעלי ניסיון. וצריך לבדוק, האם זה אותו "זבל"? לא, זה לא אותו דבר, זה כבר משהו אחר. גם אני מבין בזה וגם היא מבינה בזה, יש בינינו עמקות יתר, ובעיות יתר ובאמת לא ציפיתי, לא חשבתי.
כי יצר הרע כל הזמן גדל, ואז ודאי שאנחנו נגלה את ה"זבל" הזה כל פעם ברמה יותר ויותר גבוהה. אבל זה כבר יהיה "זבל" שממנו נוצר האוכל לעץ החיים, "זבל" שמזין את המשפחה. שבמקום לפרק אותה ולהרחיק בינינו יותר ויותר, הוא נעשה ההפך, כי אנחנו עובדים עליו, הוא נותן לנו יותר ויותר מגע פנימי בינינו, הבנה יותר פנימית בינינו בכל פעם. ולכן אנחנו לא מתייאשים, אנחנו מגיעים לעוד סדנה ועוד סדנה בינינו.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
יהיו בעיות יותר ויותר קשות אצלנו, בעיה קטנה תהפוך לבעיה גדולה.
אורן: איך באמת לא להתייאש?
קודם כל אנחנו נמצאים כל פעם בחינוך הכללי, וכתבנו על זה ספר.
אורן: אני שואל בקשר לרגעים הקטנים שבמשך היום, ואתה אומר שהמפגשים שלנו מעת לעת יזינו אותנו וזה ברור שזה יקרה. אבל יש רגעים קטנטנים כאלה שבהם מרגישים את זה.
לא יהיו אפילו משברים קטנים, זה יהיה אולי עם שבירת צלחות אבל זה לא חשוב, העיקר שכל פעם זה נושא לדיון, זה נושא להתקדמות. ואני אומר, יהיו בעיות יותר ויותר קשות אבל מה זה "יותר ויותר קשות"? אם תספר על זה בחוץ, למישהו, הוא יגיד "זו בעיה, מה אתם עושים מזה עניין?". אבל אצלנו בעיה קטנה תהפוך לבעיה גדולה. כי אנחנו נראה אותה ברזולוציה שלנו, בהגדלה שלנו, כי איך יכול להיות שבזה שאנחנו מגלים את האהבה זה לזו, פתאום, משהו קרה והוא נניח שכח על יום ההולדת שלי, איך זה יכול להיות?
אורן: אתה אומר שההתקדמות אל הקשר הטוב בינינו תאיר בעוצמה יותר גדולה פגמים בקשר בינינו?
בטח.
אורן: בגלל שאנחנו שואפים לבנות בינינו משהו טוב?
"כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". אנחנו כל הזמן נגדל, אבל הבעיות האלה יהיו בעיות יותר איכותיות.
אורן: מה פירוש?
כמו שאמרתי על יום ההולדת. מה זה יום הולדת? איזו שטות, מצד אחד, מצד שני איך עם כל מה שאמרנו, פתאום שכחתי. זה פגם כל כך נורא. ולמשפחה רגילה יכול להיות שזה לא כל כך נורא לשכוח. או דבר אחר, הקטן ביותר, של חוסר תשומת לב, יראה כאן כאיזו בעיה. איך היינו מתייחסים במקום אמא, לבת או בן הזוג? באהבה טבעית, אז תעשה השוואה.
אורן: זה כאילו תרגיל תמידי כזה.
זה תמיד באיזה אופן כדי לאפס את עצמו.
אורן: איך אני מתנהג אם אני מתעצבן מאוד?
איך היית מקבל את זה, איך היית מתייחס אליה, איך היית עושה משהו. תעמיד את עצמך בצורה כזאת, זה יחזיר אותך לשלב הנכון.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
בהתחלה זה נראה לי כאילו איזה מין משחק, אבל בזה אני מגלה את החושים והתכונות שלי העדינים ביותר.
ניצה: איך אחד מבני הזוג יכול לעזור לשני אם הוא מרגיש שהשני נפל למקום של כעס, של ביקורת, באיזו פעולה הוא יכול לעשות את זה?
הכי טוב להגיד שבכל מה שקורה את אשמה, ואת מבקשת סליחה, משהו כזה. אבל יכול להיות שכאן זו תגובה אחרת, שאת סתם עושה כאן תרגיל, ומשחקת. אבל בדרך כלל, להראות לו עד כמה שאת מוותרת מתוך האהבה. זה לפי התנאי, הבולם את עצמו בשעת מריבה. זו דוגמה מאוד טובה. אבל לראות ולבצע את זה בצורה עדינה, כי יכול להיות שתהיה תגובה אחרת. כי התגובה יכולה להיות מוקצנת, כמו שאת זורקת חומר דלק לדליקה.
אורן: בתהליך של בניית הקשר הטוב בין השניים, צריכה להיות איזו רגישות. נניח כמו שעכשיו היה מאוד בולט ביחס הזה שנתת. שכאילו אתה נותן כלי מסוים, אבל אתה אומר "חכה, אל תפעיל אותו, תשתמש ברגישות, בעדינות". איך האדם מפתח את הרגישות הזאת, לא לעבוד כמו רובוט, ולא לעשות יותר נזק רגשי מאשר תועלת? כי הוא לא השכיל להשתמש ברגע הנכון ובעדינות הנכונה, ובא לתקן ונמצא מקלקל. איך האדם מפתח את העדינות הפנימית, הרגישות הפנימית, לדעת אם עכשיו כלי מסוים הוא נכון, או לא? איך הוא יכול להתלבש בשני, להרגיש אותו, ולמדוד אם זה עכשיו יעזור. איך אתה עוזר? כי מטרתנו פה היא לעזור זה לזה בתהליך. לפעמים אתה בא לעזור, ואתה מצטער על מה שיצא. אז איך אדם מפתח יותר ויותר את הרגישות שלו לזולת, כדי לדעת אם הפעולה שעכשיו הוא הולך לבצע, באמת תועיל או לא?
שישתדל לעשות את זה מאהבה. פשוט, בצורה מאוד מאוד ישרה. חוץ מזה, החינוך האינטגראלי שלנו, הוא חינוך לקשר בין בני אדם, שזה רק מה שחסר כדי להגיע מרמת החיים הזאת האומללה, לחיים בהרמוניה ושלמות. לכן אדם שמתפתח צריך להגיע בסוף ההתפתחות שלו, ובדרך להתפתחות שלו, לכך שהוא מרגיש כל אחד שבעולם. והמשפחה היא רק השלב הראשון, הקרוב ביותר.
כך הוא מתחיל, הוא מפתח את עצמו דרך המשפחה, פתאום הוא מתחיל להרגיש את כל בני האדם בעולם. איך הם חיים, ממה הם מורכבים, מה הם חושבים, איך הם מתייחסים אליו, ואיך הוא מתייחס אליהם. הוא כבר קורא אותם, הוא נעשה כמו מכשיר רנטגן, הוא ממש רואה אותם שקוף, את כולם. ואז מתוך השקיפות הזאת שרואה בעולם, הוא יודע איך להתקשר אליהם, ואיזו תגובה להזמין מתוכם אליו.
לכן אנחנו כל כך הרבה מדברים על המשפחה, כי למעשה היא קרש הקפיצה להמשך, לחיבור עם הסביבה, ודרכה להתקשרות עם כל המציאות. וזה הכל בא על ידי עדינות הנפש שהוא מקבל מתוך התרגילים האלה. זו כל ההתקדמות שלנו, אין לנו יותר מה לעשות. רק להגיע לרזולוציה כזאת, שאנחנו נכנסים כבר למימד היותר עליון, שאנחנו מתחילים להרגיש שמסביבנו נמצא עולם הרבה יותר עשיר ממה שאנחנו מזהים כאן ועכשיו.
וזה הכל על ידי התרגילים האלה, של היחס שלי לזולת. בהתחלה זה נראה לי כאילו איזה מין משחק, איזו ילדותיות, זה לא נכון. בזה אני מגלה את החושים והתכונות שלי העדינים ביותר. אני מעלה את הדיוק שלהן, ואז אני חודר דרך כל העולם הזה, שאותו אני עכשיו רואה, למימד יותר פנימי. אני מתחיל לזהות דברים שנמצאים למעלה מהזמן. אני מתחיל להרגיש שעבר, הווה, עתיד, זה הכל נמצא בטבע.
אני מתחיל לזהות המון תופעות, זה הכל מתוך התרגילים האלה. אפשר לשאול, מה יש כאן, בתוך הסלון, בבית, כשאנחנו יושבים עם כוס קפה ומשחקים בביסקוויטים שלנו? אין לנו יותר מה לעשות, כי נגמר השלב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. נגמר השלב של כיבוש העולם בצורה חיצונית, מכאנית, גסה. התפתחנו בטכנולוגיה, במדע, בטכניקה, בכלכלה, וכן הלאה, וסיימנו את השלב הזה.
עכשיו מגיע השלב הבא, שאני צריך להתקשר לטבע, לעולם, על יד זה שאני משתפר. ואז אני נכנס לתוך עומק הטבע שנמצא כאן.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
מעל הכל יש לנו את נקודת החיבור, אנחנו נהיה קשורים אליה, לנקודת החיבור הזו, בלב ובמוח, ונראה מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הבעיות שלנו למטה.
אורן: אתה יכול לתרגם את הרעיון הזה שאמרת עכשיו, לרמה של זוג?
בזוגיות, אנחנו הגענו לשלב שאנחנו כבר לא יכולים לסבול זה את זה, לא יכולים להסתדר זה עם זה, יש לנו טענות אחד לשני. ואחרי טענות אנחנו כבר פשוט לא רוצים להיות ביחד, "
אנחנו חיים יחד בגלל שיש לנו ילדים". אף אחד לא מוצא בשני שום דבר, אפילו יש לה מישהו, ולי יש מישהי, אנשים חיים בצורה כזאת, עד כדי כך, שחיים כאילו בית מלון, והילדים, זה העניין שמחייב אותנו.
יש כאלה שמחייב אותם העסק המשותף, פגשתי המון אנשים כאלה. והם יודעים זה על זה, ואפילו לא חיים בדיוק יחד, רק לפעמים. אז אנחנו הגענו למשבר מאוד רציני, אין לנו יותר מה לעשות, רק אם אנחנו נשפר את עצמנו. אתה יכול להביא למשפחה כל מיני דברים, לבנות להם ארמון, לתת להם כלי בית מיוחדים, ריהוט, מה שאתה רוצה, ומה תעשה? לכל בן משפחה יש היום חדר לחוד, וכל אחד לא נפגש עם השני. הוא אוכל, ואחר כך אני, ואחר כך היא וכן הלאה.
ולכל אחד יש חדר משלו, וארון משלו, ומחשב משלו והכל משלו, וכל אחד סגור בתוך החדר שלו. לא נשאר לנו יותר מה לעשות ברמה הזאת. אין לנו אפשרות לעשות יותר שכלולים חיצוניים, גם בעולם הזה וגם בחיי משפחה. עכשיו אנחנו חייבים להתחיל שלב חדש, לשנות את האדם. ולא סתם לשנות את האדם, אלא להתקשר עם הזולת, ביכולת החדשה שלו, ללמד אותו איך להיות קשור עם הזולת מעל אותו ה"זבל".
זה השלב הבא, זה בעצם העידן החדש. ואז מתוך המשפחה נגיע לשינוי החברה, לשינוי הטכנולוגיות, הכלכלה, המדע, התרבות, החינוך, הכל ישתנה. אבל זה הכל משינוי האדם, עכשיו זו הבעיה. להעביר את המבט שלנו, תשומת לב שלנו, מהשינויים החיצוניים, מהבנקים, מהתעשייה, מכל מיני דברים שדרכם אנשים חושבים שהם יצאו מהמשבר, אל תוך האדם.
אורן: האם אתה יכול הגיד את אותו משפט גם על הבית? מאיפה אנחנו צריכים להעביר את תשומת הלב, היום, כדי לשפר את הקשר בין בני זוג? מאיזה מקום צריכים להזיז את תשומת הלב, למקום חדש? מה המעבר בגישה ייתן לקשר בינינו?
ממה מתחילים? מנקודת החיבור. קודם כל אני והיא חייבים להגיד כך, שמעל הכל יש לנו את נקודת החיבור, בפירמידה, למעלה. אנחנו נהיה קשורים אליה, לנקודת החיבור הזו, בלב ובמוח, ונראה מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הבעיות שלנו למטה. נקודת החיבור היא איזה מבנה כזה. מה אנחנו צריכים לעשות עם כל הזבל הזה?
לא לתקן אחד את השני, לא לדרוש שום דבר אחד מהשני, רק "איש לרעהו יעזורו". לוותר לשני, ולבטל את עצמו כלפי השני. וכל מה שדברנו בסדנה הזאת. אבל להתחיל רק מנקודת החיבור, כל הזמן. יש לנו תכנית, להגיע לנקודת הדבקות ההדדית.
"סוף מעשה במחשבה תחילה", בלי זה אנחנו לא מסוגלים. חייבת להיות איזו תכנית.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, נושאי הערבות, התפתחות האגו, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |
אנחנו צריכים לקבוע מטרה, ולפי המטרה אנחנו כל הזמן מחזקים אותה, מבררים אותה.
אורן: אני רוצה שתבאר את זה יותר. הגדרת פה את המטרה, שהיא תהיה בראש הפירמידה שלנו, היא תהיה היעד שאליו אנחנו שואפים. וקראת לנקודה הזאת "נקודת החיבור" או האיחוד בינינו. זה תמיד צריך להיות לנגד עינינו כיעד, שאליו אנחנו פוסעים?
ששם אנחנו נמצאים, אחד. "אשתו אדם כגופו".
אורן: מה היא נקודת החיבור הזאת שעליה אתה מדבר?
הנקודה שבה שנינו נעלמים, והופכים להיות למשהו אחד. זה מבנה רוחני.
ניצה: אני מבינה שנקודת החיבור היא המטרה הסופית. אז אנחנו מתחילים איתה?
"סוף מעשה במחשבה תחילה". אנחנו צריכים לקבוע מטרה, ולפי המטרה אנחנו כל הזמן מחזקים אותה, מבררים את המטרה. זה לא שאנחנו עשינו, דברנו על זה, ושכחנו, לא. המטרה תמיד לנגד עינינו, ומה שאנחנו עושים, זבל, כיסוי, לא חשוב מה, זה הכל רק כדי כל הזמן לחזק את הנקודה.
הנקודה הזאת לא נמצאת אצלנו בכוונת כל הזמן. כי היא גם כמטרה לכל פעולה פרטית שאנחנו עושים. אנחנו כל הזמן מחזקים אותה. ואם אנחנו עושים איזו פעולה, ואנחנו לא מתחשבים בנקודה הזאת, אז הפעולה לא נכונה, היא לא מכוונת למטרה.
אורן: אתה מגדיר את הנקודה הזאת כמטרה של בני זוג?
כן ודאי.
חיים חדשים – שיחה 35 – 16.7.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
| להשאיר תגובה | |