וויתור נכון זה שכדי להתחבר אנחנו צריכים להיפגש במרכז, להגיע למקום שבו נהיה מחוברים.
ניצה: השאלה היא, האם בפרויקט הזה, בתכנית הזאת כמו שאני רואה אותה, אי אפשר בעצם לגרום לאדם תוך כדי צפייה, או תוך כדי קריאת הספר, לעבור תהליך חינוכי עם עצמו? זאת בעצם המטרה.
כן, זה אפשרי.
ניצה: לזה אנחנו מכַוונים. אנחנו בעצם אומרים בואו ניקח את המקום הזה, ברור לנו שיש פה המון אנשים שמאוד סובלים וממש זקוקים ומשתוקקים לאיזה פיתרון ביום יום, כי הקושי נעשה פשוט בלתי נסבל. אז האם אפשר לנצל את הפרויקט הזה, את ההזדמנות הזאת לבנייה של הקשר הנכון של האדם, זה מה שאנחנו בעצם רוצים להשיג.
במפגשים הקודמים, דיברת על הנושא של וויתור. כשדיברנו בינינו, אמרנו שנורא חשוב להסביר כל מילה, מה המשמעות שלה, מכיוון שבוויתור אנשים יכולים לתת לזה כל מיני פרשנויות משלהם, ובטעות לקחת את זה למקומות לא נכונים.
לדוגמה, הרבה מאוד נשים, גם גברים דרך אגב, אבל בעיקר נשים, כי זו מין נטייה כזאת שיש להן במיוחד, טוענות שכדי להשכין שלום בבית, כדי להשכין שלום בזוגיות, כדי לא להיכנס לעימותים, שיהיה שקט, הן מוכנות לוותר הרבה מאוד. לפעמים הן מוותרות כל כך הרבה עד שהן מרגישות שבסוף הן כאילו מאבדות משהו מעצמן. הן וויתרו על הרצון שלהן, על הצרכים שלהן, עד כדי כך שבסוף הן מרגישות שהן יושבות מול מערכת והן לא יודעות מה לעשות משם. והתוצאה שהן מקבלות היא, במקום הערכה על זה שהן וויתרו והן מוכנות לסלוח ולהתפשר, היא הפוכה, חוסר הערכה, חוסר כבוד. אז מה זה בעצם "וויתור" נכון, איך מוותרים נכון, מה זה?
וויתור נכון זה שכדי להתחבר אנחנו צריכים להיפגש, נניח, עם הגברת במרכז השולחן. אבל כשאני מתקדם למרכז השולחן, גם היא מתקדמת למרכז השולחן. אני מתקדם, והיא מתקדמת. אנחנו מוותרים על מה שאנחנו עכשיו, כדי להגיע למרכז, למקום שבו אנחנו נהיה מחוברים. כל פעם שאני הולך לקראת החיבור איתה, אני יותר ויותר מוותר על עצמי. אם התקדמתי למרכז, התרחקתי מעצמי. התקדמתי עוד, התרחקתי עוד. זאת אומרת, פתאום באמצע הדרך אני רואה מאחורה לאן שאני מסתובב, "אוהו, כמה אני צריך לשלם עבור זה שאני אתחבר איתה". והיא עושה אותו דבר.
האם נקודת החיבור שלנו מצדיקה את זה, מה אנחנו משיגים שם? בינתיים אני האגואיסט צריך לוותר על כל האגו הזה, וגם היא צריכה לוותר מצידה. אבל אני לא יודע על מה היא מוותרת, אני יודע על מה שאני מוותר. ואני מסתכל, נראה לי שרק אני מוותר, והיא? לא מורגש בי במה היא מוותרת, לא מורגש. אני רואה שאני רק צריך יותר ויותר לחתוך ממש מעצמי, מבשרי. לא ללכת עם החברים לפאב, ולא לעשות כך ולא כך, ולדאוג לילדים, ולהגביל, ועוד המון דברים.
שאני נזכר איך אני הייתי ילד ליד אמא שלי, זה לא היה כך. וכך הגבר משווה בתת הכרה את המצב, האישה הראשונה שלו זאת אמא. והיא לא דרשה ממנו לוותר עוד ועוד כדי להיות דבוק אליה, הוא דבוק אליה מלידה. וכאן אני מגיע למצב עם בת הזוג שלי, שאנחנו ממש בקושי מתקדמים. איך אנחנו יכולים להגיע לזה? כל אחד, ככל שהוא יותר ויותר מגיע להסכמה עם השני, הוא יותר מוותר. הציור מובן.
ואז, אם התנאים פחות או יותר תומכים, אם כדאי לנו, אז יש לנו משהו משותף גדול שאחרת אנחנו יכולים להפסיד, בית, כסף, מנוחה, נוחיות, משהו שאחרת לא נקבל אחד ללא שני. יש אילו תנאים, יש אילו בעיות, שאחרת יצוצו וכן הלאה. אבל אנחנו נמצאים בסביבה כזאת, באווירה כזאת בתקפה המודרנית, עם הטכנולוגיה והנוחיות, שלמעשה לְמה אני זקוק לה כל כך? אנחנו בנינו חיים בצורה כזאת, שכל אחד בא עם מה יש לו. זה לא שפעם העשירים היו גדולים, אז היו תלויים זה בזה בהון. העניים שהיו, הייתה להם חלקת אדמה, בית, לאן יכולת ללכת? עם כמה הדונמים שלך והבית, ואין לך כלום יותר בחיים? אז אתה תעזוב את זה, היא תעזוב את זה, הילדים?
זאת אומרת היו דברים שמחייבים, תנאים כאלה. היום זה כלום, יש שכירות, אתה הולך, שוכר דירה וגמרנו, אתה כבר לא בבית. יש חשבון בנק לכל אחד לחוד, כל אחד לא מביא את המשכורת למשפחה, אלא היא מאה ש"ח, אני מאה ש"ח, היא אלף ש"ח, אני אלף ש"ח.
אני שומע את זה מהרבה משפחות. דווקא את זה אני לא מבין. אני שומע מנשים "קניתי מהכסף שלי משהו לעצמי" מה זאת אומרת "מהכסף שלי"? אני לא יודע. נניח אצלי, עד היום, כשאני מקבל משכורת, המשכורת הזאת נכנסת לחשבון הבנק, אני לא יודע את מספר החשבון, אין לי קשר איתו, אין לי כרטיס אשראי, אין לי כלום, הכל אצל אשתי, בשביל מה אני צריך את זה? ככה זה ממש עד היום. וגם כשהייתי בעל עסק גדול, אף פעם לא הייתה לי שום נגיעה בכסף. כסף זה שייך לבית, בית זה אישה. היום אין דבר כזה. ואני אף פעם לא מבקר כמה היא בזבזה על זה, או על זה, זה לא עניין שלי. כך אני קיבלתי את זה בחינוך. אין דבר כזה. זאת אומרת קיבלתי מסר כזה, אתה מתחתן, ואתה לא מתגרש. אתה חייב להביא את הילדים שלך למצב שכל אחד יהיה עם מקצוע ביד, שיתחתן, שיהיה לו בית, דירה או משהו, וכך לדחוף אותם לחיים. אתה מרוויח כסף, אתה לא רואה כסף, הכל שייך למשפחה. זה מה שקיבלתי, וקיבלתי את זה בצורה מאוד מאוד חזקה, וגם בדוגמה מאוד נחרצת.
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, זוגיות ומשפחה, זוגיות, זוגיות ומשפחה, חינוך לנשים/משפחה |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.