לתת צ'אנס זאת אומרת, לבנות יחסים טובים שמתוכם הוא ירגיש איזה אמון.
ניצה: האם את מרגישה שאת מבינה מה את צריכה לעשות עכשיו?
אורית: כן. זה נראה לי די ברור.
ניצה: מה את הולכת לעשות?
אורית: מירב תשומת הלב, מירב היחס, מירב הזמן הפנוי, יהיה ממוקד להיות איתו ולתת לו את התחושה שבעצם רק הוא חשוב ובעיקר הוא ממלא את הזמן הפנוי. כי בכל זאת, יש לי עוד חברות ויש לי משפחה, אבל לכל המקומות האלה אני אצטרך לקחת בחשבון שאני הולכת רק איתו והוא מלווה אותי וכך זה יכול להסתדר.
למה שזה לא יהיה כך?
אורית: אולי זה צריך להיות כך, אבל מרוב המקרים של מה שקורה פה בארץ, בכלל, אז כמות הגירושים רק גדלה.
אם את רוצה להיות כמו רוב המקרים, אז כבר אין מה להמשיך בכלל ולהתחיל לתקן משהו.
אורית: כן.
זה ברור.
ניצה: אני שאלתי אותה, כי היה לי חשוב להבין שהיא כאישה שבאה עם מקרה, הבינה בדיוק איך היא מיישמת את זה ברגע שהיא יוצאת מכאן, זה מה שהיה חשוב לי להבין. האם ברור לך או שאת מרגישה שאת זקוקה לכלים נוספים איך להפוך את המצב הזה שתואר כאן, איך להביא אותו לידי יישום, תכלס עכשיו בבית מול הבעל שלך?
אורית: אני חושבת שדיברנו על דרכים שצריך לטפל במקום החרד והחושש של בעלי, ואני חושבת שיש לי כלים.
את לא צריכה להתכופף. את צריכה פשוט להיות חברה ואהובה וחמה, אשתו, זאת אומרת להיות ביחסים טובים, חמים, הוא צריך להרגיש את זה. זו לא איזו דיפלומטיה וכמה כן וכמה לא. לכן אני חושב שאם הוא ירגיש שזה בא מהלב זה יעבוד, אם זה לא בא מהלב אז יש לך חשבונות, וזה עוד יותר יקלקל. הוא לא יוכל לסבול את זה. הוא מאותו סוג הגברים שלא יסבלו התנהגות מלאכותית, או איזה קשר לא לבבי.
אורית: ומה אתה יכול להציע לו לעשות? עכשיו אני יודעת מה אני צריכה לעשות. מה הוא יכול לעשות כדי לעזור לעצמו ולנו לתקן את הקשר?
הוא צריך לתת צ'אנס. מצידו אני אומר צ'אנס, כי הוא חושד בכל. הוא צריך לתת צ'אנס לתקן את הדברים האלה ובאמת להגיע למצב שהכל נמחק.
אורית: אז אם הוא אומר שהוא נותן צ'אנס ושהוא מוכן לסמוך, אז הוא צריך לשחרר את הפחד שלו?
לא. מה פתאום?
אורית: אז מה כן?
הוא לא צריך שום דבר. הוא רק נותן צ'אנס. הוא מוכן ללכת איתך יחד.
אורית: מה זה "לתת צ'אנס"?
לתת צ'אנס זאת אומרת, לבנות יחסים טובים שמתוכם הוא ירגיש איזה אמון. אולי הוא בכלל מסוג האנשים, מסוג הגברים, שלא מאמינים באישה, שרוצים שכל הזמן תהיה לידם? יש כאלה. את מכירה את בעלך יותר טוב ממני. אבל אם הוא מסוג כזה, זה לא יעזור שום דבר כי זו נטייה טבעית, יש גברים מאוד רכושניים שהם לא מסוגלים לזה.
אורית: אז אי אפשר לעזור לו לתקן את התחושה הזאת?
לא, הוא לא צריך לתקן. אין כאן מה לתקן. זה לא פגם, זה הטבע.
אורית: אבל זה קשה לי לחיות עם זה.
למה לא חשבת על זה קודם? אני מצטער. איך אפשר לדבר על זה עכשיו? כמה זמן אתם נשואים?
אורית: עשר שנים.
תסבלי עוד כמה עשרות שנים.
אורית: ואז?
אין לי מה להגיד, אלה היסודות של הטבע, והטבע של הגבר הוא להרגיש שהאישה שייכת לו וזה בא לנו מדרגת החי לדרגת המדבר. הגברים לא מסוגלים לקבל את זה. היום זה דור מקולקל וקורים בו דברים הפוכים, אבל בדרך כלל גבר רוצה שהאישה שלו תהיה שייכת לו, במשהו ששייכת. מי הוא בשבילך?
אורית: בעלי.
בעלי. את שומעת מה שאת אומרת? זאת אומרת יש בזה משהו.
אורית: בעלות.
כן.
אורית: ואם אני אישה עצמאית?
היום, בחברה שלנו את יכולה להיות חופשייה.
אורית: לא יכולה להיות אישה עצמאית עם גבר?
אם הוא מרשה. כי שותפות היא אם שני אנשים מסכימים. ואנחנו משתנים במשך החיים. יכול להיות שבתור זוג צעיר נשוי, זה היה בסדר, היית מסכימה לזה, וגם הוא, אבל במשך השנים בכל זאת אנחנו מתבגרים, יוצאות לנו כל הרשימות מבית אימא החוצה. אנחנו נעשים יותר דומים להורים שלנו, והסביבה משפיעה. אין מה לעשות.
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.