"לכאן נכנסים רק עם חיוך" - את מלבישה מסכה כזאת, ונכנסת הביתה.
ניצה: כשאתה מדבר על השפעת הסביבה אתה מדבר על חברה, אבל האם אדם בביתו, הבית שלו, המשפחה שלו, זו סביבה?
ודאי שכן. אנחנו יכולים לארגן בבית מדינה בפני עצמה. אנחנו יכולים לשבת כולנו סביב השולחן ולסכם כולנו שלא אכפת לנו מה שיש בחוץ, בבית אנחנו נתנהג בצורה אחרת. יש לנו בבית מדינה שלמה, ובה אנחנו רוצים לקבוע חוקים אחרים לגמרי.
ניצה: לשם היינו רוצים לכוון את כל השאלות.
אז בואו נעשה בבית כך, שלפחות כשאנחנו חוזרים הביתה, אין מריבות, אין בעיות. יש בעיות, אבל אנחנו פותחים אותן בצורה אחרת לגמרי.
קודם כל מי שבא הביתה, מוריד את כל הבעיות מעליו כמו בגד עליון, מעבר לדלת. הוא נכנס לפתח הבית, רק עם חיוך, רק עם יחס טוב, הכול מצוין, כך כולנו. סיכמנו? נחתום חוזה.
אורית: כמה זה ריאלי? אני חטפתי עצבים כאלה מהנהג שחתך אותי בכביש וכמעט התהפכתי בגללו. אני כל כך עצבנית, אני באה הביתה כולי נסערת.
את לא "באה הביתה". את מתקרבת לפתח הבית, ועל הדלת כתוב, "לכאן נכנסים רק עם חיוך". אז הילדים מודדים את החיוך שלך, נניח שהוא 8 סנטימטר, מפינה לפינה. פחות מזה אסור לך להיכנס, ממש כך. זהו תנאי כתוב, גם לאימא וגם לאבא, תנאי לכל אחד ואחד. מצד אחד זה צחוק, מצד שני זה דבר מאוד רציני. אתן יודעות את זה, זו פסיכולוגיה. את מלבישה מסכה כזאת, ונכנסת הביתה.
אחרי שהכול מסתדר, את אומרת, "עכשיו אני אספר לכם מה שקרה". את מחזיקה את עצמך לא להתפרץ, ומספרת להם את זה בצורה יפה וטובה.
אורית: אחרי שאני רגועה.
כן. למשל, "היום "נדפק לי הרכב, היה לי פנצ'ר, הלכה הכנף, אבל לא נורא, נעבור את זה".
תגידי לי את, בתור פסיכולוגית, את חושבת שזה בלתי אפשרי, אם כל הבית לוחץ עליך שכך תתייחסי לכולם, האם לא תתביישי להתייחס אחרת?
אורית: האמת היא שזה תיאורטי, לא משהו שכבר מיושם. אבל זה נשמע לי נכון, זה נשמע שזו בהחלט השפעה מאוד חזקה של הבית.
זה הכול הרגל. אנחנו רגילים להוציא הכול החוצה, אנחנו חושבים שעל ידי זה יהיה לנו טוב, ויהיה טוב לעולם, למשפחה, לקרובים, לחוג הקרוב אלינו. כמו שהיפנים המציאו בובות שמרביצים להן וכן הלאה. אם אדם לא יודע לעשות את הפיצוי בצורה אחרת, אז ודאי שזה יכול להיות טוב. אבל אנחנו לא רואים שהחברה נעשתה מזה יותר טובה. הרוגע הזה הוא לא רוגע, הוא פשוט מפרק את עצמו, הוא מוריד מתח, הוא הופך את המתח הפנימי למתח פיסי. אבל בסך הכל החברה לא נעשית יותר טובה מזה. אנחנו רואים שהבעיות שם לא פחות גדולות. חוץ מזה מדובר על היפנים, עם כל השיטות הקדומות שלהם, לא בכל מקום זה עובד.
אנחנו ששייכים יותר לצד האירופאי, לא נמשכים לשיטה היפנית, אלא יותר לצעקות, יותר לעצבים, למריבות, "רבתי, עכשיו אני רגוע". אבל המתח לא נרגע, להפך, הוא נכנס יותר עמוק, מפני שהעברתי את הכוח הפנימי שלי רק לצעקה ולעצבים. אני התעייפתי מזה יותר, אך מזה אני לא מתרפא.
חיים חדשים - שיחה 21 - 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, נושאי הערבות, השפעת הסביבה |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.