איך אנחנו מחזירים את המשפחה לקשר הנכון? איזו עצה אנחנו יכולים לתת לבעל ולאישה שכדאי להם לחיות יחד?
אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו לסדרת השיחות עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם
אורן: איתנו באולפן ניצה מזוז, מנחת סדנאות לאימון אישי ואורית דולב, פסיכולוגית חינוכית יישומית ומטפלת זוגית ומשפחתית. הפורום הנכבד הזה התכנס כאן לכבודכם הצופים.
בסדרת השיחות הזאת אנחנו מנסים לברר איך אפשר בחיי היומיום שלנו ליצור קשרים טובים בין אנשים, בבית, בעבודה, בכל מקום שבו אנחנו נמצאים וחיים כדי להתחיל סוף סוף לחיות טוב, מגיע לנו.
הנושא של התוכנית שלנו היום הוא הקשר הזוגי. אנחנו נתחיל כל פעם להתמקד בקשר מסוים, שיש לאדם במערכת החיים שלו, והקשר הראשון שחשבנו, שהוא הקרוב ביותר לאדם, אנחנו נלך מפנימה החוצה, זה הקשר עם בן או בת הזוג שלו. זה הדבר האינטימי, הקרוב ביותר. בתוכניות הבאות, נפְתח את זה למעגלים יותר רחבים.
הייתי רוצה שניצה תתאר בכמה מילים את המערכת הזאת של קשר בן בני זוג באופן כללי, ובהמשך אורית תציג לנו תמונות מהחיים, ובעזרתן ננסה לתת לאנשים כלים ברורים והדרכה מעשית איך לבנות קשר טוב.
ניצה: יש לי יותר שאלות לגבי הקשר הזוגי. אין ספק שהקשר הזוגי הוא אחד מהקשרים היותר חשובים לאדם. ואנחנו יודעים שיחד עם זאת אנחנו לפעמים פוגשים בתוך הקשר הזה הרבה מאוד קונפליקטים ומצבים בלתי אפשריים. אז אולי קודם בכמה מילים, מה המשמעות של הקשר הזה? איך הוא משפיע על האדם עצמו? מה הופך את הקשר הזה לכזה חשוב עבור האדם?
הטבע. אנחנו בנויים בצורה כזאת שאנחנו לא יכולים זה בלי זה. אני לא מדבר על מין, אני מדבר על משפחה, שאלה שני דברים לגמרי לא זהים. קשורים כן, אבל לא זהים. אנחנו צריכים להבין שאדם צריך את המשפחה, זה לא כמו החיות שנפגשות ואחרי זמן מה נפרדות וגם הצאצאים שלהן נפרדים ובדרך כלל אפילו לא נפגשים. האימא מגדלת אותם תוך שנה, שנתיים, האבא בכלל נפרד אחרי זמן מה, ואחרי שהאמא נפרדת מהם, הם כבר לא נפגשים, הקשר נפסק.
אצל חיות הקשר נפסק מהר מאוד, הוא רק לתקופה קצרה לפי הטבע, אנחנו יודעים שהן באות להזדווג רק בתקופה מסוימת, ואחר כך זה נפסק. זה לפי האינסטינקטים שנמצאים בטבע. וגם בין הגורים לאמא, אחרי זמן מה הקשר נפסק. אין רשימות, זיכרונות, אין כלום. הם יצאו מהקן ובכך זה נגמר, מתחילים חיים חדשים, עד כדי כך שהבן יכול לבוא לאמא אחרי שנה בתור בן זוג, זה ממש כך, אין זֶכֶר למה שקרה.
אצל אנשים זה לא כך, אלא זה נמשך מדור לדור, גם בחיים וגם אחרי החיים, במוות. שומרים על הקשר הזה, על הזיכרון, סבים, סבתות, יש אנשים שרושמים מאות שנים את העץ הגנאולוגי שלהם ומתגאים בכך. זה עניין מאוד מפותח. כל אחד, לאיזו אומה, לאיזו משפחה הוא שייך וכן הלאה. אנחנו רואים זאת בכל מיני רמות, אחד שייך לכנופיה מיוחדת, אחר לקבוצת אוהדים מיוחדת של כדורגל, לאומה מיוחדת. יש הרבה מאוד קשרים שאנחנו בונים אותם במיוחד, כי אנחנו צריכים משהו בִפנים שיקשור אותנו, זה העניין.
אני זוכר, שירדתי מאונייה עם קסקט של איזו קבוצה בניו יורק, ופתאום מגיע אלי בן אדם מחבק אותי ואני בכלל לא ידעתי שיש לי כובע עם סמל של קבוצה. מרגישים איזה חום, חיבור, משהו משותף, וזה מאוד חשוב לאדם. כמו שאנשים לפעמים מדברים "אנחנו משפחה אחת". המילה הזאת והסמל הזה הוא מאוד חשוב, לא מן הסתם גם מקדישים לזה "אהה, אתם קרובים, אתם משפחה". אנחנו יותר סומכים על האנשים האלו, לא לוקחים לעסק מישהו לגמרי זר, אלא מישהו קרוב וכן הלאה.
המשיכה לקבוצה כזאת וכל שכן לקבוצה טבעית כמו משפחה, שאנחנו מאותו הדם, יש לנו ילדים משותפים, זה נקרא שנעשה בינינו ממש שיתוף בדם, זה דבר מאוד חשוב. אנחנו רואים שאנשים נמשכים לכל מיני קשרים, כל שכן הקשר המשפחתי, אי אפשר לחתוך אותו, זה בטבע. לכן לפחות לזמן מה היום זה קיים.
השאלה היא לָמה יש גירושין בזמננו? זה עוד נושא. יש כאלו שתוֹלים את זה באורך החיים, אנחנו חיים היום שמונים תשעים שנה ופעם היינו חיים שלושים ארבעים שנה, אז בתקופה הזאת אנשים עדיין לא הספיקו לריב זה עם זה מספיק, ואז הם החזיקו. גם עניין הרכוש, בית, חלקת אדמה שהיו מעבדים, הם היו מעבירים את אותו העסק לילדים, אם אני סנדלר, אז גם הבן שלי סנדלר. הכול היה בנוי בצורה מאוד בסיסית, על הקרקע, על המקצוע, הם היו מוסרים את זה ממש לילדים.
מה שאין כן היום הכול כל כך אוורירי שלא מוסרים שום דבר לילדים, הכול זה בתי ספר אחר כך אוניברסיטה, מקום עבודה, הילד מתנתק מגיל צעיר מהבית, הוא לא זקוק להורים, הוא לא מקבל מהם שום דבר, הכול הוא עושה לבד. לכן המשפחה מאבדת את הדבק שהיה בין הבעל והאישה. אם הילדים כל הזמן בבית, ונולדים עשרה, חמישה עשר ילדים, תוך חמש עשרה עשרים שנה האישה כל הזמן יולדת, אז יש ביניהם קשר כל הזמן. כל הזמן יש תינוקות, הילדים הגדולים מטפלים בקטנים, הכול זה משהו גדול אחד. הם היו חיים גם עם ההורים, עם הדודות, סבות, סבתות.
היום בגלל שהכול כל כך מנותק זה מזה, אז גם בן הזוג לא מרגיש את עצמו. יש כאן הרבה גורמים, שפועלים לנֶתֶק בין בני הזוג. הילדים לא במקום, ההורים לא חיים לידינו, גם הקרובים האחרים לא חיים לידינו, אם כך הם לא מחייבים אותנו לחיות יחד. פעם אם היתה איזו בעיה בין הבעל והאישה מיד הקרובים, ההורים, היו מדברים מה כן מה לא, ומיד מסדרים אותם במקום, היום אין דבר כזה. מולידים ילד אחד או שניים, אחרי עשר, חמש עשרה שנה, לא מרגישים קשר, הילדים כבר גדולים, בכלל לא נמצאים בבית, חוצפנים כאלו שאתה לא רוצה לראות אותם, וגם האישה יש לה במקום העבודה כל מיני אינטרסים משלה ולי אינטרסים משלי ועוד.
אז וודאי שיש אחוז גירושין כל כך גבוה, זה לא פלא, יש הרבה מאוד סיבות לכך. כולן יחד פועלות לכיוון, שאין לי שום צורך להיות קשור לבן זוג. אפילו נשים רוצות להתגרש. פעם זה היה מאוד נדיר, אישה הייתה מוכנה לסבול רק כדי לשמור על המשפחה. היום היא מרגישה את עצמה אחראית, עצמאית, היא לא רוצה לסבול את העצלן הזה שלא עושה שום דבר בבית, אלא היא צריכה לשרת אותו כל הזמן, בשביל מה? יש בתי אבות, יש בתי חולים, יש כל דבר, בשביל מה לה את זה? אני מכיר דוגמאות כאלו שלפני חמישים שנה אפילו לא היה יכול להיות דבר כזה, היום זה דבר רגיל.
איך אנחנו מחזירים את המשפחה לקשר הנכון? איזו עצה אנחנו יכולים לתת לבעל ולאישה שכדאי להם לחיות יחד? איך אנחנו מחנכים אותם לפתח קשר, שאפילו שאין ילדים, אין הורים, והסביבה לא כל כך תומכת ומלאה דוגמאות הפוכות, איך את הקשר הזה שאנחנו נעזור להם לפתח הם לא יוכלו לחתוך?
אורית: הם לא ירצו.
לא ירצו. אפילו לא יוכלו אני אומר, זה יותר החלטי, חריף. איזה קשר זה יכול להיות? קודם כל הייתי רוצה לשמוע מכם, עד כה זה בסדר או שיש עוד מה להוסיף?
חיים חדשים – שיחה 22 – 26.6.2012
| שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, המשבר, זוגיות ומשפחה, זוגיות |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.