אנחנו מתקדמים יותר ויותר, ומגיעים למבוי הסתום. זה התחיל בערך כבר לפני חמישים, שישים שנה. בשנות השישים של המאה העשרים, האנשים החכמים שחקרו את הסביבה, את החברה, את התהליך שהאנושות עוברת, התחילו להזהיר אותנו שאנחנו נמצאים במצב של דריכה במקום, שמשהו קורה איתנו, שלאן להתפתח הלאה אנחנו לא כל כך רואים. מה שאז עזר לנו קצת לשכוח מזה זו תכנית החלל. אבל בעצם גם היא מהר מאוד נגמרה. אז נסתובב עוד סביב כדור הארץ, נגיע לירח, זה כבר היה, ומה הלאה? ראינו שכל זה לא עוזר לנו בהרבה, זה הכל דומם, אפילו לא צומח ולא חי וכל שכן לא בני אדם, עם כל הפנטזיות והתקוות שלנו למצוא עוד חיים.

וכאן אנחנו מגיעים לאיזו מין ריקנות, כביכול התפתחנו עד כדי כך שאין יותר לאן, לא רואים לאן. הטבע הפנימי שלנו, הטבע החיצון, זאת אומרת מה שאנחנו מרגישים סביבנו, העולם, לא נִפתח לנו יותר, מה שיש יש, לא יותר. ואותם חוקרים התחילו להזהיר אותנו, הסוציולוגים, הפילוסופים כתבו על זה הרבה ספרים, שזה סוף התפתחות האנושית. כתוב על זה הרבה, וגם על זה נוכל להמליץ לכם לקרוא, כמו מפוקויאמה, ועוד מסוג זה.

מצד שני, צמחו מדענים אחרים שדיברו שהעולם שלנו הולך להתעגל. אחרי שבני האדם שבעולם שלנו גדלו בהתפתחות שלהם, באגו שלהם, בכל מה שרק יכול היה לגדול בבני אדם, וחשבנו שההתפתחות הזאת היא בלתי גבולית, שיש לפנינו לייצר עוד כלי רכב, מכוניות, ולכל אחד יהיה אפילו מטוס, וכלי תקשורת ומה לא. בסופו של דבר, האדם שנמצא וצורך את כל הדברים האלה, הוא מגלה ומרגיש בזה ריקנות, שזה לא נותן לו סיפוק. לָמה אין סיפוק?

דיברנו על כך, שכל ההתפתחות שלנו הם מתוך הרצונות הפנימיים שלנו שכל הזמן גדלים, והרצונות האלה שלנו פתאום הפסיקו לגדול. וההפך, אנחנו מרגישים איזה ניוון ברצונות. פעם רציתי משפחה כמה שיותר גדולה, הרבה נשים, הרבה ילדים. אחר כך אישה אחת זה מספיק, שני ילדים ואפילו ילד אחד. היום לא זה ולא זה. החיים נעשים כל כך קשים, מסובכים ומורכבים, שאנחנו רואים במדינות המתפתחות, שאנשים לא רוצים לצאת מהבית של ההורים עד גיל 30, 40. אדם הולך לעבוד ומבזבז את כל הכסף שלו על עצמו, ובשביל מה הוא צריך אישה וילדים. הוא נוסע, מבלה כמה שאפשר יותר, מרגיש חופשי, אמא שלו מטפלת בו. אחר כך חוץ מהתמיכה הסוציאלית מביטוח לאומי ומפנסיה שההורים מקבלים, הוא מחזיק אותם. והוא מרגיש שזה טוב לו. החברה התפתחה עד כדי כך, ואנחנו בנינו את החברה כך שאוֹכל יש לי בסופר, יש לי מיקרוגל, וכבר יש לי ארוחה על השולחן. אני לא צריך להתחלק בדירה עם מישהו אחר, יש לי דירה משלי. וכשאהיה זקן יש לי ביטוח לאומי, קופות חולים למיניהן, בתי חולים וחלקה בבית קברות. בשביל זה לא כדאי לי לטרוח כל החיים. כך אנחנו מרגישים.

לינק למקור המדעי - Dr. Francis Fukuyama

מקורות מדעיים - התפתחות האגו - 4. ההתפתחות האגואיסטית מובילה לריקנות, ניכור ומשבר

להשאיר תגובה

יש להרשם כדי להוסיף תגובות.