מה זאת "פסיכולוגיה"? שאני יודע את הטבע של האדם החי, הקטן, הגדול, והיחסים ביניהם, הורים ילדים, זקנים צעירים, גם ברוחב גם בגובה. אם אני יודע את טבע האדם ואיך לסדר את היחסים ביניהם, אז אני יכול לבנות את החברה האנושית בצורה שלכולם יהיה נוח וטוב. כל אחד יצטרך לוותר לשני, כי מצד אחד כל אחד רוצה להיות מלך ושהאחרים יהיו שפופים לפניו. מצד שני, אפשר להגיע למצב שאם אנחנו מחנכים אותו שהוא מרוויח בזה שהם נמצאים לידו כשווים לו, עוזרים לו, תומכים בו, אז האדם מקבל את זה בצורה הטובה ביותר, הוא רואה שבמערכת שכולם תלויים זה בזה, אי אפשר אחרת. ואז בצורה היפה נצטרך להגיע לזה.

וודאי שהאגו של האדם כל הזמן ידחוף אותו להילחם נגד זה, הוא ירצה לשלוט על האחרים. אבל מצד שני, תהיה דעת החברה. ועוד נלמד עד כמה הסביבה משפיעה על האדם ומחנכת אותו, עד כמה היא מסוגלת להחזיק אותו במסגרת אם היא רוצה. עד כמה היא תשמור עליו שהוא לא ייתן לאגו שלו לפרוץ אלא ההיפך, שירגיש בשימוש הטוב של האגו שלו, עד כמה הוא מקבל טובה מזה גם מהסביבה, וגם מכולם. דעת החברה, השפעת הסביבה, היא צריכה להיות כאן הדומיננטית, ההכרחית, הקובעת.

אורן: מה זאת אומרת שאלה חוקי טבע?
חוקי הטבע, הכוונה היא שאנחנו קודם כל צריכים ללמוד מי הוא האדם, מה היא הסביבה, עד כמה שהם משפיעים זה לזה. אלה גם חוקי הטבע, אנחנו הרי חלק מהטבע. אני מדבר קודם כל על ללמוד אדם, כל אחד מאיתנו חייב להיות פסיכולוג לעצמו, לחברה האנושית, שיֵדע איך להסתדר עם האחרים. שלא סתם אני מתפרץ על מישהו, ומה קורה אחר כך?
אנחנו צריכים להבין שהלימוד קודם כל צריך להיות לימוד האדם, מי הוא האדם, ולַמה אנחנו מתפתחים בצורה כזאת, והאם יש לנו יכולת להתגבר נגד ההתפתחות הזאת או לא. ואם מתגברים זה לטובה? כנראה שהטבע מקדם אותנו למשהו חדש, למשהו עוד יותר טוב, רק אנחנו צריכים להבין לְמה, וללכת עם זה.

אנחנו צריכים להבין לַמה אנחנו לא רואים עכשיו את התמונה העתידה. כל הזמן היינו רואים ומתפתחים על ידי הדחף לגלות, לעלות. והיום לא, היום אנחנו ההיפך, אנחנו נכנסים לייאוש, נובלים, ולא רוצים יותר כלום. גם הצורה הזאת היא כנראה ראויה, רצויה להתפתחות הבאה, שאנחנו צריכים דווקא לעזוב את המצב שלנו ולעלות ממש למצב אחר לגמרי.

לכן כלפי המצב הנוכחי אנחנו נמצאים בייאוש, בעייפות, בחוסר אונים, לא רוצים להמשיך אותו, לא רוצים לקיים אותו. כנראה שהמצב הבא הוא מאוד מאוד חדש. זה כאילו שעוזבים אותו, נכנסים לאיזה מִקְוֶוה, מתרחצים, מלבישים הכל מחדש, ובאים לעולם החדש. לא רוצים להיות בקשר עם כל העולם הזה שמספיק לכלכנו אותו, התגרשנו, עשינו דברים רעים עם עצמנו, עם הקרובים, עם הרחוקים. אם עושים ביקורת על העולם שלנו, רואים שאין כאן מה שאני יכול לקחת איתי לעולם הטוב. אם הייתי מדמיין, מפנטז משהו יפה, אז מה לקחַת? יש לי משפחה? לא. ילדים? לא. חברים? גם לא. עבודה? לא. אז מה בסך הכול הייתי לוקח אם אני עובר למשהו אידאלי? לכן כשאנחנו עושים ביקורת על כל החיים שלנו, על סך כל המכלול הזה, רואים שיש לנו ייאוש מזה.

יכול להיות שזה באמת איזה מעבר למצב לגמרי לגמרי חדש. ולכן מצד אחד אנחנו לא רואים אותו, ומצד שני, אנחנו מיואשים ולא רוצים מה שיש לנו כאן ועכשיו. אנחנו גם לא רואים פיתרון ממה שאנחנו נמצאים. אנחנו נמצאים כאן, בארץ ישראל, ואנחנו לא רואים פתרון, לא עם השכנים שלנו ולא עם החיים שלנו. אנחנו חיים מהיום להיום, ואפילו לא מהיום למחר. ובכל המדינות זה כך, אנשים מבינים יותר ויותר שזה כך, שחיים מפני שחיים.