אורן: ניצה, האם בציור כאן, את יכולה להבחין בשלבים? את רוצה לפתח אותו לאיפשהו?

ניצה: כן, זה נראה שיש כאן כל מיני שלבים של חיבור. נניח שאנחנו מתחילים ממצב של שניים ולאט לאט לאט עושים תהליך להתקרבות, עד שיוצא ביחד. אבל בכל השלבים האלה יש תהליך.

זה תהליך. זה לימוד פסיכולוגיה. אנחנו צריכים יותר לדון ולהכיר את האופי של השני, לעשות רשימת דרישות ומה אנחנו מבינים זה מתוך זה, כן ולא. לקבל את החולשות וכל מיני הדברים שיש בתוך השני כעובדה, כדברים שאי אפשר לשנות, וממש לחפש כוחות, איך אנחנו יכולים לקבל את האופי של השני, כמו אמא שמסתכלת על התינוק, על הילד שלה.

כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו, שהוא בן שנתיים שלוש, רץ ועושה בלגן, אנחנו מזהים בו כבר את האופי שלו. ואחר כך בגיל חמש, שש, שבע, הוא כבר מתחיל להראות אותו, ואין לנו מה לעשות עם זה.

אנחנו צריכים לקבל את זה. אנחנו צריכים איכשהו להשלים עם זה. אנחנו מזהים שאת התכונה הזו הוא לקח כנראה מהסבתא ואת זו מהסבא וזה מהאמא וזה מאבא וכן הלאה. אנחנו מזהים ומקבלים את זה באהבה. ואפילו את הדברים שאולי לא כל כך היינו רוצים שיהיו בו, אז במקום להגיד "אתה כמו אמא שלך" אנחנו צריכים לקבל את זה, ואותו הדבר כאן.

אדם לא יכול לשנות את עצמו, הוא לא יכול. במחקרים שעושים עם אנשים מבוגרים, ואנחנו יכולים גם לשאול מיליוני אנשים שיגידו שהם לא השתנו. הם עם אותה צורה, אותו יחס, אותה הסתכלות שקבלו בילדות, אותם ההרגלים נמצאים ונשארים ולכן הויתור זה המפתח להצלחה. זו הנוסחה. וכאן, כשנכנסות שתי הצורות האלה יחד, זו בדיוק מידת הויתור שאנחנו יכולים לעשות בינינו בצורה הדדית.

ניצה: האם אפשר לתאר בנקודת הממשק הזאת שביניהם, בשטח המשותף, איזו חוויה רגשית יש לאדם שנמצא בנקודה הזאת? כי אנחנו הרי יודעים שאנחנו רוצים לדעת איזו הרגשה תהיה ביום יום, כשבן הזוג מבין אותי, כשהוא מרגיש אותי, מודע לי.

צורה הדדית, הבנה הדדית מלאה בשטח הזה.

ניצה: בשטח הזה.

ודאי. ובדרך כלל זה קורה כלפי הילדים. דאגה הדדית, חשיבה הדדית, כל מיני דברים שישנם בינינו במשותף. אבל כאן בבינינו המשותף, אני מדבר על הילדים. זה כאילו לא בינינו ממש, אלא משהו, גוף שלישי אבל הוא שלנו.

אם אין ילדים קצת יותר קשה להתחיל בזה. אבל בצורה רגשית לחפש איפה יש בינינו הסכמה, הבנה, המשהו המשותף ששם אנחנו מסכימים זה עם זה, מבינים זה את זה, מחוברים זה עם זה, למרות שביסודם של הדברים לא היינו מקבלים את זה, אבל כבר השלמנו עד כדי כך, שאנחנו לא יכולים בלי זה. ואפילו שיגידו לנו נניח שאפשר לתקן, אנחנו לא רוצים.

אנחנו כבר כל כך מרגישים שבכל הניגודים האלה יש יכולת לחיבור, שלא יכול להיות חיבור בלעדיהם. כבר הכרנו בזה, שדווקא בזה שאני מוותר ודווקא בזה שהיא מוותרת, אנחנו מרגישם התקשרות. בלי ויתור הדדי אין התקשרות.

ואם הכל היה בהסכמה, היינו מרגישים כאילו אני והיא זה אותו הדבר. וכאן כשאנחנו מוותרים זה לזה, אנחנו לא מבטלים את האגו שלנו, "על כל הפשעים תכסה האהבה", אנחנו בונים על פני האגו, ולכן הקשר נישאר וההתנגדות הפנימית נשארת ועליה דווקא האהבה עולה ומתפתחת.

ניצה: אז הנקודה המשותפת הזאת, השטח המשותף, זו כבר האהבה.

זה האגו המשותף שהוא כפול שם. אבל בגלל זה הוא גם המקשר בינינו ודווקא בו אנחנו מרגישים את עצמנו קשורים חזק.

ניצה: בנקודה הזאת בתוך התהליך אנחנו יכולים לשאוב ממנה גם כוח?

מזה אנחנו מושכים כוח.

ניצה: כי אנחנו מדברים תמיד שאנחנו מושכים כוח מהסביבה.

לא. זה חייב להיות הדאגה שלנו. השטח המשותף הזה, אנחנו צריכים כל הזמן להשתדל לעורר אותו, לעורר ואף להרחיב. זה בכל סוג קשר, מהגשמי ביותר עד הרוחני.

חיים חדשים – שיחה 40, 25.07.12

 

FavoriteLoadingהוסף למועדפים

שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, השפעת הסביבה, נושאי הערבות, התלות ההדדית, זוגיות ומשפחה, זוגיות
להשאיר תגובה |

הורות

פורסם: 23.07.12, 3:18 am
FavoriteLoadingהוסף למועדפים

שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, הורות
להשאיר תגובה |

אורן: שלום לכם וברוכים הבאים אלינו לסדרת השיחות "חיים חדשים" עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: איתנו באולפן גם ניצה מזוז, שלום לך ניצה.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו כאן ביחד מדברים על החיים שלנו, איך לבנות חיים חדשים בחיים הפרטיים של כל אחד ואחד מאיתנו, ובכל מערכות היחסים שבהן אנחנו נמצאים, עם בן או בת הזוג, עם האנשים הסובבים אותנו ועם הזולת בכלל, כדי שהחברה שבה אנחנו חיים תהפוך להיות מקום שכייף לחיות בו, במקום שכל היום סובלים בו.

במקום הנוכחי, בתוך סדרת השיחות הזו שאנחנו נמצאים בה בתקופה האחרונה, אנחנו מדברים על הקשר הכי אינטימי, הכי רגשי שיש בחיים שלנו, וזה הקשר הזוגי. אנחנו מנסים לקבל הדרכה והכוונה מהרב לייטמן איך להתייחס בצורה חדשה לגמרי לקשר הזה ולזולת בכלל. כשהגדרנו כאן, בפרוייקט הזה, את הקשר הזוגי כמעין מעבדה ביתית שנמצאת בהישג ידו של כל אחד ואחת מאיתנו, ודרכה אנחנו יכולים לשדרג את תפיסת החיים שלנו מן הקצה אל הקצה, עברנו כאן ביחד כל מיני הכוונות ובנינו תרגילים וכל מיני דברים, והיום רצינו להתמקד בנושא מאוד מיוחד שאותו ניצה תציג.

ניצה: היום אני רוצה לשתף אותך באיזה תהליך שאנחנו עוברים, גם בתוך הסדנה אבל גם עם החברים שלנו. בתוך הסדנה אנחנו כבר מתחילים לממש את התהליכים שנתת לנו, ובאמת אנחנו מתחילים להרגיש באיזה שיפור. ואנחנו מרגישים שיש לנו צורך לשתף, אנחנו משתפים הרבה מאוד חברים, יש לנו הרבה זוגות חברים טובים שאנחנו קרובים אליהם מאוד, אנחנו פתוחים ומספרים להם מה אנחנו עוברים, והם מגלים הרבה מאוד התפעלות וסקרנות לתהליך, אבל הם מרגישים שהם נמצאים במקום מאוד רחוק מזה.

האמת היא שאני כבר מתחילה להרגיש התרגשות מאוד גדולה, כי אני מרגישה את הצער, את הכאב שלהם. הם מסתכלים עלינו ואומרים לי "זה בלתי אפשרי, איך אני אגיע לנקודה הזאת שבה אתם נמצאים? איך אני בכלל אתחיל את הסדנה הזאת? אנחנו צריכים אולי איזו חוויה רגשית, מכינה רגשית, משהו שיכין אותנו לתהליך הזה".

נכון. אנחנו דיברנו על זה שלפני הסדנה, כל הקהל הזה צריך להיכנס לחינוך ולהשכלה מיוחדת.

אורן: לא מהמישור האינפורמטיבי, במישור הרגשי.

גם רגשי. הם צריכים לעבור חמש או עשר שיחות, בחלק הראשון של המפגש, ובחלק השני לעבור סדנה. אבל לא בסדנאות מהסוג הזה של "סדנאות זוגיות" אלא סדנאות בנושא של השיחות עצמן, שהן "האגו כגורם", "בחירה חופשית", "החברה כגורם לשינוי האדם", כל מיני שיחות כאלה שדיברנו עם אורן בעבר. ואחרי שתהיה להם הכנה, כשהם ידעו איך מדברים בתוך הקבוצה, ויעברו כל מיני התפעלויות פנימיות ושינויים פנימיים, אחרי זה יגיעו לכך.

אורן: לא, גם אחרי זה. אולי תפתחי קצת יותר את הנושא.

ניצה: קיימנו שיחות אישיות והאישה אפילו קראה לי למטבח ואמרה לי "בינינו, אנחנו חיים בכזה שקר, אנחנו כבר שנים לא מספרים את האמת אחד לשני, אנחנו לא משתפים. אתם מדברים פה על משהו שיש ביניכם, על איזו יכולת לעבוד ביחד, לשתף פעולה ביחד, אנחנו לא משתפים פעולה ביחד, קשה לנו בכלל. חוץ מזה שיש לנו הרבה מתח והרבה כעסים בינינו, אנחנו צברנו במשך השנים הרבה מאוד מטענים, מטענים רגשיים אחד כלפי השני. אני מרגישה, שגם אם אני עכשיו מאוד רוצה וגם הבעל שלי מאוד רוצה לעבור תהליך כזה, זה יהיה קשה מאוד". כי מעל כל הדבר הזה יש רצון של שניהם לעשות משהו יותר טוב בשביל הקשר שלהם, כי רע להם, אבל הם לא יודעם מאיפה להתחיל, הם מרגישים שהם צריכים ליווי ראשוני, התחלתי, שיהיה קרוב יותר למקום שהם נמצאים בו.

יכול להיות שאתם צודקים כי אתם מגיעים מתוך ניסיון, מתוך החיים, ואני עוד לא חש ולא חי את זה. יכול להיות שאני קפצתי הרבה יותר קדימה. אבל מאיפה להתחיל? אתם צריכים כבר לראות מאיפה. ואנחנו דיברנו על זה, שאנחנו קודם כל מדברים על האדם בצורה אובייקטיבית, כאילו לא עלייך ולא עליי, אלא על משהו ששייך לאדם. מיהו האדם, מהם הדחפים שלו, מה מניע אותו, איזה חשבון אגואיסטי הוא עושה, בשביל מה ולמה, האם הוא מתחשב בזולת או לא, ועד כמה?

זאת אומרת, לתת לכל אחד ואחד מאיתנו קודם כל חופש לצאת מעצמו, כשמדובר על "הטבע". ולאט לאט אנחנו מבינים שהטבע הזה, זה אנחנו, ואנחנו הן אותן החיות, המכונות, שנפעלות על ידי החוקים והדחפים האלה שיש בנו. וכך אנחנו רוכשים הסתכלות חדשה, אובייקטיבית, כמו פסיכולוג שמסתכל על האדם, או כמו רופא שמתייחס כך לפציינט. אחרי זה אנחנו נוכל לדבר כבר, כל אחד על עצמו או על השני או על השלישי, עם כל מיני דוגמאות כאלה שאיתן אנחנו צריכים למצוא תמיד איזה מקום משותף.

אז אם מדובר, נניח, על הילדים "בואו נדבר על הילדים שלנו, בוא נראה אילו תכונות יש בילד אחד, או בילד שני, עד כמה הם מגיבים, עד כמה הם רוצים, ועד כמה שלא. עד כמה אנחנו משוחדים כלפיהם כשאנחנו אוהבים אותם, או שנראה אותם בצורה אובייקטיבית עד כמה שאפשר, בוא תבדוק אותי כשאני מדברת ואני אבדוק אותך", וכן הלאה. וכך לאט לאט אנשים רוכשים ניסיון לגלות את הדברים מפני שהם יודעים שהם סך הכל נבראים.

סך הכל זה לא "אני", אלא כמו שאנחנו נעשים במשך החיים. נניח אם אני מדבר על עצמי, "אז זה אני, כך נולדתי, כך קיבלתי חינוך, עם תכונות כאלה נולדתי, כך אני בנוי, כך עשו אותי, אז מה אתם רוצים ממני? אני משתדל", ואם כן או לא, התכונות שאיתן נולדנו נשארות לנו כל החיים, ומה שקיבלתי בילדות מהסביבה, בגן הילדים, בבית הספר, גם זה נשאר לכל החיים, ואי אפשר לשנות את זה, אלא איכשהו, כשאנחנו מגיעים לגיל מבוגר, אז אנחנו מבינים שזה כך ומוכנים לסלוח, ומוכנים איכשהו להשלים זה את זה.

אבל בגיל צעיר, זה לא כך. לכן אצל זוג צעיר צריכה להיות עבודה, כדי שיקבלו חכמה יתרה, כאילו שהם קצת יותר מבוגרים, וזה על ידי החכמה שיקנו, על ידי הלימוד. כתוב אין זקן אלא מי שקנה חכמה אז כדי שהם יהיו קצת יותר זקנים מהחכמה שקיבלו, אנחנו צריכים לספק להם את זה, וזה דורש זמן.

ניצה: אבל אלה הם כאילו שני מישורים. את מה שתיארת עכשיו, הרגשתי שזה עושה לנו הכנה מאוד מאוד טובה מבחינה מנטאלית. כלומר, אני כבר בראש מתחילה להבין, זה מכין אותי, אבל רגשית אלה הם כאילו שני מישורים שונים. יש הכנה מנטאלית שזו הקניית ידע וחכמה, אבל יש איזה מישור רגשי שאפילו כשאני כבר מבינה שמשהו לא טוב לי, אני עדיין ממשיכה לעשות אותו, אני לא מצליחה להתגבר עליו.

תצטרכי ליצור איזה דוגמאות, תיאטרון, קולנוע, קליפים, כדי שהם ילמדו מזה על עצמם. שיראו כל מיני צורות יחסים כאלה או כאלה, בין בני זוג, ואיך שכך הם מתייחסים, מתפעלים, מתנגדים, מי צודק, אולי פחות או יותר וכן הלאה. אנחנו לא נוכל למצוא כאן דרך קלה, לא, כי זה שינוי האדם, זה שינוי היסוד של העולם. מצד אחד אנחנו חושבים שהאדם הוא כאילו נזר של הטבע, אבל זה לא נכון, כי אם האדם משתנה, כל הטבע משתנה. זאת אומרת, הוא דווקא נמצא ביסוד ולא בפסגת ההר, ואין לנו ברירה, זו יכולה להיות דרך ארוכה, אבל היא יפה. צריכים לעשות אותה בצורה כזאת שהם מקבלים סיפוק מזה שהם עוברים. אין כאן אפשרות לדלג.

ניצה: זה בדיוק העניין, אנחנו לא רוצים לדלג, אנחנו רוצים שתכין אותנו. אם אני עכשיו עם החברה שלי, אותה חברה שדיברתי איתה, ואני עכשיו יושבת מולך, הייתי רוצה גם אני וגם בן זוגי לעבור איזה תהליך שיכין אותנו. יש כבר נכונות, יש רצון.

אז כנראה שאנחנו נצטרך להרחיב הרבה יותר את ההכנה לשינויים.

חיים חדשים, שיחה 37, 17.7.2012

 

FavoriteLoadingהוסף למועדפים

שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, זוגיות ומשפחה, זוגיות, הסברה וחינוך לערבות, חינוך ילדים, הסברה וחינוך לערבות, חינוך מבוגרים, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים
להשאיר תגובה |

אורית: ולמרות זאת אנחנו, האם אנחנו נייחד גם איזו אמירה לגבי בנים בוגרים שעזבו את בית אמא, שאין להם קשר טוב עם האמא, שהם לא מסתדרים איתה, שהם אפילו בקצר איתה.

אורן: מה אז?

אם הם נמצאים בכזה קשר עם האמא, האם יש הרבה מקרים כאלה? אני לא חושב שיש הרבה.

אורית: יש.

שהם בקשר לא טוב עם האמא?

אורית: כן.

לא נראה לי שדבר כזה יכול להיות.

אורית: יש ילדים שלא מדברים עם ההורים, לא באים לבתי אבות, לא מבקרים את ההורים, לא מכבדים אותם, לא מוסריים ולא מצפוניים. יש בהחלט אוכלוסייה כזאת.

אולי כבר צריך לטפל בזה מצד האמא. אבל הגבר בכל זאת רגיל למשהו שהיה לו בילדות. ההרגלים האלה נעשו טבע שני במשך זמן הילדות והנערות, וצריך להשתמש בזה. אנחנו צריכים לעבוד על האדם. אנחנו צריכים לקשור אותו לבית, לילדים, למשפחה, לכל.

 ועל ידי מה לקשור אותו? על ידי אותו ההרגל. מאוד מאוד חשוב שהבית שלו יהיה מסודר כמו הבית שאליו הוא היה רגיל. זה תמיד היה כך בכל התרבויות, בכל העמים. ובכלל פעם היו חיים קרוב זה לזה, הבן היה בונה את הבית שלו ליד הבית של ההורים. רק אחר כך אנחנו בנינו תנאים כאלה, שמשפחה קיימת ומחזיקה את עצמה כמשפחה, זה פלא.

אורית: התרחקנו, גם במרחקים.

לפי כל הנתונים, כל התנאים שיש היום, אני לא רואה איך זה בכלל אפשרי. ובפרט שיש לנו בעיה עם אורח החיים הכפול מזה שהיה קודם. פעם לחיות 40 שנה היה הישג. אדם היה חי פעם עד גיל 40, 35, או אפילו 30. היום אנשים חיים עד גיל 80, ובהתאם לזה נשים בגיל 50 היום יולדות, והגברים בגיל 60, 70 עדיין גברים. זה משהו שלא היה קודם. לכן עלינו להבין שאנחנו לא יכולים להשוות את המשפחה של היום עם המשפחה לפני 200 שנה. אז החיים היו חצי מהיום, עם כל מה שקרה באמצע.

אורית: בהמשך למה שאתה אומר, אני אקצין את זה. אז אולי בכלל בתפיסה החברתית אנחנו צריכים לחשוב שזוגיות זה עניין של 30, 40  שנה, נגמר הפרק הזה והולכים לפרק של עוד 30, 40 שנה.

יכול להיות. גם בגלל שאנחנו אוכלים היום כל מיני דברים שיש בהם המון הורמונים, מהשכפול הגנטי ועוד, יוצא שיש לנו נטיות, דחפים מיניים מופרזים למיניהם. תראי אילו עיוותים יש בגישה למין וכן הלאה. אנחנו נמצאים במצב לא בריא, ואנחנו לא מספיק עובדים נגד התופעות האלה. זאת אומרת כדי לתקן אותן, אלא לוחצים על האדם בזה שאומרים, "אסור לך", וזהו. למרות שאנחנו בעצמנו גורמים לזה.

"חיים חדשים", שיחה 28 – 1.7.12

FavoriteLoadingהוסף למועדפים

שייך לנושאים: כלכלה/בריאות/ביטחון, בריאות/רפואה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, המשבר, זוגיות ומשפחה, זוגיות ומשפחה, טבע הגבר ותפקידו, כלכלה/בריאות/ביטחון, נושאי הערבות
להשאיר תגובה |

אורן: אנחנו יושבים כאן סביב השולחן ורוצים להבין ביחד עם הרב לייטמן, איך נוכל להפוך את כל מערכות היחסים בחיינו לטובות יותר, ואת חיינו למאושרים יותר. יש לנו מערכות יחסים בבית עם בן או בת זוג, בהמשך ניגע גם ביחסים עם הילדים, יש לנו מערכות יחסים במקום העבודה ועם חברים ומכרים. בסדרת השיחות הזאת, אנחנו רוצים לאט לאט להתקדם ממערכת למערכת ובכל אחת מהן לראות אילו בעיות מרכזיות מטרידות היום את האנשים ומה אנחנו יכולים להציע כדי להפוך את החיים של כולם לטובים יותר.

אני רואה שכל אחד מאיתנו מלא וגדוש בהבחנות משיחות קודמות. הרב לייטמן אולי אתה רוצה לתת איזו הקדמה?

בכל זאת אני רוצה לתת הסבר, להאיר כמה דברים ואם זה בכלל ניתן, להצדיק קצת את עצמי, על הפעמים שבהם אני נראה כאדם מאוד קשוח, ישן נושן, שוביניסט, אנטי, בקיצור אני אולי נראה כאחד שלא מבין בני אדם. אבל אני לא מדבר על הבנה ולא על מה שמקובל היום בחברה, אלא ניסיתי להגיד מי אנחנו מצד הטבע. לכן, אולי נראה שקשה מדי לקבל את זה, כי מצד הטבע אנחנו צריכים בכל זאת לראות זאת כמו בטבע, זוג יונים הוא לא כל כך זוג יונים, וכל מה שנראה בטבע הוא יותר קרוב אלינו לפי הטבע הפנימי שלנו.

לא חשוב מה יגידו כל הפסיכולוגים והסוציולוגים, אנחנו לא סתם כך נמצאים במשברים גדולים בהבנת האדם, בבניית משפחה, בחינוך הורים וחינוך ילדים. אולי מפני שאנחנו באמת לא רוצים לראות את הדברים האלה בצורתם האמיתית וכל הזמן צובעים אותם בצבעים. והשקר הזה, אחר כך חוזר אלינו ועולה לנו ביוקר.

זאת אומרת, אם דיברתי באופן נוקשה על ההבדל שבין אופי הגבר ואופי האישה, על הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה של המינים הללו, זה מפני שזו האמת, ואם האדם בימינו פתאום לא רוצה להתחשב בטבע, זו בעיה שלו. הוא בכל מקום לא רוצה להתחשב בטבע, ולכן הוא מקבל תגובה כזאת, שממנה הוא סובל. ואני לא יודע אם בכלל נצא מזה ונוכל להמשיך לחיות, אחרי כל מה שעשינו בטבע. אנחנו חושבים שאנחנו "בעלי הבית" ומסוגלים לכל ומותר לנו הכול.

אנחנו נמצאים במצב שבו אף אחד לא מאושר במשפחה ואף אחד לא רוצה היום להתחתן לשנים ארוכות, בזמננו לא יודעים בכלל איך להתחתן, וסובלים מכך גם גברים וגם נשים. החינוך שלנו, למרות שהוא מתבסס על כל אותם מחקרים וחוכמות, לא נותן פירות נכונים. אז אולי אנחנו באמת צריכים לחזור קצת לאחור, להיות יותר טבעיים וללמוד איך זה בטבע. ובהתאם לזה לתת לאדם איזו נישה המתאימה לו. כי אנחנו מדברים כאן על דרגת החי ולא על דרגת המְדבר.

בסך הכול משפחה היא לא תוצאה של ההתפתחות האנושית במאה העשרים ואחת, משפחה היא יסוד שמגיע מדרגת החי ואפילו מדרגת הצומח והדומם. כי גם שם יש פלוס, מינוס וכל ההתחברות וההצטברות של אטומים במולקולות ועוד. כי הדברים האלה הם ביסודה של הבריאה.

לכן, נראה לי שאני נראה אולי מאוד קיצוני, אבל זה בא מתוך זה שאני מרגיש את פנימיות האדם ופנימיות הסביבה, החברה האנושית. אנחנו צריכים לעשות עם זה משהו. אנשים לא שמחים בחייהם הפרטיים ובחיי הזוגיות. אנחנו לא יודעים איך לתת לילדינו כיוון נכון להקמת משפחה, לראות אותם באמת בונים משפחה עם הנכדים שלנו, וממשיכים בשמחה ולא מתוך סבל.

רוב הסיכויים שאם הבנות שלי יתחתנו, הן יתגרשו ויישארו עם הילדים לבד. ואני צופה בזה ושואל, איפה אני רואה דבר כזה? אני רואה זאת בטבע. כל זכר בא לנקבה, בעזרתו היא מולידה והוא עוזב אותה והיא נשארת לבד. אותו דבר אצלנו. אנחנו כאילו חזרנו למצב הטבעי.

חיים חדשים, שיחה 27, 1.7.12

 

FavoriteLoadingהוסף למועדפים

שייך לנושאים: זוגיות ומשפחה, -משבר/פסיכולוגיה במשפחה, זוגיות ומשפחה, הורות, נושאי הערבות, המשבר, הסברה וחינוך לערבות, חינוך ילדים
להשאיר תגובה |
עמוד 1 מתוך 3123