היום אנחנו הולכים בדרך חזרה להשיג את הערבות, לבנות את העם ואת המדינה בצורה שבה אף אחד לא יוכל להזיק לה.
אורן: הציבור הישראלי מאוד אוהב לדון על בעיות ברומו של עולם, כל אחד מוכן להיות ראש ממשלה או שר הביטחון. האם ההמלצה, העצה שלך לחיזוק הציבור הישראלי ולהיערכות והתמודדות עם המצב המאיים, הוא על ידי כך שנעורר בינינו כוח חיובי.
כן. אנחנו דנים על כל הבעיות שבמדינה, וכל אחד אוהב לעשות את זה. אבל מה שמיוחד בזה הוא, שכבר בכך שאתה דן על זה יחד עם כולם, כולנו משתנים.
אורן: אבל גם היום כולם כבר דנים על זה, לכן אני רוצה להבין מהו בדיוק התרגיל שאתה מציע. היום יש "שיחות סלון" בכל מקום, על הצרה שמתקרבת. אם כך, מה אתה מציע פה?
אני משתמש בצרה הזאת כדי להתחבר, והם מדברים על הצרה הזאת כאילו הם נמצאים בצרה עצמה. אני שמח שיש לי את הצרה הזאת, מפני שאז סוף סוף אנחנו יכולים להגיע לחיבור, ובחיבור אנחנו מבריחים את כל הבעיות, גם הפנימיות וגם החיצוניות, את כולם. והם רק מדברים על הצרות ונשארים בהן. לכן, אצלי הצרה נעשית כגורם מועיל, בונה, ואצלם זה נעשה כגורם הורס, כי הם נכנסים עוד יותר ועוד יותר לבעיות, לתוך הייאוש.
אורן: אם כך, אתה אומר שיש שתי צורות לדבר על הבעיות שיש לנו עכשיו. או בצורה שאין בה כל כך תועלת והיא מביאה רק לייאוש, או מה?
או שאנחנו לוקחים את הבעיות האלה כהזמנה לדיון. אבל בתוך הדיון אנחנו בכלל לא מדברים על הבעיות האלה, אלא אנחנו מדברים על הערבות, על כוח החיבור בינינו.
כשמשיגים את כוח החיבור, מדברים על כל מיני בעיות אחרות פנימיות שבעם, ולא על בעיות חיצוניות. אל הבעיות החיצוניות נגיע אחר כך, כדי להגדיל את כוח הערבות. בכך שמצאנו קודם כל כוח ערבות, אחר כך הגדלנו אותו על ידי זה שכאילו פתרנו, על ידי הדיבור בינינו, כל מיני בעיות, בחינוך, בתרבות, בכלכלה, בחלוקה צודקת, וכל מיני דברים. כוח הערבות גדל.
ופתאום אנחנו מתחילים להרגיש בו עוצמה, ושבאמת יש במרכז של המשפחה הגדולה הזאת, איזו עוצמה שמעלה אותנו מעל כל הצרות ומעל כל הבעיות, ואם אנחנו באמת נתחזק כך, אנחנו נהיה בהרמוניה עם כל הטבע. פתאום אנחנו מרגישים שיש איזה "כוח על" בערבות הזאת. ואז מובן לנו לַמה כשאיבדנו בעבר את הערבות, גרמנו בזה לחורבן בית המקדש ולגלות. והיום אנחנו הולכים בדרך חזרה להשיג את הערבות, לבנות את העם ואת המדינה בצורה שבה אף אחד לא יוכל להזיק לה.
ניצה: זהו הבדל מאוד גדול בגישה שמקובלת בעם שלנו. העם שלנו היה תמיד רגיל להתעסק בצרות, להתחפר, להיכנס עוד יותר פנימה, ונהייה עוד יותר קשה.
קשה מאוד לחיות בישראל, כי מדברים רק על הצרות.
ניצה: וכאן אתה פתאום הופך את זה, ונותן ממש טכניקה לצאת מזה.
האם בתור פסיכולוגית את לא מבינה שזה מה שצריך להיות? כשאדם בא לפסיכולוג, מה הוא צריך? האם צריך לדבר איתו על הצרות שלו? בכך זה לא נגמר וזה לא פותר לו את הבעיה.
ניצה: עד כמה זה משמעותי באמת, אחרי שכבר עשינו את כל התהליך ועברנו אותו כמו שהצעת לפי הסדר, גם להשקיע בפיתרון של הבעיה. זאת אומרת, נניח שהשקענו בפיתרון של הבעיות ועלו כמה אפשרויות, האם גם חובה ליישם אותן, או שמספיק להשאיר את זה אפילו ברמת הרעיון?
בעצם רק מכך שאנחנו מסכימים לכל הדברים האלה, זה מספיק כדי שאנחנו נתחיל להתנהג קצת אחרת, וזה יפתור את הבעיה, כל בעיה ובעיה. בסך הכל, הגישה של האדם לחיים היא שעושה לו את החיים.
חיים חדשים, שיחה 56, האומה הישראלית, 12.8.2012
הוסף למועדפים
| שייך לנושאים: האומה הישראלית והעולם, האומה הישראלית, נושאי הערבות, הטבע, נושאי הערבות, התלות ההדדית, הסברה וחינוך לערבות, סדנאות/שולחנות עגולים |
תגובות
להשאיר תגובה
יש להרשם כדי להוסיף תגובות.
מועדפים שלי